כפר חב״ד
במאמר על ההתעטשות (גל' 1027) מובא מעשה רב של הרבי (בשנת תשכ"ד) שלא משך באזנו אחר שהתעטש, ולדברי הכותב "זוהי למעשה העדות היחידה שמצאתי על התעטשות של הרבי. יצויין, ששוחחתי עם אחדים מאנ"ש הבקיאים בהליכותיו של הרבי, והשיבוני שמעולם לא ראו את הרבי מתעטש או מפהק".
ובכן, להוי ידוע לכל אותם "בקיאים בהליכותיו של הרבי", שגם בש"ק פ' קדושים (מברכים חודש אייר) תשכ"ז, התעטש הרבי בשעת אמירת התהלים שלפני התפילה, ולא משך באזנו. כך גם בתפילת המנחה בי"ג אייר שלאותה שנה, אחרי שחזר מהאוהל, התעטש הרבי פעמים רבות ולא נהג כנ"ל. ושוב ביום חמישי י"ד סיון תשכ"ז, אחרי שהרבי עלה לתורה וסיים את אמירת הברכה האחרונה, התעטש ולא נהג כנ"ל.
כל זה רשום אצלי ביומני מאותה שנה. מן הסתם היו פעמים נוספות, אבל לא רשמתין אחרי שכבר הוברר לי מנהגו של הרבי בשלש פעמים (את הפיהוקים שראיתי לא רשמתי כלל, מפני שלא מצאתי בהם שום ענין להלכה ולמנהג).
לגבי מנהג המשיכה באוזן אחר ההתעטשות, מביא שם הכותב בשם הרה"ח ר"א פאריז שראה את אדמו"ר הרש"ב שהתעטש ומשך באזנו. ועוד מביא שם מ"אוצר כל מנהגי ישורון" שכתב: ומה שאומרים לאדם כשמתעטש בזכירת המתים "משוך אזנך" וכו'.
ואני שמעתי מהגה"ח הר"ר יעקב לנדא ע"ה, שאדמו"ר הרש"ב נ"ע אמר לו: מה שאומרים העולם שאם מתעטשים בשעה שמדברים על מת יש למשוך באוזן, זה אינו, אלא בכל פעם שמתעטשים יש למשוך באוזן (הרבי הדגים לו שהמשיכה נעשית לכל אורך האוזן מלמעלה למטה, ולא רק בתנוך האוזן. ולדברי הרב לנדא קרוב לומר שהרבי הראה זאת באזנו השמאלית).
מהרה"ח ר' שלום חסקינד שי' שמעתי, שהרבי אמר לו בשם אדמו"ר הריי"צ, שאחר העיטוש אוחזים בחלקה העליון של האוזן (ולא זכר האם אוחזים אוזן ימין ביד ימין, או אוזן שמאל ביד שמאל).
עכ"פ ברור שרבינו זצ"ל לא נהג במנהג זה. ומכאן תשובה לכל הטוענים שהרביים חיקו את קודמיהם בכל פרט ופרט, וממנהגיהם יש להסיק כיצד נהג מורנו הבעש"ט נ"ע.
ב] האמנם נתגלה "המעיין הלבן"?
בתיאור המסע ברוסיה שבאותו גליון (עמ' 38 ואילך) נרשמו אי-דיוקים רבים, לצד "חידושים" שנובעים, כנראה, ממניעים מסחריים בעלמא (תופעה שכבר התרעתי עליה בעבר מעל במה זו, בקשר ל"אתרי חסידות בדויים").
אורשא; הכותב מציין ששם כיהן ברבנות הרב זיסלין. אבל קדמו לו רבנים מאנ"ש, ובהם הגה"ח ר' יצחק אייזיק (שאליו כתב אדמו"ר הצ"צ את התשובה סי' שסה בחלק אהע"ז). ובעיקר: הרה"ג מו"ה מרדכי – אחיו של אדמו"ר הזקן – היה גם הוא רב באורשא.
דוברובנא; כ"זיכרון החב"די הראשון" מציין הכותב את דמותו של הגה"ח ר' נחמיה מדוברובנא "מתלמידי וחסידי כ"ק אדמו"ר הצמח צדק", ומה"עבר הקרוב יותר" – המפעלים לייצור טליתות ששכנו בעיר זו.
את שני הפרטים הללו יש לשייך לעבר היותר רחוק: (א) הר"ר נחמיה מדוברובנא היה מתלמידי וחסידי אדמו"ר הזקן. (ב) מפעלים לייצור טליתות שכנו בדוברובנא כבר בימיו של הר"ר נחמיה הנ"ל, והוא עצמו התפרנס ממפעל כזה (אליבא דסיפורי החסידים, הוא היה חותם "נחמיה פאבריקאנט" [="נחמיה התעשיין"])...
ליאדי. "לא מצאנו כאן את ביתו של אדמו"ר הזקן" מציין הכותב, ואינו מפרש האם מפני שאין שם בתים ישנים כלל שניתן לומר על אחד מהם "כי הוא זה", או שמא לא נתגלתה להם "ההיא סבתא" שיודעת תמיד להצביע על האתרים המתבקשים.
אבל ידוע שביתו של אדמו"ר הזקן נשרף עם העיר ליאדי כולה, במהלך נסיגתו של צבא נפוליאון מרוסיה ('בית רבי' פרק כג. אגרות-קודש אדמו"ר האמצעי עמ' רלה).
"המעיין הלבן"; לדברי הכותב סיפר אדמו"ר הריי"צ, שאדמו"ר הזקן גילה את המעיין במעבה היער, בדרך מדוברומיסל לליאזנא. ואכן, עמוק בתוך היער הגדול שמשתרע בין דוברומיסל לליאזנא גילו תיירינו את המעיין, ולאחר הליכה של ארבעים דקות הגיעו לאגם שמתהווה ממי המעיין.
סיפור חשיפתו של "המעיין הלבן" ע"י אדמו"ר הזקן מצוי בשני מקומות: ברשימתו של אדמו"ר הריי"צ אשר בס' המאמרים תש"ט (עמ' 87), ובס' השיחות תש"ב (עמ' 150). על אף השינויים שבין שני המקורות הללו, יכולים אנו להסיק מהם: שהמעיין נבע למרגלותיו של הר קטן (גבעה), במחצב אבן שבכרם (גינה), באחוזתו של הר"ר ברוך, שהיתה ממוקמת במרחק של כשלושה קילומטר מהעיר ליאזנא. במרחק קצר ממקום נביעתו (או מהגינה) – כארבעים אמות – הופך הנהר לתעלה רחבה.
תמיהני מה מכל הנתונים הברורים הללו תואם למעיין שנתגלה במעבה היער שבין דוברומיסל לליאזנא.
פטרבורג; הכותב מתאר את הביקור "במבצר שאדמו"ר הזקן היה אסור בו"; אבל כבר כתב הרה"ח ר' שלום דובער לוין שי' בספרו "יומן השליחות המיוחדת" (עמ' תעה), שהבנין הנוכחי נבנה בתקופת אדמו"ר ה'צמח צדק', ואילו מהמבצר שבו היה כלוא אדמו"ר הזקן – במרחק לא גדול מהחדש – לא נותרה אבן על אבן, ועל מקומו נטועה חורשה.
צרסקי-סעלא; הכותב מתרגם את שם המקום: "ארמון המלך". אבל מה נעשה, והתרגום הנכון הוא: "כפר המלך".
עוד ממשיך הכותב לבאר, שזהו אחד הארמונות שהיו לצאר הרוסי מחוץ לעיר, "מקום מאוד מכובד. כשהרבי מהר"ש נסע לפטרבורג, התארח כאן כמה פעמים, וכידוע היה מתארח דוקא במקומות יוקרתיים".
מהו המקור לידיעה זו? אדמו"ר הריי"צ נ"ע מספר על פעם אחת שאדמו"ר מהר"ש נסע מפטרבורג לנפוש בצרסקי-סעלא (אגרות-קודש, ד, עמ' תצז). האם לכותב ידועות פעמים נוספות?
גם כשאדמו"ר מהר"ש התארח שם, האם הוא התגורר בארמון המלך?! ושמא התאכסן בביתו של החסיד ר' אליעזר אליאנסקי? (ראה: אגרות-קודש הריי"צ, ח, עמ' קמח).
חוששני, כנ"ל, שחלק מ"חידושים" אלו נובע ממניעים מסחריים: תחילה הצורך בהפקת סרט "באורך מלא", ואחריו אירגון מסעות "בעקבות רבותינו" (אולי תחת סיסמת הפירסומת "הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו").
אין זה מיסחור גרידא של החסידות, אלא יצירת "חסידות" חדשה אשר לא היתה לעולמים; בדורות הקודמים לא ידעו החסידים ממסלולי מסעות סביב "קברי צדיקים" וכל-שכן שלא הכירו את מסלול הטיולים "בעקבות צדיקים".
בבית הרב אירע פעם שאדמו"ר הזקן ציוה לאדמו"ר הצ"צ לנסוע לערי ילדותו של אדמו"ר הזקן; כשהרב"ש בן הצ"צ נזדמן פעם עם אדמו"ר האמצעי לדוברומיסלא נסעו יחדיו לסביבות ליאזנא וברבות השנים נסע לשם הרב"ש פעם עם מוהר"ש; כשאדמו"ר הרש"ב ומוהריי"צ נזדמנו פעם לליאזנא התעניינו בצורת ביתו של אדמו"ר הזקן וגם חסידים מנעוויל הלכו לראות את המקום שבו שבת אדמו"ר הזקן בדרכו לפטרבורג, שהיה בסמיכות לנעוויל.
אבל מעולם לא נוצר פולחן נסיעות ולא שמענו על התארגנויות של תלמידי הישיבה בליובאוויטש לביקור בליאדי או בלאזניא, אף שהיה ביכלתם לשכור את "פיישע הבעל-עגלה" לנסיעה קצרה מעין זו בימי "בין הזמנים".
דעתו של רבינו זצ"ל לא היתה נוחה אפילו מנסיעות ל"מקומות הקדושים": האם זה מה שחסר לו לבחור שלא סיים עדיין את לימוד הש"ס ואת כל מאמרי החסידות?! ספק גם האם אכן זה מה שחסר לו ליהודי בעל זקן לבן... (שיחת מוצאי ש"ק משפטים תשל"ט. שם מדובר בקשר לנסיעה מחו"ל לאה"ק, וכל-שכן ביציאה מאה"ק לחו"ל).
שרשיהם של מסעות תיור אלו נעוצים ב"תרבות הפנאי" ובתנאי "חברת השפע", מושגים שהם זרים מעיקרם לרוח החסידות המקורית.
"תיירות יהודית" היא זו המתוארת בלשונו הציורית של הרה"ק ר"נ מברסלב זצ"ל ('שיחות הר"ן' אות כח): ראוי לאדם שיעבור וילך בזה העולם בכל הספרים הקדושים וללמוד כולם, כדי שיהיה בכל מקום. כמו שנמצא השרים הגדולים שהולכים ועוברים במדינות ומוציאים הוצאות רבות על זה, כדי שיוכל אח"כ להתפאר ולומר שהיה במדינות, כמו שדרך השרים להתפאר ולומר "הייתי בוורשא" וכיוצא בזה. כמו כן ראוי שיהיה האדם בעוה"ז בכל מקומות הקדושים של התורה, כדי שיוכל להתפאר בעוה"ב שהיה בכל מקום, דהיינו בכל הספרים הקדושים כנ"ל. עכ"ל.
דברים אלו עולים בקנה אחד עם האמור בשיחתו הנ"ל של הרבי, שמי שלא תייר בכל הש"ס ובכל ספרי הדא"ח אין לו מה לתייר ב"מקומות הקדושים" האמיתיים, וכל-שכן שלא באתרים הבדויים.
כל הזכויות שמורות | הרשות נתונה להשתמש בחומרים תוך ציון המקור ושליחת עותק למכון | אין לאחסן במאגר מידע כלשהו ללא אישור מפורש ©
