מחלוקת בעיר ביחוב-ישן בענייני ניקור

 

                   התשובות שלפנינו הן מהרב חיים באגין (באהין) ואליו, בענין המחלוקת בענייני ניקור החלב שפרצה בביחוב ישן (בשנים תרמ"ח-תרמ"ט), בינו – שהוא היה רב החסידים בעיר ("רב הספרדים") – לבין הרב השני, "רב האשכנזים".

                   תשובות אלו נעתקו מתוך קובץ שו"ת שלו שהובא בשנה האחרונה ממוסקבא, ועתה הוא בספריית ליובאוויטש בברוקלין (ומספרו שם: 2358).

                   להלן כמה פרטים על האישים הנזכרים בחילופי השו"ת הללו:

 

הר"ר חיים באגין

 

                   הפרטים הביוגרפים הידועים על הרר"ח באגין (מהספר "אהלי שם", מינסק תרע"ב, עמ' 123) הם, שנתקבל לרבנות ביחאוו ישן (בפלך מאהילוב) בשנת תרל"ב, ואחר-כך עבר לכהן ברבנות נובוגורוד-סיווערסק (בפלך טשרניגוב).

                   התשובה המתוארכת המוקדמת ביותר בקובץ השו"ת שלפנינו היא משנת תרל"ג (אף כי יש תשובה ובה גביית-עדות משנת תר"ל). מאותו קובץ למדנו כי בשנת תרס"ט כבר ישב בנובוגורוד, לפיכך היתה עקירתו מביחאוו בין תרס"ד (שבאותה שנה היה עדיין בביחוב, ראה בתצלום מכתבו) לתרס"ט. ועוד למדנו משם, כי בשנת תרנ"ג נדרש לרבנות נעז'ין.

  בתשובה המתייחסת לתקופת תרמ"ז כותב המחבר: "ואאמו"ר הרב הגאון מו"ה משה גרשון ז"ל רב דהלובאקא [היא גלובאקי שבאיזור וילנא] כתב אז אלי להשיג עלי..". בשנת תרס"ד מוצאים אנו עדיין את הר"ר משה גרשון בין החיים (ראה חתימת הרב באגין בתצלום מכתבו משנת תרס"ד).

                   קרוב משפחה אחר שלו הוא "דודי זקיני הרה"ג מו"ה יוסף חיים ז"ל רב דעיר צאשניק", מן הערים החב"דיות הסמוכות לוויטבסק.

                   בכמה מתשובותיו רואים אנו שהר"ח באגין נדרש לתווך במחלוקות שבערים אחרות, וביניהן המחלוקת הגדולה בין החסידים לפרושים בדבר הרבנות בשקלוב. שאלות הופנו אליו גם מחוץ לרוסיא, כמו מהר"ר ישעיה אורינשטיין מירושלים ששאלו ביאור בדברי המג"א בהל' שבת, הר"ר אברהם פריזמאן מזגאריצא שבבסרביא שהקשה לו בדברי אדמו"ר ב'צמח צדק', ותשובה הלכה למעשה ששלח "לרב אחד מברוקלין" בענייני גיטין.

                   בקרב חסידי חב"ד ידוע היה הר"ח באגין בעיקר בגלל עמידתו בראשות "כולל חב"ד" ברוסיא, מישרה שבה נשא משנת תרנ"א לערך ועד תרע"ד. בתוקף תפקידו זה מוצאים אנו אותו מבקר בביתו של האדמו"ר רש"ב מליובאוויטש בשנת תרס"ז (הגם שהוא עצמו נמנה עם פלג אחר של חסידי חב"ד), וכן ערך נסיעה לאה"ק בשנת תרע"ד לשם בירורים בענייני ה"כולל", אף שהיה אז "חולה ר"ל וקשה לו הדרך ה"י" (ראה: רשד"ב לוין, "תולדות חב"ד בארץ הקודש", עמ' רמה ו-רעג; "אגרות קודש" אדמו"ר הרש"ב, ד, עמ' רלו-רלז).

                   הרב באגין המשיך לכהן ברבנות גם אחר המהפכה ובזמן שלטון הסובייטים, ובכתביו הללו נשמעים הדים לתקופה קשה ואפילה זו. החל משנת תרע"ח שלא ניתן היה להשיג קמח חיטים למצות; דרשה משנת תר"פ "לחזק ה'תלמוד תורה' שנתבטל, ה'חברא קדישא' שמתרשלים ו'תיקון המקוה'"; חייל יהודי שחזר בשנת תרפ"א משבי הגרמנים והשלטונות אינם מאפשרים לו לנסוע ולחפש את אשתו; ועד לדרשה באותה שנה, בפני האנשים שניזונו מהמטבח הציבורי וטענו "תנו לנו בשר טריפה ונאכל הבשר"!

                   על שנים מאוחרות יותר לא עלה בידי להשיג ידיעות אודות הרב ר' חיים באגין ע"ה.

 

"הגדול" ממינסק

 

                   אודות "הגדול" ממינסק (בריסק תקצ"ה - מינסק תרנ"ו) מיותר להכביר במלין, נודע הוא ביהודה ובישראל "גדול" שמו. נתעכב רק על פשרו של כינויו "הגדול".

                   בשנים האחרונות נתפרסם הספר "'הגדול' ממינסק, ר' ירוחם יהודה ליב פרלמן, תולדותיו וקורותיו", שנכתב ע"י מקורבו ובן-ביתו הר"ר מאיר היילפרין.

                   בספר זה (עמ' 94 ואילך) מסופר, כי אחר פטירתו של המרא-דאתרא ר' דוד טעביל (בעל ה'בית דוד' ו'נחלת דוד') [בשנת תרכ"א], לא היה למינסק רב אחד מיוחד, והעיר התנהלה בהנהגתם של שלושה מו"צים, דבר שגרם לריבוי קלקולים. אך לא יכלו לבחור רב אחד ששאר הרבנים יהיו כפופים תחתיו, עד שבשנים תר"מ-תרמ"א הלכו לעולמם שניים משלושת המו"צים, והשלישי היה זקן בא בימים, ואז באה השעה לבחור רב ראשי למינסק. בתחילה פנו לר' יצחק אלחנן מקובנא ולר' דוד מקארלין, אך המה לא רצו לזוז ממקומם "מפני זקנותם וחולשתם".

                   אז פנו לר' ירוחם יהודה ליב (שהיה באותה שעה אב"ד פרוזין), ובשנת תרמ"ג קיבל את רבנות מינסק. ומספר הכותב (בעמ' 100): אחד מבני העליה שבעיר שהתפעל מאד מתורתו של הרב, בצאתו מאת פניו אמר להנאספים: "אך זהו אדם גדול!". ולפי שהאיש הזה היה נשוא פנים ונכבד מאד ולמשפט מבינתו יחלו רבים, והוא היה רגיל תמיד לדבר במתינות וקור רוח והפעם דבר בהתרגשות, ואת המלה "גדול" הביע בהדגשה והטעמה יתרה, עברה המלה מהרה מפה אל פה ותנשא על שפתי רבים... הנה כי כן השתרש ונקבע זה התאר עד שכמעט נשתקע ונשכח שמו הפרטי, וישאר להרב שם "גדול" לנצח. עכ"ל.

                   דעת לנבון נקל, שהסבר ילדותי זה אינו יכול להתקבל על הדעת.

                   בשנת תרנ"ו נתפרסם בווילנא הספר "בן אוני", שבו מספיד הר"ר בנימין בישקא מק"ק טרעסטינא את אחיו "הגדול" ממינסק, והוא כותב בהערה להקדמתו: כאשר מודעת זאת בכל תפוצות ישראל, כי בעיר מינסק גדר גדרו הקדמונים ז"ל מבלי לעטר שמה את האב"ד בשם רב ואב"ד, רק בשם מד"א יקרא כידוע. ובעת שנתקבל הגאון מאוה"ג זצל"ה למינסק, ועטרוהו בשם מד"א, לא הספיקו א"ע בשם הזה, וכינוהו בשם גדול סתם. ויצא שמו בכל העולם לכנות אותו בשם הגדול ממינסק. עכ"ל.

                   ואכן, מאז פטירתו של הג"ר ישראל מירקיש (בשנת תקע"ג לערך), חדלו 'אב"ד' ממינסק (הסיבות וההשערות לכך ידועות, ואכמ"ל בסיפורים). אך בנימוק זה אין עדיין כדי להסביר, מדוע איש מכל הגאונים שכיהנו במינסק משנת תקע"ג ועד תרמ"ג, לא נתעטר בשם "גדול"!

                   הספד נוסף על "הגדול" ממינסק נדפס בס' "תפארת יהודה" מאת הר"ר דוד שלמה סלאסטש מאודיסא (ירושלים, תרנ"ז), וגם הוא מעיר בתחילת הספר: הרב הגאון ריי"ל זצ"ל זכה להקרא בעולם הלומדים בשם "הגדול" סתם. זה היה שמו וזה היה זכרו בפי כל יודעיו ומכיריו. עכ"ל.

                   כלומר, אין כל קשר בין עטרת "הגדול" לבין מישרתו של ה'מד"א', ואך אישיותו של "הגדול" היא שהעניקה לו את התואר הנעלה הזה.

                   עוד לעינינו הספר "רבני מינסק וחכמיה", שנכתב ע"י איש מינסק ר' בן ציון אייזנשטט (וילנא, תרנ"ט), ובדבריו מבואר הענין עוד יותר (עמ' 34): השם "גדול" שניתן להגאון רי"ל, מה שלא זכה אליו בעירנו שום רב מלפניו, הוא מפני שמרגלא היה בפי בני מינסק לומר תמיד (היינו מן העת שהתעוררה שאלת המד"א אחרי מות הגר"ד טעביל) לבחור אך באחד ה"גדולים" אשר בארץ. עכ"ל.

                   כלומר, כבר משנת תרכ"א (למעלה מעשרים שנה לפני בחירת "הגדול"), בקשו אנשי העיר "גדול" לעירם, ואך טבעי הוא שהנבחר בא כבר מן המוכן לעטרת "הגדול"!

                   והנה, בכתה"ע "המגיד" משנת תר"מ (גל' ו-יג אדר), כותב אחד מסופרי העיר אודות מאורעות מינסק, ומאריך בדבר הרעיון "לאסוף אל עירנו גדול להרכיבו לאלוף על ראש עדתנו... גם על שאר רבנינו הג' ירכב כאלוף, הוא יהי' רוח החיה באופניהם והמה (הרבנים) יהיו כמשרתיו עושי רצונו". הכותב מתנגד בכל תוקף לרעיון זה, מנימוקים שונים ומשונים; הן בגלל ההוצאות הגדולות הכרוכות במינוי שהוא מיותר לדעתו (ולדעת המון העם), ואינו אלא "רק להתגאות בו, ורק לחלוחית כבוד ושם תפארת" תרטיב את חפצם של הפרנסים בבחירת "גדול", והן בגלל כבודם של שאר רבני העיר: "מה החטאה אשר חטא הרה"ג רג"ת ורימ"ל [=ר' גרשון תנחום ור' משה יהודה ליב], כי תעטו עליהם בושה וכלימה להיות נכנעים ומקבלי מרות של הגדול אשר תרכיבוהו לאלוף על ראשם? והתואר גדול אשר תכנו בו את הנבחר, הלא ישפיל לארץ ויעפר בעפר חרפה וגדופה את כבוד שני רבנינו, כאלו מורה באצבע כי קטנים הם ואת קטנים נמנו?"

                   אין ענייננו בהשקפותיו של הכותב, אלא בעצם העובדה שהפרנסים חיפשו להם "גדול", והדבר היה למשל ולשנינה בקרב ההמון. ולא בכדי דש הכותב וחוזר בדבריו למעלה מחמישים פעם על התואר "הגדול"!

                   שוב נזקק אותו כותב ל"שאלת 'הרב הגדול'" בגל' ה מנ"א שלאותה שנה, והוא מספר: "הגדול אשר עלה עליו הגורל להעלהו למינסק ולהרכיבהו אלוף לראש ועל ראש רבניה, הוא הגאון ר' יצחק אלחנן מקאוונא, כבר ניער כפיו מתמוך בכתר הכהונה-גדולה אשר אמרו לשים על ראשו, כי רבים מהממאנים הרפו את ידיו במגלות סתרים אשר שלחו אליו, עד כי הג' הזה ראה ונוכח לדעת כי לא לשלום, כי אם למלחמה הוא בא, ומאשר ירא מאד לבלי יחולל כבודו, דחה את מבקשיו בשתי ידים... אך תחת אשר הבוחרים בגדול נלחמו לפנים בשם הגאון מקאוונא, הנה עתה נלחמים בשם הגדול ר' דוד'ל מקארלין... והוא נענה להם בראשו... גם אגרות פלסתר ומגלות סתרים אשר כעב תעופינה אל מעון הגדול, אשר בהן אמרו להחליש את חפצו... גם הן לא עצמו כח לזעזע את הגדול הזה.." - עד כי החליטו המתנגדים לבחירת "גדול" שבאם יבחר הרב מקארלין יקימו הם "קאהרשול" (ביכ"נ כמנהג "המתקדמים"), ובזה גרמו להקפאת הבחירה, "בין כה וכה, שאלת הגדול תלויה באויר"...

                   שוב אנו רואים שהתואר "גדול" (שבכתבה זו חוזר הוא ונשנה למעלה מעשרים פעם) עמד וציפה לנבחר, ולא היה זה מן הנמנע ש"הגדול ממינסק" יהיה הג"ר יצחק אלחנן או הג"ר דוד מקארלין!

                   כמובן שאין בדברינו כדי למעט אפילו ב"כהוא זה" את דמותו של "הגדול ממינסק", ועיקר כוונתנו היא לתמוה על אלו שלא נעלמו מידיעתם כל הדברים הנ"ל, ובכל זאת שינו מן האמת וכתבו דברים אחרים.

                   על מצבתו של "הגדול ממינסק" נחקק: "ומשמים קזכו לו ויקרא בשם 'הגדול'". לדידן, אפילו אם הגורמים לכך היו שיחות ההמון, אבל הרי גם זה בידי שמים, ואין לנו סמיכה גדולה ונעלה יותר מהסמיכה שנסמך מן שמיא בתואר "הגדול ממינסק".

 

 

 

 

ר' יעקב מאיר ממינסק

 

                   במכתבו השני הנדפס כאן (מיום ב' כסלו תרמ"ח), כותב "הגדול ממינסק": וקראתי לרב גדול בתו"י אשר הוא מו"צ ברחוב א' בפה ק', ומלפנים הי' רב ואב"ד בעיר קטנה, והרב הנ"ל הוא גדול בתורה וגם הוא ירא וחרד לדבר ד', והוא בקי ג"כ בדיני הניקור עם כל שיטות הראשונים.. וראיתי בעצמי עם הרב הנ"ל.. [ש]נשאר הרבה חלב ממש.. ובאם יתעקש הרב שכנגדו, התנדב עצמו הרב הגדול הנ"ל לנסוע למחנו אם ידרשוהו משם.. אקוה.. כי הרב המתיר בעצמו יחזור ויאסור אחרי רואו מכתבי דנא, או לפחות לשלוח אחרי הרב הגדל בתורה הנ"ל הבקי מאוד בכל שיטות הראשונים בדיני ניקור..

                   בהמשך נדפס מכתבו של "הרב הגדול שהתנדב א"ע לנסוע", ו"כתב הרה"ג הנ"ל" מודעה, וגם "הדביק צעטלין בכל הבתי מדרשים בכתב ידו", ובא על החתום: יעקב מאיר בא"א מ"ו שלמה זלמן זלה"ה.

                   שמו מפורש גם במכתבו השלישי של "הגדול" (מכ"ז אייר תרמ"ח): כאשר סיפר לי הרב ר' יעקב מאיר נ"י ששלחתי למחנו בחורף העבר.

                   ראוי הוא רב זה להרחיב מעט את הדיבור אודותיו; בס' "רבני מינסק וחכמיה" (עמ' 36) בא זכרו בקצרה: ואלה מן החיים - כה יחיו - אתנו כיום, העומדים לראשי עדת ישרון פה עיר תהלה.. הראוים לברכת עולם.. בעד מפעליהם הטובים.. איש איש במה שהוא עסוק בו, והם:.. הרב המאוה"ג הצדיק חסיד ועניו, אוצר כל מדה נכונה ר' יעקב מאיר גראדענסקי שליט"א מו"צ בעדה..

                   פרטים ביוגרפים אודותיו כתב ב"צ אייזנשטט עוד בספרו הקודם, "דור רבניו וסופריו" (א, ווארשא תרנ"ה, עמ' 13): הרב ר' יעקב מאיר גאראדענסקי, מו"צ במינסק. נולד ט' אייר תקצ"ד בעיר מצער מאהילנא (פלך מינסק) לאביו הר"ר שלמה זלמן.. ולמד בישיבת מיר שנים אחדות.. בשנת הי"ח לחייו נשא לו לאשה את בת הרה"ג ר' בנימין האב"ד האראדאק.. אח"כ בא למינסק ויגיד שעור בבהמ"ד "בלומקעס" לפני אברכים מופלגים כשתי שנים. בשנת תר"מ בחרוהו נכבדי מינסק להיות למו"צ בעירם, ומאז בא לשבת במינסק. רבים הם מעשיו הטובים לטובת עניי אחינו בכלל ועניי עדתו בפרט.. כל עני ואביון ודכא וקשי יום אליו אך ידרשון והוא ימציא להם עזרה בצרתם ויחלצם מן המצר.. נדפס ממנו: ספר "מי שלמה".. "מי ששון".. ובכ"י יש עמו עוד ח"ת שונים. עכ"ל.

                   ועדיין אין אנו יודעים היכן כיהן ברבנות לפני תקופת מינסק, וכדברי "הגדול" במכתבו הנ"ל: "ומלפנים הי' רב ואב"ד בעיר קטנה" (ר"מ צינוביץ בספרו 'מיר', עמ' 55-54, מקדיש כמה משפטים לרי"מ ממינסק, אך אין שם יותר מבדברי אייזנשטט).

 

                   ואלו הם ספריו הנ"ל:

                   ספר מי שלמה כולל א] דברים המושכים את הלב במוסר ומדות על פי סדר פרשיות התורה, ב] מקורים וברורי דברים בהלכות נקור. ג] הערות בה' גיטין ועוד איזה חדושי הלכות. [הספר נדפס בעילום שם מחברו]. ווארשא, תרמ"ה. 54 עמ'.

                   ספר מי ששון קונטרס על הלכות טרפות ועוד באורים על הלכות שונות. מאתי הצעיר יעקב מאיר מ"ץ במינסק. ווארשא, תרנ"ד. (רשיון הצנזורה: פברואר 1895). 16 עמ'. במעטפת החיצונית: הוצאה שניה עם הערות והוספות. ווארשא תרנ"ה.

                   בדיני חלב וטריפות, ועוד אזהרות שונות בכל תחומי החיים. ביניהן: צריך להודיע לרבים שיאמרו בספירת העומר את "השי"ן" של "שבוע" ו"שבועות" בקמץ ולא בשוא; הזהירות בציצית שיהיו עגולים בגדיו וגם סדינו [=שמיכה].

                   מתוך זהירותו וחששותיו דורש הוא לשנות את נוסח התפילה, כדי שלא יאמרו בה תיבות שיכולות להתפרש באופן שונה, כגון "להשכיל", שאם יאמר את השי"ן כימנית הרי זה מלשון שכול, ואם כסמ"ך הרי זה מלשון סכלות, ולכן יאמר "להצליח"! וכן בברכת "רצה" בשמו"ע לא יאמר "העבודה.. ועבודת", מאחר ונשכחה מאתנו הברת העי"ן ואנו מבטאים כאל"ף, אלא יאמר בלשון אשכנז "דיא דינסט.. אונ דיא דינסט"!

 

                   ספר מי ששון קונטרס על הלכות טרפות ועוד באורים על הלכות שונות... ווארשא, תרנ"ו. 23 עמ'.

  עמ' 23-17: "הוספה לספר מי ששון" בדיני ניקור החלב, ו"הוספה שניה", אופן הלימוד לילדים רכים, ע"פ הספר "מנוחה וקדושה" להר"ר ישראל איסרל מפאניוועז.

 

                   קונטרס הוספה לספר מי ששון (הוספה שניה)... ווארשא, תרנ"ח. 12 עמ'.

               הקדמה: הנני להודיע בשערי בת רבים, כי אין רצוני ומטרתי להדפיס חבורים לצבור כסף או לנחול כבוד ח"ו, הלא ידוע זאת מכבר לכל יודעי ומכירי אשר הפיצותי קונטרסי "מי ששון" בלתי שום תשלום גמול, רק רצוני וחפצי להשקות עדרי צאן קדשים.. כי בעון ספק חלב המשפחות כלות והיסורין רבים ח"ו, וגם ספיקו אסור מן התורה מדכתיב שני פעמים הפסוק כל חלב.. לכן אמרתי להפיץ מעיינותי בישראל לרוות את הצמאים למען לא ילכדו ח"ו בעון חמור כזה כמבואר!.. ואודה לה' על חסדו אשר גמלני וזיכני לזכות לאחרים במצות שבת, אף אם מעט הכמות אבל רב האיכות, כי החיוב מוטל על כל הירא וחרד לדבר ה' להשגיח במצות שבת יותר מכל המצות...

                   בראשו, אופן הלימוד לילדים רכים (כדלעיל). ואח"כ אזהרות בדבר חלב, שבת ועוד ועוד.

 

                   בס' הזכרון לקהילת מינסק - "מינסק עיר ואם" (א, תשל"ה, עמ' 189-187) חזר ונדפס הפרק "רבי יעקב מאיר" מזכרונותיו של ר"י ניסנבוים (שעשה במינסק שנים מספר משנת תרמ"ט ואילך), שבו הוא יודע לספר על סכסוך ומתיחות ששררו ביחסיהם ההדדיים של "הגדול ממינסק" ור' יעקב מאיר. וטיבו של סכסוך זה, שרי"מ שהיה מנקר מומחה, מצא כי חתיכה אחת שאנו חושבים אותה לשומן אינה אלא חלב, אבל "הגדול" לא רצה להחמיר ולאסור דבר שנוהגים בו היתר, ולכן החליט רי"מ לפרסם ברבים קונטרס מיוחד כדי לעורר את דעת הרבנים. ע"כ.

                   ואכן, בקונטרסיו הנ"ל מעורר רי"מ בדבר חשש מסויים של חלב שנוהגים בו היתר, אבל אין הוא מחזיק בתוקף בדעתו (כדרכו בשאר אזהרותיו), אין הוא מזהיר וקורא לאסור את הנהוג בעירו, אלא כותב הוא בסגנון של בקשה מאת גדולי הדור לעיין בזה, "כי כן אמר לי גדול, אחד שמצוה לגדולים לעיין בזה כו' ואמר לי מטעם זה להדפיסו". גם במכתבים דלעיל ראינו כי "הגדול ממינסק" סומך לחלוטין על דעתו של רי"מ בענייני ניקור, ללא שמץ של סכסוך או הסתייגות כלשהי מחומרותיו.

                   עוד מספר הרב ניסנבוים על חומרתו של רי"מ שיהיו דשי הבגדים עגולים ולא יתחייבו בציצית, ומנהגו לחזר בימי הספירה בבתי-הכנסת, ולהכריז מעל הבימה כי יש לבטא את השי"ן של "שבועות" בקמץ ולא בשוא. יש לציין, כי שתי "אזהרות" אלו מופיעות גם בספרו "מי ששון" (ראה לעיל).

                   וממשיך הרב נוסנבוים: "הוא היה בעל 'טובות', שמעטים כמותו. כשבאו לפניו באיזה בקשה, ציבורית או פרטית, והוא חשב שיש בידו לעשות איזה טובה, מיד קם והלך. לא עצרו הגשם השוטף בחוץ ולא עיכבו הקור הגדול, או איזה עיכוב שהוא. והלך - בנעלים קרועות, ברגלים בצקות, יחידי באישון לילה ובסימטאות מסוכנות... הוא היה מסור להמציא 'מאכל כשר', ולזה הקדיש כוחותיו ועתותיו, וכל דבר לא היה קשה בעיניו כדי להקל באיזו מידה על החייל היהודי בצבא הרוסי".

                   "בכל שבת, כחצי שעה לפני הדלקת הנרות, היה רץ אל מגרש בית-הנתיבות והיה מגרש משם את העגלונים היהודים, כי ישובו לביתם לנוח בשבתם.. גם החנוונים בראותם את רבי יעקב מאיר רץ אל בית-הנתיבות, היו ממהרים לסגור את חנויותיהם".

                   כנראה שלזה כיוון רי"מ בדברי הקדמתו ל'קונטרס הוספה' לספרו (כנעתק לעיל): "ואודה לה' על חסדו אשר גמלני וזיכני לזכות לאחרים במצות שבת, אף אם מעט הכמות אבל רב האיכות, כי החיוב מוטל על כל הירא וחרד לדבר ה' להשגיח במצות שבת יותר מכל המצות".

                   גם בזכרונותיו של ד' זכאי (ס' מינסק הנ"ל, עמ' 330) מתוארת פעילותו של רי"מ קודם כניסת השבת: בערב-שבת, שעה גדולה לפני הדלקת הנר, היה מופיע בשוק רבי יעקב מאיר גרודזנסקי. איש מופלא במידותיו, רב שלא נהג ברבנות. חי חיי עוני, ובידו היו משלישים עשירי מינסק, בדיני תורה, כספים מרובים. הוא היה מקובל גם על השלטונות והיה משתדל בכמה וכמה ענינים, לא רק אצל אנשי השררה הנמוכים, אלא גם אצל הגוברנאטור [=שר-הפלך]. וזה מנהגו של רבי יעקב מאיר בכל ערב-שבת. שעה גדולה לפני כניסת השבת היה מופיע.. לבוש קפוטה ארוכה שחורה, נקיה וכובעו שמוט לו על עיניו.. והיה קורא 'יידן, שבת!'. ובן-רגע היה נשמע קול נקישות של דלתות ותריסים המוגפים, והמהומה שעמדה בשוק היתה קמה בבת-אחת לדממה" (וראה עוד בס' מינסק עמ' 505 ועמ' 628).

                   לדמותו של רי"מ והנהגותיו מוקדש גם פרק בזכרונותיו של ד' פרסקי "מינסק שהיתה" ('הדואר', א' מנ"א תש"א): "ר' יעקב מאיר.. היה נחשב ל"בעל-מופת". בצדקתו, בחסידותו, בתמימותו היה דומה לבעל "חפץ חיים". אלא שהעם היה מייחס לו כוח של נסים והקיף אותו בהמון אגדות. הוא היה מוריד מצחה ארוכה מעל לעיניו, כדי שלא יסתכל, חלילה, בנשים. על-יד ביתו היה עומד תמיד "תור" ארוך של יהודים מכל המינים והגילים, מכל המדינות והערים. כולם באו לקבל עצה וברכה מפיו. מעולם לא ראה צורת מטבע. על חשבונו הדפיס "סידור" מיוחד, שהושמט ממנו בכל מקום השם המפורש, כדי שאם יפול או ייקרע הספר הזה - לא יצא, חלילה, חילול השם. בהוודע לו, כי איה יהודי נצרך או חולה באין משגיח - היה רץ בעצמו, כר' ישראל בעל-שם-טוב בשעתו, להושיט לו עזרה. זה היה סמל הרחמים והחסד.

                   "ביחוד נודע מעשהו בשערים: בערב שבת, סמוך לשעת בין-השמשות, היה בצעדים מהירים עובר בכל השווקים והחנויות, פותח את הדלת וקורא בתחנונים רק מלה אחת "ברידער" [=אחים]. מיד היו החנוונים סוגרים את החנויות או כשרתח ה"פדיון", היו מתחננים לפניו: "שוין, שוין, רעבע!" (תיכף, תיכף, רבנו!). ואם הרגיש ר' יעקב מאיר, כי עדיין נושאים-ונותנים - היה חוזר ושוב מכריז: "ברי-אי-אי-דער!" המוני העם היו בטוחים, כי נתברך בכשרון של "קפיצת-הדרך". והראיה: אין חנות (כך היו מאמינים) בכל שטחי הכרך מינסק, שלא פקד אותה ערב שבת לפנות ערב...

                   "אפילו הגוים היו מקדשים אותו. הגוברנאטור [=שר-הפלך] וכל פקידי-השלטון היו מתייחסים אליו בכבוד ומפנים לו דרך בכל רחוב שעבר. ראיתיו פעמים רבות כשהיה משוטט לעשות את חובתו למען קונו ולמען שבת חמדתו - ומיד הרגשתי, כי מסביב לו מתהווה אווירה קדושה. היה לבוש אדרת של משי, גרבים לבנים בתוך סנדלים קלים, מגבעתו עגולה ומאהילה על עיניו.

                   "ר' יעקב מאיר – זו היתה הנשמה היתירה של קהילת מינסק. זה היה מלאך בצורת אדם. זה היה בא-כוחם של העולמות העליונים. בשפת ימינו אלו נוכל להגיד: הוא היה הרודן הדתי שלנו, שהכל כבני-ברית וכשאינם בני-ברית נשמעו לו והשתחוו בלבם לעומתו.

                   ה"סידור" הנזכר בדבריו של ד' פרסקי, מופיע גם בזכרונותיו הנ"ל של הרב נוסנבוים: הוא היה מתרגז מאד על המדפיסים שהם קובעים ב"סידורים" את האזכרות כמו שהן כתובות בתורה, בעת ש"הסידורים" נקרעים תמיד ונמצא האזכרות נקרעות ומחוללות.. והלך והדפיס סידור חדש, שבו קבע את האזכרות רק בשתי "יודין". גם עשה בו עוד תיקונים שונים והסיר את "המכשול" שמצא.

                   בנושא זה יש ענין רב, וכדאי להקדיש לו עוד כמה מלים; וכך כותב בענין זה האדמו"ר רש"ב מליובאוויטש במכתב מר"ח תמוז תרס"ג (אגרות-קודש, א, עמ' שה):

                   ..הי' פה הר' יעקב מאיר ממינסק; הוא הדפיס מכבר סידורים שלא יהיו בהם השמות ככתבן, והיינו על השם הוי' נדפס ב' יודין.. ושם אלקים אלקינו וכו' הא' והל' ביחד. והדפיס תהלים ג"כ באופן כזה, ועתה הוא מדפיס נביאים. ויש לו הסכמות מגדולי הר' דאשכנזים וגם מהרב דסאכשאוו.. וביקש מאתי הסכמה ע"ז (..ומבטיח אשר הסידורים שמכבר הדפיס הג' נוסחאות היינו אשכנז חב"ד ופוילן, והסי' דנוסח חב"ד אינו מכוון כלל, ידפיס אותו מכוון כנוסח שלנו). ואני יש לי חשש בזה שע"י שלא יהי' בהם קדושת השמות הקדושים יזלזלו ח"ו יותר בהם, דכשהשמות הן כתיקונן רביעא עליהם קדושת השמות משא"כ כו'. ועוד מה שהשם אד' אינו ניכר כלל, ואם כי אין חילוק בהקריאה, אבל הרבה לא ידעו כלל שהוא שם הנ"ל.. מ"מ עצם הענין הוא טוב ונחוץ בזה"ז שאינן זהירים. ובפעם הזה כשבאנו להדאציע [=מקום מרגוע] מצאתי בעצמי דפים מחומש בבהכ"ס. ולכה"פ יהי' תיקון בהשמות שלא יבואו לידי בזיון. עכ"ל.

                   ממכתב זה למדנו שכפי הנראה לא היתה זו הדפסה חד-פעמית, הודפסו סידורים בשלושה נוסחים (אשכנז, ספרד וחב"ד), גם ספר התהלים הודפס באותה צורה, ויתכן שנדפסו גם חלקים נוספים מהתנ"ך.

                   כמובן שהדפסת האזכרות בשתי יודין אינה חידושו של רי"מ, ובצורה זו נדפסו סידורים רבים עוד קודם זמנו. החידוש שלו היה כנראה שגם את שם "אדנות" הדפיס בשתי יודין (בניקוד שונה), וכן ששמות "אלקים" נדפסו תמיד בחיבור האלף והלמד (דבר שלא נהג בסידורים קודמים אלא לפרקים). זו היתה כנראה עיקר הקפדתו, לשמור בעקביות על כך שהשמות יודפסו בב' יודין ללא יוצא מן הכלל, מאחר ובסידורים קודמים ניתן היה למצוא פה ושם גם את שמות "הוי"ה" ככתבם.

                   לא עלה בידי למצוא סידור שיהא מוכח ממנו בבירור שהוא נדפס על-ידי הרי"מ ממינסק.

                   הר"ר יעקב מאיר נפטר במינסק בשנת תרע"ז (ס' מינסק, עמ' 647).

 

הר"ר ליפמאן הכהן ממיר

 

                   במכתבו השני מזכיר "הגדול ממינסק" את "ידידי הרב הגאון ר' ליפמאן נ"י הגאבד"ק מירא", הלא הוא הרה"ג ר' יום טוב ליפמאן הכהן, בעל שו"ת "מלבושי יום טוב" (תקפ"א-תרנ"ג). ראה אודותיו: ר"מ צינוביץ, "מיר" (ת"א תשמ"א), עמ' 173 ואילך; ריט"ל ראקאוו, "ארחות ישרים" (לונדון תשנ"א), עמ' רז ואילך, עמ' שנב-שנג.

 

הר"ר שלמה הכהן והר"ר בצלאל הכהן מווילנא

 

                   התשובה האחרונה שלפנינו היא מאת הרה"ג המפורסם ר' שלמה הכהן מו"ץ דווילנא (וילנא תקצ"א-תרס"ו).

                   בתשובתו זו הוא מזכיר את "מר אחי הגאון זצ"ל", הוא הרה"ג המפורסם ר' בצלאל הכהן (וילנא תק"פ-תרל"ח), אודותיו בס' "עיר ווילנא", א, עמ' 55-61).

 

תשובת הרב באגין

            בדבר הקצבים דעיר [בוחאוו ישן] שחותכים את כל בשר האחוריים מכל הצדדים עד הרגלים ומניחים לחלק הפנים, היינו שחותכים את כל הבשר שמהבטן שלמטה מהטבור, וכן כל הבשר שמהצדדים שתחת הצלעות קטנים הכל עד הרגלים ממש, עד שלא נשאר מבשר הבטן ומהצדדים לצד האחוריים מאומה. וגם למעלה על השדרה חותכים את כל הבשר שתחת העור בעומק, עד שנשארים הצלעות קטנות מגולים ממש בלא שום בשר למעלה עליהם. וגם את כל גובה החוליות שלמעלה מהצלעות קטנים חותכים עם הבשר שעליהם עד שנשארים החוליות שוות ממש עם הצלעות קטנים, ונראה ונגלה החוט מהשדרה ההולך בתוך החוליות. וחותכים מלמעלה עד העצם שהרגלים תחובים בתוכו הנקרא קלובעש, ולא נשאר לחלק האחוריים שום בשר לבד שעל הקלובעש והרגלים. ולבד הקלובעש והרגלים לא נשאר כ"א העצמות לבד. ואת כל הבשר מהאחורים הנ"ל שחותכים מניחים לחלק הפנים. וכפי שמבאר בספר לחם הפנים סי' ס"ד ס"ק יו"ד ובספר בית לחם יהודה סי' ס"ד סק"ו ובספר באר אברהם סוף סי' ס"ה בהעתק הל' ניקור מבעה"ע שפירשה ספר טהרת אהרן ובשו"ת נובי"ת סי' ל"א, וגם בספרי המנקרים הזבח שמואל ואוהל יצחק שכולם כתבו שהבשר הנ"ל צריך ניקור ממנקר בקי בניקור האחוריים, כי יש שם חלב וגידין. לכן ראיתי לעיין במקור הדין ולבאר אם זהו חומרא או איסור דרבנן, או שיש בזה החלב שבהבשר הנ"ל גם איסור דאורייתא כשארי חלבים שחייבים עליהם כרת. וגם לבאר כל אחד ואחד מהשיטות שבזה בס"ד.

            א. גרסינן בחולין דף צ"ב ע"ב לובן כוליא ר' יוחנן ממרטט ליה ר' אסי גאים ליה, אמר אביי כוותיה דר' אסי מסתברא כו' אלמא שעל הכסלים אמר רחמנא ולא שבתוך הכסלים, הכא נמי שעל הכליות אמר רחמנא ולא שבתוך הכליות. גופא אמר שמואל חלב שהבשר חופה אותו מותר, איני והאמר כו' האי תרבא דתותי מתני אסור, אמר אביי בהמה בחייה פרוקי מיפרקי. אמר ר' יוחנן אנא לאו טבחא אנא ולאו בר טבחא אנא, ונהירנא דהכי הוי אמרי בי מדרשא בהמה בחייה פרוקי מיפרקי.

א] יש לדקדק מדאיצטריך ר' יוחנן לאסור מטעם בהמה בחייה פרוקי מיפרקי, על כרחך סובר חלב שהבשר חופה אותו מותר ודריש שעל הכסלים ולא שבתוך הכסלים, ואמאי בלובן כוליא ממרטט ליה ולא דריש על הכליות ולא שבתוך הכליות. ב] יש לדקדק איך בא ר' יוחנן לפרש וליתן טעם למימרא דשמואל בהא דתרבא דתותי מתני כו', דהא ר' יוחנן קרי לשמואל חברינו שבבבל כדאיתא חולין דף צ"ה ע"ב, ומכש"כ שר' יוחנן אמר ונהירנא דהכי אמרי בי מדרשא שמשמע שר"י היה אז תלמיד לשמוע, ואיך הבי מדרשא יהיו מפרשי מימרא דשמואל בהא דתרבא דתותי מתני אסור למצוא טעם לדבריו משום דבהמה בחייה פרוקי מפרקי. ג] יש לדקדק מה בא ר' יוחנן לאשמעינן בהשפת יתר שאמר אנא לאו טבחא אנא כו', ומאי נפ"מ אם אינו יודע בטיב הבהמה, אחרי שלא מנפשו אחר הלכה זו ורק אמר ונהירנא דהכי הוי אמרי בי מדרשא. ובודאי לא לחינם האריך ר' יוחנן בלשונו במה שאמר שאינו טבח ובר טבח. ד] יש לדקדק קצת בלשון רש"י בד"ה פרוקי מיפרקי, לאיזה צורך פירש כשהיא הולכת אבריה נעים והמתנים פעמים נמשכים כו', מאי נפ"מ מהיכן בא הפירוק, ולכאורה היה די לרש"י לפרש פירוקי מפרקי ואין החלב נכסה. ה] יש להקשות לכאורה על התוס' שם (בד"ה אמר אביי) שכתבו על רש"י ושמא סובר דכולהו אית להו דשמואל, שמשמע שמסתפקין בזה, וגם משמע שלפירושם פליג ר' יוחנן על שמואל וסובר חלב שהבשר חופה אותו אסור, דא"כ אמאי הוצרך ר' יוחנן לאסור תרבא דתותי מתני מטעם דבהמה בחייה פרוקי מיפרקי אם היה סובר שהחלב שהבשר חופה אסור, שעל כרחך סובר ר' יוחנן כשמואל שחלב שהבשר חופה אותו מותר, שלכן הוצרך ר' יוחנן לתת טעם בהא דתרבא דתותי מתני אסור משום דבהמה בחייה פרוקי מיפרקי, ואיך מסתפקים התוס' בזה גם לפי' רש"י. ו] יש להקשות על התוס' שפירשו בדף צ"ז ע"א (ד"ה כוליא) דר' יוחנן דממרטט ליה הוא רק מדרבנן, דא"כ מאי ראיה מייתי אביי לרב אסי שעל הכסלים כו' הכא נמי על הכליות אמר רחמנא ולא שבתוך הכליות, הלא גם ר' יוחנן דריש הכי ואינו אוסר רק מדרבנן. ואין לומר דהתוס' מפרשים בכוונת אביי שתיבת על בא למעט, וכיון שמיעט הכתוב בפירוש חלב שבתוך הכליות אין כח ביד חכמים לגזור ולאסור, ומותר גם מדרבנן, וכמבואר בט"ז יו"ד סי' קי"ז סק"א ואו"ח ססי' קפ"ח שמה שהתורה התירה בפירוש אין כח ביד חכמים לאסור. דלפ"ז כיון שהכתוב נאמר לענין הקרבה א"כ בא למעט מלהקריב את הלובן שבתוך הכוליא, והיה מהצורך להסיר קודם הקרבה את הלובן שבתוך הכוליא (דהא הוי מיעוטו כמו המיעוט המבואר חולין דף צ' ועשית עולותיך כו' דאי לא חזר הכתוב וכתב והקטיר הכהן את הכל הייתי ממעט העצמות), והתוס' בעצמם (בסוף ד"ה אמר אביי) דף צ"ג ע"א כתבו בפירוש שהלובן היה קרב עם הכליות יעו"ש, הרי שלא הוסר הלובן שבתוך הכוליא, שמוכח שגם לדעת התוס' שתיבת על לא בא למעט לכן מפרשים שר' יוחנן דממרטט ליה הוא רק מדרבנן. ועוד, דעל כרחך גם לדעת התוס' ר' יוחנן דממרטט ליה מדרבנן לא דריש שתיבת על בא למעט, ואף אם נאמר שרב אסי דורש תיבת על למעט, ובזה פליגי ר' יוחנן ורב אסי, א"כ הקושיא נשאר במקומה מאי ראיה מייתי אביי לרב אסי. ז] יש לדקדק אמאי השמיט בעל הלכות גדולות ולא הביא כלל הא דתרבא דתותי מתני אסור, הא אין ע"ז המימרא שום חולק, ורק הבה"ג כתב וז"ל איזהו שומן טהור כל שאינו יכול לינטל ביד, שומן טמא דבר שנתלש ביד עכ"ל. והרמב"ם בפרק ז' מהלכות מאכלות אסורות הלכה כ' כתב וז"ל, יש כמו שתי פתילות של חלב בעיקרי המתנים סמוך לראש הירך, כשהבהמה חיה חלב זה נראה במעים וכשתמות ידבק בשר בבשר ויתכסה חלב זה ואינו נראה עד שיתפרק הבשר מן הבשר, ואעפ"כ הרי זה אסור שאין זה חלב שהבשר חופה אותו, וכל מקום שנמצא בו החלב תחת הבשר והבשר מקופל מכל סביבותיו ולא יראה עד שיקרא הבשר הרי זה מותר עכ"ל. ומשמע שהשתי פתילות שכתב, זה הוא תרבא דתותי מתני, וכן מפרש שם המ"מ. ח] יש לדקדק כיון דבמה שכתב יש כמו שתי פתילות כו' פי' מקום תרבא דתותי מתני, א"כ לאיזה צורך כתב הכלל שכתב וכ"מ שתמצא בו חלב כו', דלכאורה מלבד תרבא דתותי מתני אין עוד מקום שבשר חופה ויהיה אסור. והרא"ש ז"ל בחולין פ' ג"ה סי' ה', לאחר שהביא פי' רש"י והרי"ף דבתרבא דתותי מתני, כתב וז"ל ולפי שאין הכל בקיאים באיזה מקום הבהמה מתפרקת בחייה, נתן הרמב"ם ז"ל סימן לדבר וכתב כל מקום שתמצא בו חלב כו' עכ"ל. ט] יש לדקדק דאם כוונת הרמב"ם במה שכתב הכלל שלו כל מקום שתמצא כו' הוא לאינן בקיאין למצוא השתי פתילות, הכי הו"ל להרמב"ם לכתוב, ואם אינו מכיר מקום השתי פתילות אז כל מקום שתמצא כו', כדי שנדע שמי שיודע מקום השתי פתילות אינו מחוייב לבדוק בהמקומות שימצא חלב אם הבשר מקופל מכל סביבותיו. ועוד דאמאי חש הרמב"ם ז"ל לאינן בקיאים יותר מרש"י והרי"ף שסמכו על הסימנים שכתבו להכיר מקום דתותי מתני, והרמב"ם חשש לסמוך על הסימן שכתב יש כמו שתי פתילות כו'. י] יש לדקדק בלשון הרא"ש, דהכי הו"ל לכתוב לפי שאין הכל בקיאין באיזה מקום הוא תרבא דתותי מתני נתן הרמב"ם ז"ל סימן לדבר כו'. וכן יש לדקדק בלשון הטור בסי' ס"ד שכתב והרמב"ם נתן סימן להכיר איזה חלב וכתב כל מקום שתמצא כו' עכ"ל. יא] יש לדקדק אמאי השמיטו הרא"ש והטור השתי פתילות שכתב הרמב"ם, שלפירוש הרמב"ם זהו תרבא דתותי מתני, וכמו שהביאו פירוש רש"י והרי"ף על תרבא דתותי מתני.

            ב. וכדי לתרץ את כל הדקדוקים הנ"ל, נראה לענ"ד דהבי מדרשא דרשו על הכסלים ולא שבתוך הכסלים, שע"ז אמרו בי מדרשא לא בכל מקום שנכסה בבשר מותר, כי הרבה מקומות נמצאים בבהמה שבחייה פרוקי מיפרקי ואסור, ויש מקומות שאינם מתפרקים ומותר. ולא בתרבא דתותי מתני לבד מתפרקי, ורק בהרבה מקומות יש בבהמה שבחייה מתפרקי. ומתורץ שפיר דיוק ב'. ולא באו שמואל והבי מדרשא לפרש מימרא דשמואל בהא דתרבי דתותי מתני. ומעתה יובן כוונת ר' יוחנן באריכות לשונו באמרו אנא לאו טבחא אנא כו' שאוכל לפרש ולבאר איה המה המקומות שבבהמה שמתפרקים בחייה ואסור, ואיה המקומות שאינם מתפרקים בחייה ומותר, ובמה שאמר ונהירנא דהוי אמרי בי מדרשא בהמה בחייה פרוקי מיפרקי מובן ממילא שבהמקומות שבהבהמה שאינם מתפרקים מותר מפני שהבשר חופה אותו, דהוא בתוך הכסלים שהתיר הכתוב מדרשא שדרשו על הכסלים ולא שבתוך הכסלים. ומדויק שפיר דיוק ג' מאריכות לשון ר' יוחנן, לאשמעינן שהרבה מקומות יש בבהמה שבחייה פרוקי מיפרקי ואסור, והרבה מקומות יש בבהמה שאינם מתפרקים בחייה ומותר, ולא יוכל לבאר המקומות איה המה בהבהמה שלאו טבחא ובר טבחא שיודע המקומות שבהבהמה.

            והרמב"ם מפרש דשמואל ור' יוחנן לא פליגי כלל, וגם שמואל סובר שהרבה מקומות יש בבהמה שבחייה מתפרקי ואסור, ושניהם שוים בזה, ולכן בכל מקום שהחלב נמשך מצד חוץ הבשר ונכנס לתוך הבשר, דהיינו שחתיכת החלב מקצת מהחתיכת חלב מגולה שאסור גם כל החלב מהחתיכה המכוסה בבשר משום דשם בחייה מתפרקי ואינה נכסה כלל בחייה. אבל היכא שהבשר מקיף את כל החלב מכל סביבותיו לאחר השחיטה הוי אמינא שאין שייך שם לומר שבחייה פרוקי מיפרקי, ע"ז בא שמואל לאשמעינן תרבא דתותי מתני אסור, אף שלאחר מיתת הבהמה אין החלב נראית כלל, עכ"ז אסור משום דשם בחייה מתפרקי. ובזה יתבאר שפיר דקדוק לשון הרמב"ם שכתב יש כמו שתי פתילות כו' כשהבהמה חיה חלב זה נראה במעיים (שמשמע שבכל ימי חיי הבהמה הוי החלב מגולה ונראית במעיים ולא כפירוש רש"י שכשהולכין כו'), וכשתמות ידבק בשר בבשר ויתכסה חלב זה ואינו נראה עד שיתפרק הבשר מן הבשר (ולשון דיבוק נופל על שני דברים שהיו נפרדים שנדבקו אח"כ, ולשון פירוק נופל על שני דברים המונחים זע"ז) ואעפ"כ אסור, דהוי רבותא שבא שמואל לאשמעינן בתרבא דתותי מתני שאף שאינה נראית כלל לאחר מיתת הבהמה, דהוי אמינא שאינה מתפרקת שם בחייה ומותר, קמ"ל שמואל שאסור תרבא דתותי מתני. שהרמב"ם מפרש שזהו המקום ששם יש כמו שתי פתילות כו' שזהו המקום של תרבא דתותי מני שאמר שמואל. ומלשון ואעפ"כ שכתב הרמב"ם, שהוא לשון רבותא, ממילא מובן שכש"כ במקום שמקצת מהחלב מגולה גם לאחר מיתת הבהמה דשם ודאי מתפרקי בחיי הבהמה ונראית גם המקצת מהחלב המכוסה ואסור. ואח"כ בא הרמב"ם לפרש לידע איזהו מקומות שהבשר חופה את החלב שמתירים ר' יוחנן ושמואל מטעם ולא שבתוך הכסלים, ע"ז כתב הרמב"ם כל מקום שתמצא בו החלב תחת הבשר והבשר מקיף אותו מכל סביביו ולא יראה עד שיקרע הבשר ה"ז מותר, ולשון ויקרע אינו נופל כ"א על דבר שלם, וכוונתו שהבשר שם שלם מכל סביבותיו וכדי לראות את החלב נצרך לקרוע את הבשר השלם החופה את החלב שבזה המקום אינו מתפרק בחייה ומותר. ונמצא מדוייק שפיר דיוק ח', משום שבאמת סובר הרמב"ם שבהרבה מקומות יש שמתפרק בחיי הבהמה. וגם הרא"ש הבין כן בכוונת הרמב"ם שהרבה מקומות יש בבהמה שמתפרקים בחייה, ולכן כתב ולפי שאין הכל בקיאין באיזה מקום הבהמה מתפרקת בחייה נתן הרמב"ם ז"ל סימן לדבר וכתב כל מקום שתמצא כו'. וגם הטור הבין כן, לכן כתב והרמב"ם נתן סימן להכיר איזה חלב כו', ושינה מלשון הרא"ש שכתב "באיזה מקום" שהוא לשון יחיד, וכדי שלא נטעה שהרא"ש סובר שלהרמב"ם רק במקום אחד מתפרק, לכן שינה הטור בלשונו וכתב והרמב"ם נתן סימן להכיר איזה חלב כו'. ומדוייק שפיר דיוק ט' וגם דיוק י'. ומעתה יתורץ שפיר גם דיוק י"א, דכיון שכתב הרא"ש את הכלל שכתב הרמב"ם כל מקום שתמצא כו' ולא יראה עד שיקרע הבשר ה"ז מותר, ממילא מובן שבמקום שאין הבשר שלם ואין נצרך לקרוע הבשר ורק הבשר מתפרק ה"ז אסור, ואין מהצורך להרא"ש והטור עוד ליתן סימן לתרבא דתותי מתני, אחרי שלהרמב"ם בהרבה מקומות יש שהבשר חופה לאחר שחיטה ואסור משום שבחייה מתפרקי, ולכן לא הביא הרא"ש רק פירוש רש"י והרי"ף במקום תרבא דתותי מתני שיש להם שיטות אחרים, וכפי שיתבאר לקמן בס"ד שיטותיהם במקום תרבא דתותי מתני שאסור משום דשם מתפרקי בחייה, שמודה הרמב"ם דגם שם אסור מטעם ששם מתפרקי בחייה אף שלשיטתו אין זה מקום תרבא דתותי מתני.

            ומעתה נבוא לתרץ קושיא א', לשיטת הרמב"ם שמפרש שר' יוחנן סובר שבלובן כוליא אין שום איסור אף מדרבנן מפני שאין הכוליא מתפרק כלל, והא דר' יוחנן ממרטט ליה, הוא היה מחמיר על עצמו, אחרי שהלובן מקצתו של החלב מגולה, יוכלו הרואים שאוכל את הלובן המכוסה לטעות ולהתיר גם בשארי בשר את החלב המכוסה בבשר ששם מקצת מחתיכת חלב מגולה, ששם מתפרקת בחייה ואסור גם המקצת חלב המכוסה מה"ת, ולא ידעו ולא יבינו החילוף, שבלובן הכוליא אף שמקצתו המגולה אסור, עכ"ז הלובן המכוסה שבהכוליא מותר מפני שאינו מתפרק כלל בחיי הבהמה, וכדי שלא יבואו לטעות כנ"ל החמיר ר' יוחנן למרטט את כל הלובן מהכוליא. ומפרש הרמב"ם הא דאמר אביי כוותיה דר' אסי מסתברא, לאו לאפוקי מדר' יוחנן בא, ורק לאפוקי מהא דרבי ור' חייא חד אסר וחד שרי וכמש"כ הר"ן שם.

            ג. ובדברינו יתורץ דברי הרמב"ם בהלכות קרבן פסח פרק י' הלכה י"א מהשגת הראב"ד שם, שכתב הרמב"ם שם וז"ל, כשאדם אוכל את הפסח כו' ואין מחתכין אותו אלא צולין אותו שלם. והשיג עליו הראב"ד שם וז"ל, בחיי ראשי אין איסור גדול מזה שיצלה הפסח עם גיד הנשה ועם שמנו ועם תרבא דתותי מתני כו' עכ"ל הראב"ד. אך עפ"י שנתבאר לעיל שהרמב"ם מפרש פרוקי מיפרקי שנראית במעים בכל ימי חיי הבהמה, והוי חלב הגלוי וכמו שארי החלב שעל הכסלים באין הפרש. וגם הראב"ד שלא השיג על הרמב"ם מחלב הכסלים, שגם לדעת הרמב"ם היו מקריבין מהקרבן פסח את החלב שעל הכסלים, הרי אף שהוסר החלב שעל הכסלים להקריבו ע"ג המזבח עכ"ז מיקרי הקרבן פסח שלם, כי אין הסרת חלב הכסלים מיקרי ניקור מפני שזהו החלב שבחלל הבהמה שהיה קרב על המזבח, כן נמי להרמב"ם בכל המקומות ששם מתפרקים בחיי הבהמה נחשב מהחלב שבחלל הבהמה, אחרי שבחיי הבהמה החלב גלוי ונראית במעים שנחשב בכלל חלב שעל הכסלים, שגם זה החלב שמתפרקים בחיי הבהמה היו מקריבים ע"ג המזבח עם שארי החלב שעל הכסלים באין שום הפרש, ואין שייך לומר ליקרא הסרת החלב שמתפרק בחיי הבהמה שזהו ניקור ושפיר נשאר הקרבן פסח שלם גם לאחר הסרת החלבים שבמקומות המתפרקין בחיי הבהמה אחרי שבחיי הבהמה היא גלויה בשוה ממש עם חלב שעל הכסלים, וכמו שלאחר הסרת החלב שעל הכסלים מיקרי הקרבן פסח שלם כן נמי לאחר הסרת החלבים שבמקומות שבחיי הבהמה מתפרקים מיקרי הקרבן פסח שלם. וכמו שעל הסרת החלב שעל הכסלים אין נופל לשון ניקור, כן נמי הסרת החלבים שבהמקומות שבחיי הבהמה מתפרקים אינו שייך ליקרא ניקור, ומיקרי שלם. וכמו שלאחר הסרת חלב שעל הכסלים מודה הראב"ד שהקרבן פסח מיקרי שלם, מדלא השיג על הרמב"ם מחלב שעל הכסלים, כן נמי לאחר הסרת החלבים שבמקומות שמתפרקים בחיי הבהמה מיקרי הקרבן פסח שלם. כי כמו שהחלב שע"ג הכסלים היו מסירים להקריבם ע"ג המזבח, כן נמי היו מסירים את החלבים שבמקומות שמתפרקים בחיי הבהמה להקריבם ע"ג המזבח, שגם זה החלבים בכלל חלב שעל הכסלים נחשבים באין שום הפרש, אחרי שבחיי הבהמה גם החלבים האלו היו נראים ונגלים במעים בכל ימי חיי הבהמה. והבשר המכסה את החלב לאחר מיתת הבהמה הוי ממש כמו אם היה מכסה את החלב שעל הכסלים בסדין, שמחמת הלחות מהחלב היה הסדין מתדבק ומכסה את החלב שעל הכסלים, שנצרך להסיר הסדין ולהגביה הסדין כדי להסיר החלב ולהקריבו ע"ג המזבח, שפשוט שאין זה נקרא ניקור, כן נמי הבשר המכסה את החלב לאחר מיתת הבהמה שנצרך להגביה הבשר להסיר החלב שמתפרק בחיי הבהמה שאין זה נקרא ניקור ונקרא שלם.

            ועל השגת הראב"ד הנ"ל מגיד הנשה תירץ שם הכס"מ שאין בגידין בנותן טעם. ועל שמנו ושארי גידין יש לתרץ באופן אחר, דהא ראשי הקנוקנות נכנסים בראשי העצמות וצריך המנקר לשבור ראשי העצמות וכמבואר בסי' ס"ה סעיף ח', שגם הראב"ד מודה בזה שלא היו מנקרין בהקרבן פסח את ראשי הקנוקנות משום כל עצם לא תשברו בו, וצלו אותו עם ראשי הקנוקנות, הרי על כרחך גם להראב"ד לא גזרו רבנן בהקרבן פסח על ראשי הקנוקנות, כן סובר הרמב"ם שכמו שלא גזרו רבנן על ראשי הקנוקנות כן נמי לא גזרו רבנן כלל בקרבן פסח לא על הקנוקנות ולא על הגידים ולא על שומנו של גיד הנשה ולא ניקרו אותם כלל ושפיר היו צולים אותו שלם, ומתורץ שפיר דברי הרמב"ם מהשגת הראב"ד ז"ל.

            ד. והנה מלשון הכס"מ שם לתרץ דברי הרמב"ם מהשגת הראב"ד שכתב וז"ל, י"ל שלא עלה על דעת שרבינו מתיר לצלותו עם חלב האסור מה"ת, ושינה מלשון הראב"ד שכתב עם תרבא דתותי מתני, יש להוכיח שהכס"מ הבין ג"כ בכוונת הרמב"ם שלא בתותי מתני בלבד מתפרקי בחיי הבהמה ואסור, אלא שיש עוד מקומות שהבשר חופהו לאחר מיתת הבהמה ובחייה מתפרקים ואסורים. עוד יש להוכיח מדברי הרמב"ם והכס"מ הנ"ל שהאיסור הוא מה"ת, דהא הכס"מ כתב "חלב האסור מה"ת", ולדעת הרמב"ם נתבאר לעיל דהוי בכלל חלב הכסלים שאסור מה"ת ושהיו מקריבים אותו ג"כ ע"ג המזבח ועונשו כרת ר"ל. ואף שבש"ס חולין דף צ"ג ע"א במימרא דשמואל האי תרבא דתותי מתני אסור, אינו מבואר אם איסורו מה"ת או מדרבנן, עכ"ז יש להוכיח שפיר שהיה קרבן ע"ג המזבח ואיסורו מה"ת כשארי חלב הכסלים, דהא בת"כ פ' צו שנינו אשר יקריב לה' פרט לחלב דפנות שאינו קרב, הרי דכל שאינו קרב על המזבח אינו בכלל חלב שחייבין עליו כרת, ואם החלבים שבמקומות שמתפרקים בחיי הבהמה לא נחשב בכלל חלב הכסלים ולא היו מקריבים אותו ע"ג המזבח, יהי' קשה על שמואל והבי מדרשא ור' יוחנן ואביי שאוסרים תרבא דתותי מתני, הכי יפלגו על הת"כ שדרש מהכתוב אשר יקריב לה' שבא למעט ולהתיר את החלב שאינו קרב על המזבח. ועוד, אם נאמר דפליגי על הת"כ, א"כ מנ"ל להתיר חלב הדפנות אי לא דרשי שהכתוב בא למעט. ואם נאמר שלדידהו גם חלב דפנות אסור, א"כ קשה כיון דקיי"ל לאסור תרבא דתותי מתני, אמאי קיי"ל להתיר חלב הדפנות כהת"כ. אלא על כרחך דלא פליגי על הת"כ שהכתוב בא למעט ולהתיר החלב שאינו קרב על המזבח, ועכ"ז אסרי התרבא דתותי מתני, כי גם הת"כ מודה בזה לאסור אחרי שבחייה מתפרק ובחייה הוי חלב מגולה היו מקריבים אותו ע"ג המזבח כמו שארי חלב שעל הכסלים המגולה גם לאחר מיתת הבהמה באין הפרש. ואי אפשר לומר דהא דאוסרים תרבא דתותי מתני הוא רק מדרבנן, דהא לפי הטעם המבואר בש"ס שם בהמה בחייה פרוקי מיפרקי שכוונת הש"ס לומר שבחייה הוי חלב מגולה כמו חלב הכסלים, א"כ איסורו מה"ת ועונשו כרת ר"ל. ועוד, דעל כרחך האוסרים תרבי דתותי מתני דרשי ג"כ דרש הת"כ וכנ"ל, וכיון שהכתוב בא למעט ולהתיר החלב שאינו קרב על המזבח, איך יש כח ביד חז"ל לאסור. ועוד, אמאי לא אסרו גם חלב הדפנות, דלפי מ"ש התוס' חולין דף צ"ג ע"א (בד"ה אמר אביי) שחלב הדפנות דומה לשאר חלב ושמא אף תותב קרום ונקלף הוא, ובשגם שהוא מגולה גם לאחר מיתת הבהמה, טפי היה מסתבר לאסור חלב הדפנות מתרבא דתותי מתני, ואיזה טעם מצאו לאסור בתרבא דתותי מתני טפי מחלב הדפנות. ועל כרחך שחלב דתותי מתני היה קרב ע"ג המזבח בכלל חלב הכסלים ואיסורו מה"ת וחייבים עליו כרת ר"ל ככל חלב הכסלים באין הפרש. ואחרי שנתבאר בתרבי דתותי מתני שאיסורו מה"ת ועונשו כרת ר"ל מטעם שבחייה מתפרק, כמו"כ הוא לשיטת הרמב"ם והכס"מ הנ"ל בכל המקומות שמתפרקי בחיי הבהמה, שאיסור החלב הוא מה"ת ועונשו כרת ר"ל עפ"י כל ההוכחות והטעמים שנתבאר.

            וגם בעל הלכות גדולות סובר שר' יוחנן ושמואל שוים שהרבה מקומות יש בבהמה שבחייה מתפרקת ולא בתרבא דתותי מתני לבד, ולכן לא הביא הא דתרבא דתותי מתני, ורק כתב סימן איזהו שומן טהור כל שאינו יכול לינטל ביד שומן טמא דבר שנתלש ביד. וממילא מובן שגם במקום שהבשר חופה אותו אם נתלש ביד הוי חלב ואסור מטעם שבחייה מתפרק שם, ובמקום שאינו יכול לינטל ביד מותר אף בחלק האחוריים משום ששם אינו מתפרק בחייה והבשר חופה אותו בכל ימי חיי הבהמה.

            ה. וגם רש"י מפרש דר' יוחנן סובר שהרבה מקומות יש בבהמה שבחייה מתפרקי ואסורים ולא בתותי מתני לחוד, ובכל מקום שמקצת חתיכת חלב מגולה סובר ר' יוחנן שגם המקצת חתיכת חלב המכוסה בבשר אסור משום ששם בחייה מתפרקי, ומתורץ דיוק ב' ודיוק ג' וכנ"ל באות ב'. ומשום דמשמע לרש"י דהא דאמר אביי כוותיה דר' אסי מסתברא בא לאפוקי מדר' יוחנן, לכן מפרש דשמואל פליג על ר' יוחנן וסובר שמואל דרק תרבא דתותי מתני לחוד אמרינן בחייה פרוקי מיפרקי, אבל לא בשארי מקומות אף שמקצת מהחתיכות חלב מגולה, שהמקצת חלב המגולה אסור, עכ"ז המקצת מהחתיכות חלב המכוסה בבשר מותר. וע"ז מורה לשון חופה שאינו כיסוי גמור, וכמו מחפין שבמשנה במס' מו"ק דף י"ג ע"ב שקאמר הש"ס שם מחפין אקלושי, ויעויין שם פי' רש"י שפי' דלא הוי כיסוי גמור. ולכן מפרש רש"י הא דאמר שמואל חלב שהבשר חופה אותו הוא החלב שעל הכסלים שתחת הכליות ונראה בגובה הכסלים ואח"כ נבלע תחת הבשר אדום דק ומתפשט תחת אותו בשר בכל הכסלים ומשהבשר חופהו מותר כו' עכ"ל רש"י. דלכאורה למה לרש"י לפרש הא דשמואל שאמר חלב שהבשר חופה אותו, דוקא על זה החלב שמקצתו מגולה ומקצתו מכוסה בבשר, שהחלב המקצת המכוסה זהו החלב שעליו אמר שמואל חלב שהבשר חופה אותו שמותר, אחרי שיש בבהמה הרבה מקומות שהחלב מכוסה בבשר מכל הצדדים שאין מתפרק שם, וכמ"ש הרמב"ם וכל מקום שתמצא בו החלב תחת הבשר והבשר מקופל מכל סביבותיו ולא יראה עד שיקרע הבשר ה"ז מותר עכ"ל הרמב"ם, הרי מפורש שנמצא בבהמה חלב המכוסה בבשר מכל הצדדים, כי אם לא היה נמצא זאת כלל בבהמה איך כתבו הרמב"ם לפרש בזה חלב שהבשר חופה אותו מותר, ובדבר המציאות אין שייך לומר שרש"י פליג על הרמב"ם בזה שיהי' סובר שלא נמצא זאת כלל בבהמה, שעל כרחך שגם רש"י מודה שיש בבהמה חלב המכוסה בבשר מכל סביבותיו, א"כ טפי היה לרש"י לפרש הא דאמר שמואל חלב שהבשר חופה אותו מותר הוא במקום שהבשר מכסה אותו מכל סביבותיו, דשם גם לר' יוחנן מותר משום דשם לא מתפרקי בחייה כיון שהבשר שלם מכל סביבותיו עד שנצרך לקרוע את הבשר. אלא על כרחך דלשון חופה משמע לרש"י שאינו כיסוי גמור, לכן מפרש רש"י דכוונת שמואל הוא להתיר המקצת חתיכת חלב המכוסה אף שנשאר מקצת מהחתיכות חלב מגולה שאסור, אעפ"כ המקצת חלב המכוסה מותר.

            ולפירוש רש"י מדייק שפיר אביי מדשמואל מתיר את המקצת חתיכות חלב שהבשר חופהו משום שנקרא בתוך הכסלים, אף שהמקצת מזו החתיכת חלב המגולה נקרא על הכסלים ואסור, כן נמי על הכליות אמר רחמנא היינו המקצת מהלובן המגולה, ולא שבתוך הכליות היינו המקצת מהלובן המכוסה בבשר הכליות שנקרא בתוך הכליות ואין צריך למרטט, ושפיר הוי ראיה מדשמואל לר' אסי. אבל ר' יוחנן לשיטתו שפליג על שמואל, וסובר דבכל מקום שמקצת מחתיכת חלב מגולה אסור גם המקצת חלב המכוסה בבשר משום דשם בחייה מתפרקי, א"כ אין היתר בחלב שבתוך הכסלים אלא דוקא היכי שאין החלב נראה כלל והבשר שלם מקיפו וחופהו מכל סביבותיו, כן נמי בתוך הכליות אינו נקרא אלא דוקא שלא יראה ויתגלה אף מקצת החלב ושהבשר הכוליא יקיפו מכל סביבותיו, אבל הלובן כיון שנראה ונגלה במקצת שנקרא על הכליות, אין להתיר המקצת חלב המכוסה בבשר הכליות, ואין זה נקרא בתוך הכליות, אף שמה שבתוך הכליות אינו מתפרק, אחרי שלא מצינו שמיעט התורה בכסלים להתיר בחלב שמקצתו מגולה ומקצתו מכוסה שיהיה נקרא המכוסה בתוך הכסלים, לכן מחמיר ר' יוחנן בלובן כוליא למרטט. ועוד י"ל הטעם של ר' יוחנן שלא חילק התורה בחתיכה אחת לאסור מקצתה ולהתיר מקצתה, ובחלב הכסלים או כל החתיכת חלב אסור היינו היכי שכל החתיכה מגולה, או אף גם היכי שמקצתו מגולה שאסור גם המקצת המכוסה בבשר מטעם שבחייה מתפרקי, או שכל החתיכה מותר היינו היכי שכל החתיכת חלב מכוסה בבשר שלם המקיפו מכל סביבותיו, כן נמי בכליות לא חילק התורה לאסור מקצת מהלובן ולהתיר מקצת מהלובן המכוסה, שלכן מחמיר ר' יוחנן לחטט אחריו מה"ת. וכיון שרש"י מחמיר מלובן כוליא כר' יוחנן, ממילא מובן שגם בבשר חופה דהיינו שמקצת מחתיכת חלב מגולה מחמיר רש"י ג"כ כר' יוחנן לאסור גם המקצת מחתיכת חלב המכוסה משום ששם בחייה מתפרקי.

            והא דמיקיל רש"י בהחלב שתחת הקרום עב ולבן, הוא מפני שהקרום עב ולבן מקיפו מכל סביבותיו ושלם עד שנצרך לקורעו, ומותר אף לר' יוחנן לפי סברת רש"י שסובר שהקרום הנ"ל מחשיב חיפוי בשר, ואין להחלב שתחת הקרום עב ולבן שום התחברות להחתיכות החלב שמקצתו מגולה. וזהו מבואר בדיוק לשון רש"י שכתב וז"ל, ותחת אותו קרום עב יש חלב כו', ולא כתב ותחת כל אותו קרום, וכמו שכתב שם מקודם בכל הכסלים, משמע שזה החלב שתחת הקרום עב ולבן מובדל הוא ואין לו שום התחברות להחלב שמקצתו מגולה. ובזה מתורץ שפיר קושיות התוס' (בד"ה אמר אביי) שהקשו על רש"י, דבאמת מחמיר רש"י כר' יוחנן בין בכוליא ובין בבשר חופה. ומעתה יתבאר היטב גם דיוק ד', דרש"י בא לתת טוב טעם להא דשמואל חולק על ר' יוחנן, ושמואל מתיר בחלב שהבשר חופה אותו אף שמקצת מהחתיכות חלב מגולה, שהמקצת חלב המכוסה בבשר מותר ולא אמרינן בחייה מתפרקי, ובתרבא דתותי מתני אוסר שמואל מטעם שבחייה מתפרקי. שלכן מאריך רש"י בלשונו לפרש שבתרבא דתותי מתני יש סיבה הגורם שיתפרק שם, שכשהולכת אבריה נעים כו', לכן אמרינן ששם בחייה מתפרקי, אבל בשארי מקומות אף שמקצת מחתיכת חלב מגולה מותר המקצת חתיכת חלב המכוסה, כיון שאין שם סיבה הגורם שיתפרק בחייה המקצת המכוסה לא חיישינן שם לשמא מתפרקי בחייה, שלכן סובר שמואל שהמקצת חתיכת חלב המכוסה בבשר מותר, שבמקום שאין סיבה הגורם שיתפרק בחייה לא חיישינן לשמא מתפרקי שם בחייה.

            ו. אכן עומד לנגדינו הא דדף צ"ז ע"א, רב הונא בר יהודא אמר כוליא בחלבה הוה ושריא, ועל כרחך גם לרש"י מוכרחין אנו לכאורה לתרץ דהא דר' יוחנן ממרטט ליה הוא רק מדרבנן, דאי מה"ת אמאי אין הלובן אוסר את הכוליא, וא"כ מאי ראיה מייתי אביי ולא שבתוך הכליות, הלא גם ר' יוחנן מודה שמה"ת מותר והא דממרטט ליה הוא רק מדרבנן. אך י"ל דאביי פליג על רב הונא בר יהודא ומשנה שם כדאידך שינויא שבשם דף צ"ז ע"א, וסובר אביי דר' יוחנן אוסר לובן כוליא מה"ת ושפיר אמר כוותיה דר' אסי מסתברא וכנ"ל. אבל יש לדחות הא דאמרינן דלפירוש רש"י אוסר ר' יוחנן הלובן כוליא מה"ת, דהא באמת מצי ר' יוחנן לדרוש על הכליות המקצת שמהלובן המגולה, ולא שבתוך הכליות היינו המקצת שמהלובן המכוסה, ומותר המקצת לובן המכוסה מה"ת. אף שבכסלים אוסר מה"ת גם המקצת המכוסה, הלא זהו מטעם שבחייה מתפרקי ונקרא על הכסלים, שאין כן בכוליא שאינו מתפרק בחייה.

            לכן נראה לענ"ד דרש"י מפרש הא דר' יוחנן ממרטט ליה הוא רק מדרבנן, וגם אביי יסבור כשינויא דרב הונא בר יהודא ועכ"ז הביא אביי שפיר ראיה לר' אסי מהא דשמואל, משום דלר' יוחנן הא דגזרו רבנן בלובן כוליא אף שאינו מתפרק, הוא מפני שהלובן מקצתו מגולה, ואם יהי' מותר פן יטעו הרואים ויבאו להתיר גם בכסלים החלב שמקצתו מגולה ומקצתו מכוסה, ששם אסור מה"ת גם המקצת המכוסה מפני שבחייה מתפרקי, ולא ידעו הרואים לחלק שההיתר שבכוליא מפני שאינו מתפרק בחייה, שלכן סובר ר' יוחנן שגזרו רבנן גם בלובן כוליא למרטט. ושפיר מביא אביי ראיה לר' אסי מהא דשמואל שחלב שהבשר חופה אותו מותר, שלשון חופה משמע שאינו כיסוי גמור וכפי שמתבאר לעיל אות ה' דלשמואל בחלב שמקצתו מגולה ומקצתו מכוסה מותר המקצת המכוסה, שסובר ששם אינו מתפרק בחייה ואין שם שום איסור אף מדרבנן, ולכן גם בלובן כוליא אין שום טעם לגזור ולאסור הלובן מדרבנן, ומתורץ שפיר קושיא ו'. והתוס' פסקו כאביי שסובר כשמואל בחלב שהבשר חופה אותו ומקיל בלובן כוליא, ונמצא מתורץ דברי התוס' גם בקושיא ה', דבאמת ר' יוחנן פליג על שמואל, ור' יוחנן סובר חלב שבשר חופה אותו היינו שמקצתו מגולה ומקצתו מכוסה אסור גם המכוסה משום שבחייה מתפרקי, ואינו מותר רק היכי שהבשר שלם מקיפו מכל צדדיו שזהו נקרא בתוך הכסלים.

            ונמצא רש"י שמחמיר בלובן כוליא כר' יוחנן מחמיר נמי כר' יוחנן בחלב שבשר חופה אותו וכנ"ל, ורק התוס' הבינו הא דרש"י מתיר את החלב שתחת הקרום עב ולבן הוא מפני שרש"י פוסק כשמואל בחלב שהבשר חופה אותו, מדכתב רש"י זה בד"ה חלב שהבשר חופה אותו שמפרש שם דברי שמואל, ולכן קשה להם פסקי רש"י אהדדי, וכתבו ושמא סובר דכולהו (היינו ר' יוחנן ובי מדרשא) אית להו דשמואל, והקשו דמאי שנא זה מזה. אבל באמת אין שום קושיא על רש"י, דהא דמתיר את החלב שתחת הקרום עב ולבן משום דגם לר' יוחנן לא אמרינן שם בחייה מתפרקי מפני שהקרום מקופל מכל סביבותיו וכנ"ל באות ה'. היוצא מזה, דרש"י והרמב"ם מחמירים כר' יוחנן, וכן משמע דעת הרא"ש והטור, וכן י"ל שכן הוא דעת בה"ג מדלא הביא הא דאמר שמואל האי תרבא דתותי מתני אסור, וכן י"ל שכן הוא דעת הר"ז הלוי ובעל התרומות המובא בר"ן שפוסקים כר' יוחנן בלובן כוליא.

            ז. אכן הרי"ף והתוס' וסמ"ג והר"ן פסקו כאביי וכשמואל. ומדלא הביא הרי"ף הא דר' יוחנן אמר ונהירנא כו', משמע שסובר דגם אם מקצת החתיכות חלב מגולה מותר המקצת חלב מזה החתיכה המכוסה, וכפירוש רש"י בדברי שמואל חלב שהבשר חופה אותו מותר. אבל בתרבא דתותי מתני שאוסר שמואל הכל מודים, כי אין שום חולק בזה על שמואל. והרי"ף מפרש מקום דתותי מתני דלא כרש"י, וז"ל הרי"ף, וקאמרי רבוותא שהחלב שתחת השומן שבראשי הכסלים הוא חיוורא דתותי מתני, וקרום מפסיק בין זה החיוורא ובין השומן שהוא תחת זה החיוורא, והעליון אסור והתחתון מותר עכ"ל. וכתב הב"י בסי' ס"ד וז"ל, וממה שכתב הרי"ף בחיוורא דתותי מתני נראה דהיינו חלב שלמטה אחר גמר הצלעות אצל חוט השדרה, בין אותו בשר ובין פני הבשר הסמוכים לעור יש כמין שומן והוא נקלף בסכין כמו שהחלב נקלף, וזהו שכתב שהחלב שתחת הבשר שבראש הכסלים, שהרי בשר זה בראש הכסלים הוא כו', עד שבא הרב הג' מו"ה יצחק ליאון ז"ל וחלק עליהם ואסרו להם עכ"ל הב"י. ועדיין לא נתבאר כוונת הב"י במה שכתב "אחר גמר הצלעות", אם כוונתו אחר גמר הי"א צלעות גדולות או אחר גמר כל הצלעות היינו גם לאחר גמר גם השלושה צלעות קטנות, לכן כתב הד"מ שם וז"ל, ודע כי חלב זה הוא לצד חוץ הצלעות קטנות שנשארות באחוריים, והוא בין השומן שנראה בחוץ ובין הבשר המונח על הצלעות אצל השדרה ונראה בראש אחורים, וכשמפרידין השומן מבחוץ מעל אותו בשר נראה אותו חלב עכ"ל הד"מ. הרי שמפרש אחר גמר הצלעות שכתב הב"י היינו אחר גמר הי"א צלעות גדולות, ועל הבשר העב המונח על הצלעות קטנות שם הוא התרבא דתותי מתני, ועל זה התרבא יש חיפוי בשר דק שהבשר הדק הוא נקרא בלשון המנקרים דעק, שזה הדעק הוא תחת העור ממש. ונמצא שהחלב מונח בין שני הבשרים, היינו בין הבשר הדק הנקרא דעק שתחת העור, ובין הבשר העב המונח על כל שטח הצלעות קטנות עד השדרה, ומשמע שלאורך הבהמה דהיינו במקום החוליות שאין בהם צלעות לצד הרגלים, היינו על שטח אורך הבהמה שלאחר הצלעות קטנות עד מקום שהרגלים תחובים שם בוודאי יש שם חלב בין הבשרים כנ"ל.

            ח. אכן לפ"ז יש להקשות לכאורה, מאחר שהבשר שעל הצלעות קטנות הוא בשר עב ושלם, איך מתפרק הבשר עד שיתראה החלב שעל הבשר העב הנ"ל בתוך חלל הבהמה, וכיון שהבשר העב שהוא על הצלעות קטנות מונח תחת החלב, והבשר העב לא יתפרק לעולם כנראה בחוש, והבשר הדק שעל החלב הנקרא "דעק" שתחת העור מכסה על החלב שפיר הוי בתוך הכסלים. אכן באמת אין שום קושיא, משום שהבשר העב הוא הולך רק לאורך הבהמה מהכתף עד מקום תחיבת הרגלים על רוחב שטח אורך הצלעות קטנות, שארכן של הצלעות קטנות הוא לרוחב הבהמה, אבל בכלות אורך הצלעות קטנות אין עוד בכל רוחב הבהמה בהצדדין ובהבטן הבשר העב הנ"ל, ורק הבשר הדק שתחת העור הולך על כל אורך ורוחב של כל הבהמה, ולכן אם גם בחיי הבהמה היה הבשר הדק הנקרא "דעק" שהוא תחת העור היה דבוק ומונח ממש על הבשר העב המונח על הצלעות קטנות באין שום חלל ביניהם, כאשר הם נמצאים לאחר מיתת הבהמה, אז היה החלב שבין הבשרים מתכסה שפיר. אבל בחיי הבהמה מתפרקי, היינו שהבשר הדק הנקרא דעק שתחת העור מגביה א"ע מעט למעלה, ונשאר חלל בין שני הבשרים הנ"ל, אף שהבשרים המה זה כנגד זה, עכ"ז כיון שיש חלל ביניהם נמצא שבכלות רוחב הבשר העב, שזהו בכלות אורך הצלעות קטנות ששם אין עוד הבשר העב, נראית החלב בחלל הגוף דרך החלל שבין שני הבשרים, שהעליון מוגבה מעט ואינו דבוק ומונח על הבשר העב התחתון ונשאר חלל ריקן ביניהם, ונראה החלב המונח על הבשר העב דרך חלל שביניהם בכלות אורך הצלעות קטנות שבהצדדים של הבהמה על כל רוחב הבשר העב הנ"ל, שזהו על כל אורך הצלעות קטנות מסופן עד ראשן התחובים בהחוליות ששם חוט השדרה, וכמו למשל שני דפים שבספר המונחים זע"ז ומדובקים בדבק בשלושה קצותיהם זל"ז, אף כשמונחים זע"ז אין נראה מה שכתוב בהדף התחתון, אבל כשיוגבה דף העליון מדף התחתון מצד הרביעי שאינו דבוק, אז יכול לראות מצד הרביעי ששם אינו דבוק דרך אותו החלל הנעשה בין שני הדפים את הכתוב בדף התחתון, אף שגם אז השני דפים המה זה כנגד זה דף נגד דף ומדובקים גם אז בשלושה קצותיהם, עכ"ז דרך חלל שמצד הרביעי שאינם דבוקים שמה יוכל לראות את הכתוב בדף התחתון דרך החלל שיש ביניהם מחמת הגבהת הדף העליון. כן נמי בבשר הדק שתחת העור, כאשר מגביה מעט למעלה נשאר ריווח בינו ובין הבשר העב שעל הצלעות הקטנות, ולכן בכלות רוחב הבשר העב שזהו בסוף אורך הצלעות קטנות שזהו בחלל הבהמה, דרך אותו חלל נראה החלב המונח על הבשר העב. וזהו פירוש פירוקי מיפרקא, שמתפרקים שני דברים שהיו מחוברים יחד בלא שום ריווח ביניהם, וכשמתפרקים היינו שנשאר ריווח ביניהם.

            ובזה יתפרש היטב טעם מהרי"ל שכתב בריש הל' או"ה וז"ל, דופן כבש הובא מבית הטבח ומצא בה מהר"י סג"ל י"ג צלעות, ואמר לחתוך הצלע העליונה כי היא צריכה ניקור כמו האחוריים, דאין שייך לפנים רק י"ב צלעות עכ"ל. וגם בקונטרס הסמ"ע כתב וז"ל, בחיתוכם חלק הפנים מחלק האחור דרכם של קצבים לחתוך בשיפוע עד שמצרפין הבשר שהוא מדובק על הצלע הי"ג לחלק הפנים, ואז צריכים לנקר אותה חתיכת בשר המשופע כמו חלק האחור בג' מקומות ידועים למנקרי בשר וכמ"ש בהל' ניקור ר' הירש זצ"ל עכ"ל הקונטרס הסמ"ע. ולכאורה כל עצם הוא מונח בבית מבטחו, ולמה יהיה אסור החלב המונח על הבשר שעל הצלע הי"ג הא א"א להתפרק, אלא ודאי מפני שבחיי הבהמה מגביה א"ע הבשר הדק שתחת העור מהבשר העב המונח על הצלע הי"ג, וכיון שלאחר כלות אורך הצלע הי"ג אין שם עוד הבשר העב לכן יראה דרך שם החלב שבין שני הבשרים שעל הצלע הי"ג, וכפי שפירשתי לעיל לדעת הרי"ף.

            ט. אבל רש"י מפרש מקום דתותי מתני דלא כהרי"ף, וז"ל רש"י (בד"ה תרבא דתותי מתני) זה עליונו וגובהו של אותו חלב שפירשתי קודם שיכסהו הבשר ואותו גובה עצמו מכוסה במתנים שקורין לונביל"ש שרחבן מרחיב למטה מצלעות קטנות ומכסהו וכשהטבח מפרישו נראה אותו חלב עכ"ל. ועל כרחך דרש"י מיירי כשהבהמה עומדת, שכוונתו במה שכתב "למטה מצלעות קטנות", היינו לצד הבטן, דהא רש"י מפרש פרוקי מיפרקי כשהיא הולכת כו' שאז הבטן למטה לצד הארץ. וכן מפרש הפרישה סי' ס"ד סקי"א חלב שתחת המתנים אסור, ופירש"י שהוא תחת הכליות, ונראה בגובה הכסלים ר"ל שלמטה מכסלים הבהמה לצד הארץ יש שם בשר אדום, ומן אותו הבשר ולמעלה ממנו לצד השדרה נגד הצלעות הקטנות מתחיל להיות לבן והוא חלב מגולה ואסור, ומשם הולך ומתפשט עד תחת הטרפה לידוויץ, וגם אותו שתחת הלידוויץ אסור אע"פ שהוא מכוסה בבשר, ומפורש בגמ' הטעם דבחייה פרוקי מיפרקי כו' עכ"ל הפרישה. הרי מפורש שמפרש שרש"י מיירי כשהבהמה עומדת, מדכתב "ר"ל שלמטה מכסלים הבהמה לצד הארץ", ועוד שאנו רואים שמקום הקרום עב ולבן שמתחיל למטה מצלעות קטנות מתפשט על הבטן.

            ואף שרש"י מתיר מפני שמחשיב הקרום עב ולבן לחיפוי בשר, אבל האגור בדיני חלב כתב וז"ל, מצאתי דבשבעה מקומות בבהמה נפל בהן המחלוקת כו' עד השני הקרום עב ולבן המתפשט בכל הכסלים ותחת אותו קרום יש לובן חלב ורבו האוסרים ובאשכנז מתירים כו', ואתה בני חכם לבך וישמח לבי גם אני אל תלך בדרך המקילים כי לא תדע איזה יכשר, ואל תכניס עצמך בספק איסור כרת כי ספק אבוד נפש הוא, ומצאנו שרבותינו ז"ל החמירו אפילו בספק איסור דרבנן ואפילו בס"ס לפעמים כמו בספק אחות חלוצה כו', עד וכן ביתר מקומות אשר נלאיתי להאריך, וקל וחומר בן בנו של ק"ו בספק איסור חלב שענשו כרת שלא תכנס בספקו, שטה מעליו דרכיך פרעהו אל תעבור בו. ועוד אומר כי בזה אין נקרא ספק חלב, מאחר שדברים אלו תלוים בחכמה ובקבלה, כמו שפסקו המחברים במקום שלא תוכל לשער האסור מחמת חסרון דעת אין נקרא ספק, תמצא זה במרדכי בפרק ג"ה אצל החמשה דינין וכן תמצא בסמ"ג. וכן הוא החולקים בחלב הנזכרים נפלו מצד חסרון הקבלה מן הקדמונים כי נעשתה תורה כשתי תורות בעונות כו', עד מנע רגלך מנתיבות ספק אסור חלב ותאסור עליך בכל מקום שנחלקו בו רז"ל וטוב לך עכ"ל האגור. ובדרישה סי' ס"ד אות ז' כתב וז"ל, וכשכלה למטה כו' יוצא ממנו קרום לבן כו', ובצרפת וברומי ולומברדיא ובאוסטרייך בדילין הימנו ועונשין עליו כרת עכ"ל. וגם בב"י סי' ס"ד כתב להחמיר בשם תשובות הרשב"א.

            י. ואחרי שזכינו לבאר כל השיטות מהראשונים, נבוא לנ"ד שהבשר שסמוך להשדרה המונח על כל שטח הצלעות קטנים עד הירכיים, כבר נתבאר באות ז' ששם הוא מקום תרבא דתותי מתני לשיטת הרי"ף, ולהרמב"ם שסובר דר' יוחנן ושמואל לא פליגי ושניהם שוים שבהרבה מקומות שבבהמה אמרינן בחייה פרוקי מיפרקי, וכיון דלהרי"ף זהו מקום תרבא דתותי מתני שבחייה מתפרקי ושאין שם הבשר שלם מכל סביבותיו, לכן גם לשיטת הרמב"ם אסור. אף שלהרמב"ם אין זה מקום דתותי מתני, עכ"ז אסור משום דגם הכא אמרינן שבחייה מתפרקי. וכן גם לשיטת רש"י שמחמיר כר' יוחנן אסור בזה וכנ"ל באות ה'. וגם להתוס' דפסקו כשמואל, מי יאמר דפליגי על הרי"ף בפירוש מקום דתרבא דתותי מתני, ואפשר שהתוס' מפרשים במקום תרבא דתותי מתני כהרי"ף ולא כרש"י. ונמצא שלדברי הכל אסור הבשר הנ"ל בלא ניקור. וגם בבשר שבהצדדים שתחת הצלעות קטנות לצד הארץ נתבאר לעיל אות ט' שזהו מקום תרבא דתותי מתני לשיטת רש"י, וא"כ גם להרמב"ם אסור משום דשם שייך ג"כ לומר בחייה מתפרקי כיון שאין הבשר שלם מכל סביבותיו. וגם בבשר הבטן, אם כי רש"י מתיר מטעם שמחשבים הקרום עב ולבן לחיפוי בשר, הא רוב הראשונים חולקים ע"ז ומחמירים, וכמבואר בהאגור שנתבאר לעיל באות ט', והוי ספק איסור כרת שכל האחרונים מחמירים בזה, ומי יוכל לבוא להקל נגדם. ועל כן הקצבים דעיר הנ"ל שחותכים ומניחים לחלק הפנים את כל הבשר שעל הצלעות קטנות ושמהצדדים ושמהבטן עד הרגלים ממש, א"כ מכשילים באיסור כרת ודאי, מלבד איסור גידין וקרומים שנמצא בכל הבשר הנ"ל.

            ועתה יתבאר איך נאמנו דברי הנובי"ת סי' ל"א שכתב וז"ל, ע"ד הבשר שבין צלע י"א לי"ב בודאי יש שם חלב כו', וידוע שיש שם חלב הן לצד הגב והן לצד מטה לצד הבטן, ואם אין בעיר שם מנקרים היודעים לנקר אחוריים יעשו הצלע רק י"א צלעות עכ"ל הנובי"ת. ולפי מה שפירש בנו הגאון מו"ה שמואל לנדא בספרו שו"ת שיבת ציון סי' כ"ז את דברי אביו בנובי"ת סי' ל"א הנ"ל, שלא הכניס במניינו השתי צלעות קטנות הנחתכות עם החזה שהם אצל הצואר, ורק מנה הי"א צלעות גדולות שיש בהם מוח, אין שום מקום להשגת החת"ס בסי' ס"ח על הנובי"ת הנ"ל, משום שהחת"ס הולך בעקבות המ"ב בסי' ס"ו, והמ"ב הכניס במניינו גם השתי צלעות קטנות הנחתכים עם החזה. וז"ל המ"ב בסי' ס"ו, על אשר נמצא צלע יתירה בבהמה מצד זה וכן מצד השני, ונסתפקו לפי המנהג שנוהגים להניח צלע אחת מכאן ומכאן לחצי חלק האחורים של הבהמה, וי"ב צלעות לחלק הפנים, ועכשיו שנמצא צלע יתירה אם צריך להניח שתי צלעות לחלק האחורים ולא ישארו לחלק הפנים רק י"ב צלעות כדרכו, או אין צריך להניח לחלק האחורים רק צלע אחת כדרכו, וישארו י"ג צלעות לחלק הפנים כו', עד ואחר שכתבתי זה מצאתי כתוב על שם הרב הג' מו"ה שכנא שלום ז"ל, שמעשה בא לפניו שנמצא לבהמה ארבעה עשר צלעות מצד אחד וכולן דומות זו לזו והכשיר את הי"ג עכ"ל המ"ב. הרי מוכח שהמ"ב הכניס במניינו את השתי צלעות קטנות הנחתכים עם החזה, דאי אפשר לומר שהמ"ב לא הכניס במניינו גם את השתי צלעות קטנות הנחתכים עם החזה, דא"כ הרי בכל בהמה נצרך להיות י"ד צלעות, היינו י"א צלעות גדולות שיש בהם מוח ושלוש צלעות קטנות שאין בהם מוח, וכמבואר ביו"ד סי' נ"ד ובש"ך שם, ואין כאן צלע יתירה כלל. ועל כרחך שהמ"ב הכניס במניינו גם את השתי צלעות קטנות הנחתכים עם החזה, וי"א צלעות גדולות שיש בהם מוח, הרי י"ג צלעות, וע"ז כתב שהמנהג להניח הצלע הי"ג שהוא הצלע האחרונה מן הי"א צלעות גדולות שיש בהם מוח לצד האחורים והיא חומרא. ונמצא שלפי המנהג שכתב המ"ב מניחים ד' צלעות לחלק האחורים, היינו צלע אחת מהי"א צלעות גדולות שיש בה מוח, שהיא הצלע הי"ג למנין המ"ב שהכניס במניינו השתי צלעות קטנות הנחתכים עם החזה, שמניחים זה הצלע הי"ג לחלק האחור משום חומרא, ושלוש צלעות קטנות שאין בהם מוח, הרי ד' צלעות מניחים לחלק האחורים. אבל להנובי"ת הנ"ל שמונה רק הי"א צלעות גדולות שיש בהם מוח, ולא הכניס במניינו השתי צלעות קטנות שאצל הצואר הנחתכים עם החזה, וכתב ע"ד הבשר שבין צלע י"א לי"ב, משמע שכל הי"א צלעות גדולות שיש בהם מוח מניחים לחלק הפנים, ולחלק האחור מניחים רק ג' צלעות קטנות שאין בהם מוח.

            נמצא שנהפוך הוא, שהנובי"ת הנ"ל מקיל עוד יותר מהמ"ב, שהנובי"ת לא החמיר על הצלע הי"א (שהיא הצלע הי"ג למנין המ"ב) להניחה לחלק האחורים כאשר החמיר עליה המ"ב מטעם חומרא. ונמצא שבחינם השיג החת"ס בסי' ס"ח על הנובי"ת בזה. ומוכח שהחת"ס לא ראה את ספר שו"ת שיבת ציון הנ"ל, כי החת"ס כתב שם וכן הגאון מו"ה שמואל לנדא בס' נוב"י ח"ב כו', משמע שהבין החת"ס שכמו סי' ל' שבנובי"ת היא תשובה מהגאון מו"ה שמואל לנדא להרב מו"ה יצחק אב"ד דפאקסט, כן נמי סי' ל"א שהיא ג"כ תשובה להרב מו"ה יצחק אב"ד דפאקסט, היא ג"כ מהגאון מו"ה שמואל לנדא. ואם היה החת"ס רואה את ספר שו"ת שיבת ציון הנ"ל, ששם מבואר להדיא מה ששאל לפרש דברי אאמו"ר הגאון זצ"ל מה שכתב בנובי"ת סי' ל"א שיש חלב בין צלע י"א לי"ב כו', אז הי' החת"ס יודע שהסי' ל"א שבנובי"ת היא תשובת הנוב"י בעצמו, והי' כותב וכן הגאון מו"ה יחזקאל לנדא. הרי מוכח שהחת"ס לא ראה את ספר שו"ת שיבת ציון הנ"ל, ודימה החת"ס שגם הנובי"ת הנ"ל הכניס במניינו את השתי צלעות קטנות הנחתכים עם החזה, ומפאת שהי' קשה לו איך יטעה הנובי"ת לאסור להצלע הי"ב בדבר שמפורש בכל הפוסקים ובתשובות מ"ב שחלק הפנים הוא י"ב צלעות, לכן עשה ט"ס בהנובי"ת הנ"ל והגיה במקום שכתוב בנובי"ת שבין צלע י"א לי"ב, שצריך להיות שבין צלע י"ב לי"ג. ולכן כתב החת"ס בזה"ל, ע"ד בשר שבין צלע י"ב לי"ג שהזהיר כו', ודימה החת"ס שעל הצלע הי"ג שכתב המ"ב שהמנהג משום חומרא להניח לחלק האחור, ע"ז כתב הנובי"ת שאין הקצב נאמן, ולכן חלק החת"ס שגם הקצבים בקיאין בזה הצלע.

            ועכ"ז טרח החת"ס ליישב את דברי הנובי"ת, כדי שלא יצטרך לעשות ט"ס ולהגיה בהנובי"ת הנ"ל, וע"כ כתב החת"ס לתרץ שבפראג היו מנקרים את האחורים והיו מניחים גם את הצלע י"ב לחלק האחורים ואין להקצב רק י"א צלעות, אבל במקום שאין מנקרים כו'. שמכל זה מוכח שהחת"ס הבין שגם הנובי"ת הכניס במניינו את השתי צלעות קטנות הנחתכים עם החזה ולכן חלק עליו. אבל לפי מה שפירש דבריו בשו"ת שיבת ציון שהנובי"ת לא הכניס במניינו את השתי צלעות קטנות שמהחזה, ורק מונה הי"א צלעות גדולות שיש בהם מוח, אין שום מקום להשגת החת"ס הנ"ל על הנובי"ת הנ"ל, ואדרבא הנובי"ת מקיל שיש להניח הצלע הי"א למנין הנובי"ת לחלק הפנים, שהיא הצלע הי"ג למנין המ"ב, שהמ"ב מחמיר בה מפני חומרא וכותב שהמנהג כן. ומכש"כ לפי דברי הקונטרס מהסמ"ע שהבאתי לשונו לעיל בסוף אות ח' שמחמיר לנקר בג' מקומות ידועים למנקרי בשר, על כרחך דגם הנובי"ת סובר שצריכה ניקור, ורק בזה הקצב נאמן אחרי שרק בג' מקומות צריכה ניקור. ולפ"ז אין כאן שום פלוגתא בין הנובי"ת ובין החת"ס ושניהם שוים, שגם הנובי"ת מודה שהקצב נאמן על ניקור שעל הצלע הי"ג למנין המ"ב והחת"ס (שהיא הצלע הי"א למניינו), וגם החת"ס מודה שלאחר כלות הי"ג צלעות יש שם חלב הן לצד הגב והן למטה לצד הבטן ואין הקצב נאמן שם, ורק צריך ניקור ממנקר בקי בניקור האחורים.

            יא. וגם הקונטרס הסמ"ע כתב וז"ל, בחתכם חלק הפנים מחלק האחור דרכם לחתוך בשיפוע, עד שמצרפין הבשר שהוא מדובק על הצלע הי"ג לחלק הפנים, ואז צריכים לנקר אותה חתיכת בשר המשופע כמו חלק האחור בג' מקומות ידועים למנקרי בשר וכמ"ש בהלכות ניקור ר' הירש ז"ל, דרכם לחתוך במקום שכלים הצלעות בשיפוע בפלאנקין למטה עד הכחל ועד מקום שקורין "הויך שטעל", והוא שייך לחלק האחור וצריך לנקרו, ואין העולם מרגישין בזה, לכך צריכים להזהירם שלא יחתכו כ"א עד סוף הטבור שהוא מקום מוגבל ומשם ולהלאה כלל לא עכ"ל הקונטרס הסמ"ע, ומובא דבריו בספר לחם הפנים סי' ס"ד ס"ק י', ובספר בית לחם יהודא סי' ס"ד סק"ו. וגם בספר באר אברהם בסוף סי' ס"ה העתיק הל' ניקור מבעה"ע שפירשה ספר טהרת אהרן וז"ל, צריך ליזהר הרבנים הגדולים להזהיר את הקצבים בעת שמחלקים וחותכים את הבהמה לב', היינו החלק הא' הוא "הפרידיק" והחלק הב' הוא אחורים, אז יניחו לפריידיק י"ב ריפין והעצם הי"ג שייך לאחורים, ויהיו זהירים לחתוך בשוה לא יזיזו ידו אפילו כ"ש למעלה, רק יחתוך אצל הצלע י"ב ממש, כי בשר שבין עצם י"ב לעצם י"ג שייך לאחורים. גם יזהירו כשחותכין הכסלים שקורין "פלאנקען" בשיפוע, צריך ליזהר מאד שלא לחתוך למטה מהטבור כ"א עד סוף הטבור ממש כו' עכ"ל. וגם בספר כנפי יונה להגאון [ר' יונה] לנדסופר כתב וז"ל, ואני אומר מנהגן של ישראל תורה היא למה שנהגו להניח צלע אחד לצד אחורים, משום דמיד לאחורי אותו צלע מתחילין לנקר אותו הבשר, ואם יקחו לחלק הפנים אולי יטו ויחתכו מעט מאותו בשר עמו שצריך ניקור מחלב שבו כו' יעו"ש. הרי דלכו"ע שלאחר הי"ג צלעות צריך ניקור מחלב.

            ועוד בנ"ד שהקצבים חותכים עם הבשר שעל השדרה גם חצי חוליות עד שנראה החוט מהשדרה שבתוך החוליות, הא כתב הטור בסוף סי' ס"ה וז"ל, וחוט המוח שבא מהראש לשדרה מציאים אותו והקרום שתחתיו ומנקר חלבו שיש בשדרה ניקור יפה עכ"ל הטור. ואם שהב"י חולק שם וכתב וז"ל, אכן נהגו העולם היתר בדבר ולא ראיתי מי שערער בו עכ"ל, אכן בפרישה שם סקס"ד כתב וז"ל, וחוט המוח כתב מורי נראה היינו דוקא באחורים, ועיין דרישה. ובדרישה שם סקי"ד כתב וז"ל, ולדברי רש"ל שהביאו א"א ז"ל בפרישה א"ש, וכ"כ רנ"ש שם באו"ה דפשט האיסור בכל מדינתינו לנקר ממקום שכלו הצלעות הגדולים ע"ש שהאריך, ע"כ הג"ה. עכ"ל הדרישה. הרי דגם בהחוליות צריך ניקור מחלב.

            ואחרי שנתבאר כל דברי הפוסקים בזה, נמצא שגבול שמבואר בספרי המנקרים הוא הגבול אשר גבלו הראשונים ולא שמחמירים מדעתם. וז"ל הזבח שמואל, מאוד מאוד צריכים הרבנים להזהיר את הקצבים בעת שמחלקים את הבהמה לשנים, היינו חלק אחד שהוא חלק הפנים "פראדיק" וחלק השני הוא חלק אחורים, וכשמניחים הקצבים י"ב צלעות לחלק הפנים יהיו זהירים שיחתכו בשוה ולא יזיזו ידם לחתוך למעלה אפילו כ"ש, כי אותו בשר סמוך לקושליץ, וזהו בשר המתנים שצריך לנקר אותו היטב, וכשמגיע בסוף הצלע וחותך בכסלים בשיפוע צריך ליזהר מאוד שלא יחתוך למטה מהטבור כ"א עד סוף הטבור ממש, כי הכסלים למטה מהטבור שייך לחלק אחורים וצריכין ניקור כאשר אבאר לקמן עכ"ל הזבח שמואל. וכן כתב גם בספר אוהל יצחק בהל' ניקור סי' ג' אות ז' וז"ל, צריך להזהיר את הקצבים והשוחטים בעת שמחלקין וחותכין בהמה לשנים, וכשמניחים הקצבים י"ב צלעות לחלק הפנים יהיו זהירים שיחתכו בשוה סמוך ממש לצלע י"ב, כי הבשר שבין צלע י"ב לצלע י"ג שייך לחלק אחורים וצריך ניקור מהמנקר מומחה, וכ"ש שלא ליקח גם צלע י"ג לחלק הפנים דאז גם הכלים צריכין הכשר וצריך עיון רב כו'. עוד צריך להזהיר כשחותך חלק הפנים וכשמגיע בסוף הצלע וחותך בשיפוע בכסלים, צריך ליזהר מאוד שיחתוך בשיפוע למעלה עד להטבור והטבור יניח לחלק האחור, כי הכסלים למטה מהטבור והטבור שייכים ג"כ לחלק האחור. ובתקון הבית שם אות ב' כתב בשם כנפי יונה להגאון מו"ה יונה לנדסופר שנשאל ע"ד הכלים שנתבשל בהם הבשר מהצלע י"ג בלא ניקור יעו"ש שהאריך. ובעמוד זהב אות ק' כתב, והוא אסור משום חלב המתנים כו' וצריך ניקור כמו שמבואר בהל' ניקור אות י"ט השייך להחתיכה ששם הכולל שלה "קושליץ" ע"ש. ובספר זבח שמואל ואוהל יצחק האריכו לבאר מה שצריך לנקר מהבשר שעל השדרה הנקרא "קושליץ", ובהבשר שעל הצדדים ושעל הבטן והנקרא "ברעטיל", שמבואר בדבריהם שהרבה חלב נמצא שם לנקר וגם גידין וקרומין. ותשובה שניה שבסוף תשובת הרא"ש ממהר"י סוראזינה כה"ץ אינו שייך לנ"ד כלל, כי התשובה הנ"ל מיירי בהבשר שבחלק הפנים למעלה מהטבור, שהראני זה הבשר מנקר אחד וראיתי שזה הבשר הוא למעלה מהטבור.

            יב. ובנ"ד אף אם יתרצו הקצבים דעיר הנ"ל להתלמד את כל סדר הניקור מהבשר הנ"ל ממנקר בקי ומומחה, ויקבלו עליהם לנקר את הבשר הנ"ל כפי שיראה להם המנקר הבקי ומומחה, עכ"ז אין להאמינם, אחרי שהרב דפרושים מתיר ואומר להם שאין שום איסור חלב וגידין וקרומין בהבשר הנ"ל ושאין צריך שום ניקור כלל בהבשר הנ"ל. ויש לדמות נ"ד להא דאיתא חולין דף צ"ג ע"ב איכא דמתני לה אסיפא וחכמים אומרים נאמנים עליה ועל החלב, א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן חזרו לומר אין נאמנים, אמר רב נחמן ובזמן הזה נאמנים. ופריך התם אכשור דרי, ומשני מעיקרא סברוה כר' יהודה הדר סברוה כר' מאיר, כמה דהוו דכירא לה לדר' יהודה לא מהימנא והשתא דאנשיוה לר' יהודה מהימני. ופירש"י וכמה דהוו דכירי לדרבי יהודה וגרירי בתרי' אמרו אין נאמנים משום דסבירא לן כר' מאיר, ובזמן הזה דאנשיוה לדר' יהודה והוחזק המנהג כר"מ דצריך לחטט אחריו משום הכי נאמנים. ע"כ בנ"ד שהרב המתיר הנ"ל עוד עומד עליהם ואומר שאין צריך שום ניקור, בודאי שאינם נאמנים אף אם יתלמד ממנקר בקי ומומחה.

            ולכאורה לפי זה יהיה קשה על הא דאיתא בהגהת מרדכי פ"ק דיבמות, הביאו הד"מ סי' קי"ט וז"ל, אדם שאסר על עצמו בדבר המותר לאחרים והם יודעים שמחמיר ע"ע, פשיטא שסומך על אחרים ואין לחוש שמא יאכילוהו, דלא עברי אלאו דלפני עור הואיל וידעו שהוא אסור עליו בנדר. ואפילו ראובן שפירש ממאכל לפי שנראה לו איסור ושמעון נוהג בו היתר, ונראה לשמעון שראובן טועה בדבר, אפילו הכי יכול ראובן לסמוך אשמעון, ואין צריך לחוש שמא יאכילוהו מזה הדבר דודאי שמעון מגיד לו עכ"ל. ולפי זה בנ"ד נמי דכוותי', אף שהקצבים חושבים את האוסר בלא ניקור למחמיר בעלמא, אפ"ה יש להאמינם לפי דעת הגהת מרדכי הנ"ל. אכן באמת אין שום קושי', דהגהת מרדכי הנ"ל מיירי שאין רואה שנתנו לפניו את הדבר האסור לו, לכן מהסתם אין צריך לחוש פן נותן לו שמעון את הדבר האסור לו, אבל מתניתין דג"ה הנ"ל מיירי שהלוקח רואה ומכיר שהחתיכת בשר הוא מהירך, שבהירך הא בודאי יש הגיד הנשה, ורק הטבח אומר שניקר את הגיד הנשה מהירך, לכן אינו נאמן לומר שניקר הגיד הנשה מפני שטורח הוא, כמה דהוי דכירא לדר' יהודה. לכן בנ"ד שעינינו רואות שהטבח מוכר הבשר הנ"ל, אין הטבח נאמן לומר שניקר הבשר מהחלב והגידין והקרומין, מפני שיש בזה טורח גדול, וגם הפסד מה שנפחת מהבשר ע"י המנקר, כל זמן שהרב המתיר אומר שאין צריך שום ניקור. שאף להגהת מרדכי הנ"ל אין מועיל מה שיתלמדו הניקור ממנקר בקי ומומחה, שאין להאמינם ע"ז. ורק נצרך לשכור מנקר בקי ומומחה שינקר אצל כל הקצבים את הבשר הנ"ל, או שיחדלו מלחתוך הבשר הנ"ל למוכרם בבשר כשר, ורק להניחם לחלק האחורים כמבואר בספרי המנקרים המובא לעיל.

 

            העתק מכתב הראשון מהגאון הגדול מד"א דק"ק מינסק מו"ה ירוחם יהודא ליב זצ"ל.

            בעזרהשי"ת יום ב' כ"ב אייר ל"ז למב"י תרמ"ז לפ"ק פה"ק מינסק יצ"ו.

            שלום אל כבוד ידידי הרב הג' החריף ובקי סיני ועוקר הרים יראת ד' אוצרו כ"ש מו"ה חיים באהין נ"י האבד"ק בוחאוו ישן, ולכל הנלוים אליו לטוב שלום וכט"ס.

            אחדשה"ט. ראשית אבקשו לבל להתרעם על איחור מכתבי, ובפרט בדבר שהוא להלכה ולמעשה לאפרושי מאיסורא. והנני להודיעו סיבת האיחור, כי בבוא מכתבו לפה לא הייתי בביתי, ואח"כ כשבאתי קראתי למנקר שיבאר לי בפרטיות, ואמר שא"א לבאר בע"פ עפ"י כתב. וגם קראתי לשני מורי הוראה בפה גדולים בתורה היודעים היטב בניקור, ונתתי להם מכתב כתר"ה, שהם יבארו בפרטות הכל בכתב. ואף שבעת שקבלו המכתב הבטיחו, עכ"ז גם הם אמרו אח"כ שא"א לבאר הדברים בכתב. אמנם גם זאת הגידו כולם פה אחד, שכפי שחותכים הקצבים במחנו הם נכשלים בחלב דאורייתא בחלב שעל הכסלים ובחיוורא דתותי מתני, שאיננו ידוע עד היכן מיפרקי בחיי הבהמה, דכ"ז הוא חלב דאורייתא שחייב כרת. וגם נכשלים בחלב ובקרומים שהם מדרבנן בשאר מקומות שלצד האחוריים.

            ומה מאוד נפלאתי ונשתוממתי על הקצבים דמחנו שפרקו כ"כ להאכיל לעם ד' חלב וכי לכל העם בשגגה, והלא מבואר בש"ע ובכל האחרונים דאם אין שם הבקי בניקור אין לאכול רק החצי שלצד הפנים ומניחים האחוריים לגמרי. ועל הקצבים אין לתמוה כ"כ, שעפ"י הרוב הם קלי הדעת וצריכים השגחה יתירה. אמנם על היש מי שאומר להם (שהזכיר כתר"ה במכתבו) שאין שום איסור חלב בהבשר שקולפין מחמת כי כל חלב הוא בחלל הבהמה, מאוד אני תמה, והוא עתיד ליתן את הדין, והוא חוטא ומחטיא את הרבים, ומכשילם באיסור חלב דאורייתא וגם באיסור קרומים וגידים דרבנן. וגם הקצבים הא יש להם הנאה וריווח מזה, אבל היש מי שאומר הנ"ל הוא חוטא ולא לו שום הנאה וריווח מזה, ובר נידוי הוא. אבל מה נעשה שאין בידינו להעמיד משפטי הד"ת על תילה. אבל על כתר"ה והנלוים אליו לטוב מוטל החיוב להסיר המכשול ולגעור בנזיפה בהקצבים לבל יזידו עוד, ומי שיעבור בזה אחר ההתראה להעבירו לבל לקנות מאתו, ויהיו ממזכי את הרבים.

            גם בדבר הכלים של בני העיר, שכתב כתר"ה שכמעט כל בני העיר אכלו מזה, היה מהראוי לאסור, אמנם לאשר הוא הפסד גדול מאוד, וגם מוטב שיהיו שוגגין, נראה שיש לסמוך על מ"ש המנחת יעקב כלל פ"ה ס"ק ס"ד דבהפסד מרובה יש להתיר בכ"ח אחר מעל"ע, ושכן דעת רלב"ח סי' קכ"א. הן אמת דהרלב"ח הוציא זה מסתירת דברי הר"ן בפסחים פ"ב, דגבי תנור יוצן כתב דאף דזה וזה גורם לכתחילה אסור, עכ"ז כיון דאין לו תקנה כדיעבד דמי, וגבי קדירות בפסח כתב דאף דצריך לשוברן לאו כדיעבד דמי, וכ"כ בחולין גבי פינכא, ע"כ מחלק בין תנור דהוי הפסד מרובה לקדירה דהוי הפסד מועט. ודבריו תמוהין מאוד, דהא קאמר הגמ' בפסחים כ"ז כי פליגי בתנור וקדירה, א"כ מבואר דבקדירה נמי שרי בזה וזה גורם. ע"כ נראה דגם בקדירה שייך לפעמים דהוי הפסד מרובה לדעתו, כגון אם עשו הרבה קדירות. ואף דקאמר הגמ' קדירה לשון יחיד, היינו שם דבר, ומיירי בגוונא דאיכא הפסד מרובה כגון בהרבה. וראיתי בתשובות רע"א זצ"ל סי' מ"ג שכתב דאף בהרבה כיון דבכל חד לחודי' הוי הפסד מועט לא מהני הצירוף למיחשב להפסד מרובה, ולהנ"ל מוכח דזה אינו, דלפי"ז תקשה לי' האי דכי פליגי בתנור וקדירה, דדוחק לומר בקדירה יפה מאוד דחד הוי הפסד מרובה.

            ובתשובות הרדב"ז ח"ג סי' ת' תירץ דשאני קדירות דאפשר בחזרת כבשונות. הנה אם נימא כמ"ש הר"ת בתוס' פסחים ל' ב' (ד"ה התורה) וע"ז ל"ד (ד"ה שאינה), א"כ גם בקדירה לענין זה וזה גורם מהני חזרת כבשונות, וא"כ תקשי ג"כ מהא דאמר כי פליגי בתנור וקדירה. גם לפמ"ש תוס' זבחים צ"ו א' (ד"ה אלא) מהני בתנור ג"כ חזרת כבשונות, וא"כ נסתר תירוצו. ואין לומר דהר"ן לא סבר כר"ת, דהא גבי התורה העידה על כלי חרס הביא תירוץ ר"ת, וגם ס"ל התם דלדידן ל"מ כבשונות משום דלמא פקעי, א"כ גם קדירה אין לה תקנה. וראיתי להשעה"מ הל' חו"מ פ"ח הל' כ"ה שכתב ג"כ דלדעת הר"ן א"א ליישב משום כבשונות. אמנם מ"ש דלהתוס' י"ל כן, זה אינו, מהא דאמר כי פליגי בתנור וקדירה. ויעו"ש מה שתירץ באופן אחר. עכ"פ אם נסכים לתירוץ הרלב"ח הנ"ל נראה מוכרח דגם בקדירה שייך לפעמים הפסד מרובה, והיינו כגון בקדירות הרבה. ואף שקשה מאוד לסמוך ע"ז, עכ"ז יען כי הוא הפסד מרובה מאוד, וגם מוטב שיהיו שוגגין, יש לסמוך ע"ז ולהתירם לאחר מעל"ע.

            ואדמה כי יקשה ביד כתר"ה והנלוים אתו לתקן הדבר, כי הקצבים כבר עברו ושנו ונעשה להם כהיתר, אשר שוב אין מספיקים בידם לעשות תשובה, וגם היש מי שאומר שהזכיר כתר"ה במכתבו ג"כ קשה שישוב מדעתו הסכלה לאשר חטא והחטיא את הרבים, שהוא ג"כ מהאין מספיקין בידו לעשות תשובה. ע"כ עצתי אמונה לכתר"ה ולהנלוים אליו לטוב, להשתדל לקבץ סך ארבעים או חמישים רו"כ ולהביא מנקר לעירם המוסמך ויודע בטיב ניקור, והוא יראה להם איך שאינם יודעים כלל בזה בין ימינם לשמאלם, ואיך שבשאט נפש כשלו והכשילו וחטאו והחטיאו את הרבים. ובזה יתוקן הדבר, וכתר"ה והנלוים אליו לטוב יהיו ממזכי הרבים אשר צדקתם עומדת לעד.

            ויקבל כתר"ה ברכת החוה"ש מאדה"ש כנפשו ונפש ידידו ואו"נ דושו"ט ירוחם יהודא ליב החופ"ק.

*

            ולאחר שהראתי את המכתב הנ"ל להרב המתיר השיב אלי, יען שלא כתבתי להרב הגאון הגדול הנ"ל שהמתיר הוא רב ומורה, לכן לא עיין בזה הדין הרב הגאון הגדול הנ"ל וסמך עלי. ולא רצה לשלוח אחר מנקר, באמרו שהמנקרים אומרים מדעתם לנקר זאת הבשר כדי להרבות בשכרם, כי כל חלב הוא רק בחלל הבהמה. לכן שלחתי את הבשר הנ"ל, לאחר שהקצבים אמרו שניקרו את זאת הבשר ושלאחר ניקורם מותר לאכול לזאת הבשר. וזה העתק מהמכתב השני שכתב הרב הגאון הגדול הנ"ל לאחר שקיבל הבשר הנ"ל.

            בעזרהי"ת אור ליום ועש"ק ב' כסלו תרמ"ח לפ"ק פה"ק מינסק.

            אל כבוד ידידי הרב הג' החו"ב יא"מ כו' כ"ש מו"ה חיים באהין נ"י האבד"ק בוחאב ישן שלום.

            אחדשה"ט ושת"ה באהבה. הנני להודיעו כי ראיתי בעצמי את בשר האחוריים ממחנו לאחר ניקור הקצבים דמחנו, וקראתי לרב גדול בתו"י אשר הוא מו"צ ברחוב אחד בפה ק', ומלפנים הי' רב ואב"ד בעיר קטנה, והרב הנ"ל הוא גדול בתורה וגם הוא ירא וחרד לדבר ד', והוא בקי ג"כ בדיני הניקור עם כל שיטות הראשונים. וגם קראתי לשני מנקרים העוסקים במלאכת הניקור בפה ק'. וראיתי בעצמי עם הרב הנ"ל, שבין למעלה לצד העור ובין למטה לצד חלל הבהמה, נשאר הרבה חלב ממש אשר יש בהם חיוב כרת מה"ת לשיטת הראשונים, מלבד הרבה קרומים וגידים האסורים משום חלב ומשום גיד מדברי סופרים הנצרכים לנקרם עפ"י הניקור מספרי הראשונים. והקצבים דמחנו אין להם שום ידיעה בניקור כלל ואפס. ונשתוממתי מאוד על גודל המכשלה למשרי תרבא, ועל הרב ואב"ד שכנגדו, שיסמוך על הקצבים שאינם יודעים בניקור כלל ואפס, ומכשילים את הרבים בחלב דאורייתא ובאיסור כרת ר"ל, מלבד הקרומים והגידים שמדברי סופרים. וגם המנקרים דפה נשתוממו מאוד.

            ע"כ על להבא עליהם להזהיר להקצבים שיניחו הכל לחלק האחוריים. ומדינא הי' ראוי לאסור כל הכלים דמחנו עבור המכשול הנ"ל, אמנם יען כי קשה הדבר, ומוטב שיהיו שוגגין, ע"כ לפחות להשהות הכלים שאין להם הגעלה מעל"ע מתשמיש הבשר שאינו מנוקר, והכלים שיש להם הגעלה להגעיל אותם כדין, שאין בזה פסידא רק טרחא, ויכולים לעמוד בזה.

            ובאם יתעקש הרב שכנגדו, התנדב עצמו הרב הגדול הנ"ל לנסוע למחנו אם ידרשוהו משם, בכדי להראות להרב שכנגדו החלבים שהם מה"ת הנשארים שם לאחר ניקורם, וגם האסורים מדברי סופרים. ובאם גם בזה יתעקש ולא יסכים ג"כ לשלוח אחר הרב הנ"ל בכדי להסיר המכשלה, אזי מההכרח לכת"ר להפריד עצמו וסייעתו בקצבים ואיטלזים אחרים לבל יאכלו מהקצבים של הרב המתיר. אף כי ידעתי שהדבר קשה מאוד לעשות מחלוקת ופירוד בין הדבקים, אמנם אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ד', ובמקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב, וההכרח לא יגונה. אמנם אקוה שלא יבוא לידי זה, כי הרב המתיר בעצמו יחזור ויאסור אחרי רואו מכתבי דנא, או לפחות לשלוח אחרי הרב הגדול בתורה הנ"ל הבקי מאוד בכל שיטות הראשונים בדיני ניקור בכדי שיראה בעיניו המכשול שהיה עד כה, להסיר המכשלה מכאן ולהבא, כי לא אוכל להאמין על רב יושב על כסא הוראה להתעקש להכשיל רבים באיסור חמור ובאיסור כרת, וחזקה אין אדם חוטא ולא לו.

            ויקבל כתר"ה ברכת החוה"ש מאדוה"ש כנפשו ונפש הדושו"ט ירוחם יהודא ליב החופ"ק.

*

            ואחרי שהרב המתיר לא שת לבו גם לזה המכתב, לכן שלחו אנשי העיר לבקש את הרב הגאון הגדול דמינסק הנ"ל, שישלח את הרב הגדול שהתנדב א"ע לנסוע, כדי להראות להרב המתיר את החלב שיש בהבשר הנ"ל. ובא הרה"ג הנ"ל, אך הרב המתיר לא נתרצה לראות את הבשר הנ"ל. ולכן כתב הרה"ג הנ"ל את זאת וזה לשונו:

            בהיותי בהמקולין דבוחאוו ישן פ' שמות שנת תרח"ם לפ"ק, בעיני ראיתי איך שהקצבים דשם חותכים מבשר אחוריים למטה מהטבור עד הרגלים, וגם הבשר שבין הרגלים, וגם הבשר שמהצדדים שתחת הצלעות קטנות עד הרגלים ממש, ומניחין הכל לחלק הפנים עד שלא נשאר מבשר הנ"ל לצד האחוריים מאומה. וגם מצד מעלה, היינו לצד השדרה, חותכים את כל הבשר שתחת העור, עד שנשארים הצלעות קטנות מגולים ממש בלא שום בשר למעלה עליהם, וחותכים כן מלמעלה עד הקלובעש, שהוא העצם שהרגלים תחובים בתוכן, ומניחים כ"ז לחלק הפנים. ואין הקצבים יודעים לנקר את הבשר הנ"ל, ונשאר הרבה חלב שאסור מה"ת, לבד גידין וקרומים שאסורים מד"ס. ונשתוממתי על המראה להתיר חלב דאורייתא בלא טעם וראי' בסברות מדוממיות.

            יעקב מאיר בא"א מ"ו שלמה זלמן זלה"ה.

*

            והרה"ג הנ"ל, אחרי רואו שאין תועלת בכל עמלו עם הרב המתיר הנ"ל, הדביק צעטלין בכל הבתי מדרשים בכתב ידו וז"ל:

            בהיותי בהמקולין ראיתי את הבשר האחוריים שמניחים הקצבים לחלק הפנים, יש בהבשר הנ"ל הרבה חלב ואין יודעים לנקרם. ולכן אסורים הבשר הנ"ל כבשר חזיר. וגם הכלים יש לאוסרם.

            נאום יעקב מאיר בא"א מ"ו שלמה זלמן זלה"ה.

            וז"ל הרוקח ה"ג בעוון ספק חלב המשפחות כלות והיסורים רבים.

            הנ"ל.

*

            והנה אחר איזה משך זמן יצא קול בהעיר, שהרב הגאון הגדול ממינסק כתב מכתב להרב המתיר שחוזר בו על שכתב אלי לאסור הבשר הנ"ל, וכי מתיר גם הוא את הבשר הנ"ל. ואם כי עד אז לא שלחתי קונטרסי הנ"ל, שלא להכניס את הרב המתיר בנצחון, ורק כתבתי שעפ"י ספרי האחרונים נראה לי שיש חלב בהבשר הנ"ל, ורק בשמעי שמתפאר שהגאון הגדול דמינסק חזר בו להתיר את הבשר הנ"ל, אז שלחתי את קונטרסי הנ"ל להרב הגאון הגדול דמינסק להשיבני על קונטרסי הנ"ל.

            וזה אשר השיב הרב הגאון הגדול דמינסק זצ"ל.

            בעזרהשי"ת יום ג' כ"ז אייר תרח"ם לפ"ק פה ק' מינסק יצ"ו.

  מקום החותם

            שפעת החיים והשלום אל כבוד ידידי הרב הה"ג החריף ובקי ויראת ד' אוצרו כ"ש מו"ה חיים באהין נ"י מו"ץ דק"ק ספרדים בק' בוחאוו ישן יצ"ו.

            אחדשה"ט ושת"ה באהבה. הנני להודיעו אשר קונטרסו בדבר החלב אשר העמיק הרחיב לבאר שיטות הראשונים בדיני החלב ראיתי, ובדרך כלל הוטב בעיני. ואף שיש לפקפק באיזה פרטי הדברים בדקדוקי הסוגיא, אין הדבר נוגע לענין הדין רק בפלפולא בעלמא. אבל למה שהעלה לדינא דבריו נכונים ואמיתים. ומאוד נשתוממתי ונפלאתי על קהל עם ד', לעשות איסור דאורייתא ולאכול חלב האסור מה"ת ביד רמה ובפרהסיא ולעבור על איסור כרת. והחיוב מוטל להשתדל ולעשות כל טצדקי בזה למונעם ולמחות בידם, כי אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ד'. ואבטח ואקוה שיעלה בידו בעזר השי"ת, ויהא בכלל מזכי הרבים, ושכרו יהיה הרבה מאוד מבעל הגמול. ויש למונעם שלא יחתכו כלל לצד האחוריים בין מלמעלה לצד השדרה בין מלמטה לצד הבטן, כי ציוויתי איזה פעמים להביא אצלי חלק האחוריים בין מלמעלה בין מלמטה, ועיינתי היטב בשיטות הפוסקים בזה, וחפשתי על כל צדדי היתר ולא מצאתי שום מקום להקל.

            והנה קודם חג הפסח העבר עבר דרך פה"ק מינסק איש אחד ממחנו ה"ה ר' יהושע דוב חאווקין נ"י, ונכנס אצלי ושאל מאתי אודות זה, והשבתי לו שאין שום מקום להקל ועוברים על איסור דאורייתא וחיוב כרת. וביקש מאתי לכתוב להרב האב"ד דאשכנזים מכתב בדרך כבוד, והבטיח ר' יהושע דוב הנ"ל שזה בוודאי יועיל. ויען שהחיוב מוטל על כל איש ישראלי לזכות את הרבים ולמונעם ממכשול ולרדוף את השלום, נענתי לו וכתבתי מכתב להרב דאשכנזים על ידו, וכתבתי לו שאף אם היה כדבריו שהוא חומרא בעלמא ממנהג המנקרים ולא מעיקר הדין, מה שאין האמת כן, רק שהוא מאיסור דאורייתא וחיוב כרת, אמנם אף אם היה כדבריו ג"כ לא היה לו לתקוע עצמו בדבר הלכה ולשנות ממנהג כל ישראל בעניני הניקור, ובפרט שהוא מעיקר הדין וכנ"ל. ע"כ עצתי לבל יהא לו העדר הכבוד במה שיחזור ויאסור, שיאמר להם שהוא עושה כן מפני השלום, ולא מפני שנכשל בעיקר הדין, וזה יהיה לו לכסות עינים מפני הכבוד. זהו תורף דברי המכתב ששלחתי ע"י ר' יהושע דוב הנ"ל לפי זכרוני (ואם יש איזה השתנות במקצת אינני זוכר על נכון, אמנם תורף דברי המכתב ועיקרו הוא כנ"ל).

            ועתה שמעתי שהמכתב הנ"ל לא די שלא תיקן אלא קלקל, שתופסים הדברים שכתבתי שיאמר מפני השלום, ואומרים שגם אני חזרתי ממכתביי הקודמים ואינני אוסר מעיקר הדין רק מפני השלום, ולכן כתבתי אליו דרך בקשה. ע"כ הנני מחוייב להודיע שכדעתי אז במכתביי הקודמים כך עתה בלי שום חזרה מתחילה ועד סוף. ואדרבא מעת שעוררני כתר"ה בזה, הובא לפני איזה פעמים בשר אחוריים וראיתי בעצמי שלשיטת הראשונים יש שם חלב דאורייתא וחיוב כרת, ולא ממנהג ישראל לבד. ע"כ הנני מניח פה כרוז קטן להכריז משמי בכל הבתי מדרשים דשם, כפי המבואר בהכרוז שבכתב ידי. והירא את דבר ד' ישמע, ואשר לא ישמע דמו בראשו, ואנו את נפשותינו הצלנו.

            ומה מאוד נפלאתי ונשתוממתי על הרב האב"ד דאשכנזים, איך איננו ירא לנפשו לתקוע עצמו בדבר הלכה בלי שום ידיעה, ובדברים שאין בהם ממש כלל ואפס, כאשר סיפר לי הרב ר' יעקב מאיר נ"י ששלחתי למחנו בחורף העבר ראיותיו ודבריו, ואין בהם שום ממש רק חסרון ידיעה. ועבור נצחון וכבוד המדומה מתקשה עצמו להעמיד נצחונו בדברי הבל וריק, ומה יענה ליום הדין וליום התוכחה. ויהיה לו אשר לו, ולכל המסייעים אליו אשר הם מסייעים ידי עוברי עבירה, ואין להם במה לתלות עצמם, כי אין להם שום סמיכה על הרב המתיר שלהם, כי כבר אמרו חז"ל אף על דורות הקודמים דהוו עדיפי מינן ת"ח שאמר לאחר מעשה אין שומעין לו, כי נחשד לשקר בכדי להעמיד דבריו. ואם על דורות הראשונים אמרו, א"כ קל וחומר בן בנו של קל וחומר בדורינו בעוונותינו הרבים, שנתמעטה היראה וגבר תאוות הכבוד המדומה והנצחון. ומתחילה נכשל הרב המתיר בזה מהעלמת עין וחסרון ידיעה בזה, ומחמת הכבוד והנצחון בזה מתעקש עצמו להעמיד דבריו בדברים שאין בהם שום ממש כלל ואפס. ע"כ אין להם שום סמיכה עליו כלל, וגם הם יהיו נידונים ליום הדין כמזידין ולא כשוגגין, כי אין להם על מה לסמוך כלל. ובפרט שנראה בעליל כי אינו חושש רק לכבודו ולהעמיד נצחונו, כי איננו רוצה לכתוב ולשלוח הבשר לשום אדם. וידידי הרב הגאון ר' ליפמאן נ"י הגאבד"ק מירא ידידו ואוהבו באמת של הרב דאשכנזים דמחנו, כמו ששמעתי מהאבד"ק מירא הנ"ל, כתב אליו שישלח לו בשר בחתימת שני הרבנים כפי שחותכין במחנו, ולא קבל מאתו שום מענה ושום תשובה. ונראה בעליל כמה גדול כח הנצחון בעוונותינו הרבים ר"ל. ע"כ יהיה להם אשר להם, ואנו את נפשותינו הצלנו. וד' ית' ברחמיו יסיר מאתנו לב האבן וישים בלבנו אהבתו ויראתו לעבדו בלב שלם.

            ויקבל כתר"ה ברכת החוה"ש מאדוה"ש כנפשו ונפש ידידו דושו"ט ירוחם יהודא ליב החופ"ק.

*

            העתק מהכרוז קטן ששלח הרב הגאון הגדול דק"ק מינסק.

            כאשר הוגד לי שבק' בוחאוו ישן שחותכים לצד האחוריים בשר הרבה ונכשלים באיסור חלב, וכתבתי איזה פעמים להזהיר אותם, ועתה שמעתי שאומרים שחזרתי בי ואני מודה שאיננו אסור מעיקר הדין רק מחומרא בעלמא למנהג המנקרים. מצאתי מחוייב עצמי להכריז ולהודיע להציל נפשי ונפשות עם ד' מאיסור חלב דאורייתא, שהוא שקר וכזב, ומעולם לא חזרתי בי, רק כפי שחותכים שם עוברים על איסור חלב דאורייתא. יש מקומות שהם וודאי חלב לכל השיטות, ויש מקומות שהם ספק חלב וג"כ הוא ספק דאורייתא לחומרא מעיקר הדין. ואף הכלים מבשר כזה יש לאסור. ע"כ כל הירא את דבר ד' יראה לתקן המכשלה כי אין שום מקום להקל. ולהשומעים תבוא עליהם ברכות טוב.

            הכ"ד הבעה"ח יום ג' ך"ז אייר תרח"ם לפ"ק פה מינסק

נאום ירוחם יהודא ליב החופ"ק

            אבקש להכריז בכל הבתי מדרשים דשם.

                                                                                                                                    (מקום החותם)

*

            העתק מכתב הרב הגאון המפורסם כו' כו' מו"ה שלמה הכהן זצ"ל מ"ץ דווילנא, על קבלת הבשר הנ"ל.

            בעזה"ש יום ד' ד' אלול לסדר ולפרט ועשי"ת ע"ל פ"י הדב"ר אשר יגידו וגו'.

            לשמוע קול שופר, ברית שלומי לא תופר, יכתב ויחתם בספרן של צדיקים לאלתר לחיים טובים בספר, ביום יתקע בשופר, עם כל הכתוב לחיים בספר, ה"ה כבוד הרה"ג החו"ב סוע"ה וכו' כש"ת מו"ה חיים נ"י הגאב"ד דק"ק בוחאוו ישן יצ"ו.

            מי שהשלום שלו יענה את שלומו, ויעלה שיאו לשמי מרומו, ולא ימוש התורה מפיו ומפי זרעו וזרע זרעו עד העולם אכיה"ר.

            אחדש"ת הרמה. באתי להודיעו כי מכתבו הטהור קבלתי לנכון, וגם הבשר היינו השני חתיכות ג"כ קבלתי מהפאצט. ואף שהיה לי טרחה להביא אותם ולהטפל בזה, מ"מ הוצרכתי למלאות רצונו בזה. והנה שלחתי אחר מנקר בקי ומומחה לרבים דפ"ק וראה את הב' חתיכות בשר ששלח, והנה חתיכה אחת אמר דנקראת "ברעטיל" וראה שנשאר בה הרבה מה שצריך לנקר מהבשר הנ"ל, אשר הקצבים במחנו הניחו בה ולא נקרוה, דהיינו שצריך לבקוע שם הבשר לשנים ולהוציא גיד אחד שאסור משום חלב גיד הנשה, והגיד הלז מתפשט אח"כ לשלושה או לד' גידין, והכל אסור משום חלב גיד הנשה, וצריך לחטט אחריהם בכל מקום שהם. והטבחים דמחנו לא פתחו כלל שם והניחו כל הגידים האסורים המונחים שם כמו שהם. וגם נצרך להוציא משם קרום אחד הסמוך להבשר שקורין "פארטעך פלאנקען" הסמוך לאחורים, מחמת שמונח על הבשר שקורין "קאלנער". וגם הקאלנער בעצמו הראה לי המנקר שנשאר שם הרבה חלב גמור והוא חלב המתנים, ולכן צריך לקלוף הקאלנער מצד הבשר לפי שיונק מחלב המתנים, והבשר שלצד העור צריך ג"כ קליפה מצד פנים שהוא לצד הבשר, וכל זה נשאר מונח שם בלי ניקור כלל. וגם אמר לי דהבשר הנ"ל הוא מפרה והוא סמוך אצל הכחל, והניחו שם בשר הרבה שיש בו טעם חלב וצריך להניחו אצל הכחל ודינו כדין כחל לכל דבר.

            וגם בהחתיכה השנית הנקראת "קושליץ" גם שם השאירו הרבה חלב גמור וגידים אסורים, והחלב הוא מחלב המתנים. ומכל זה נראה שהקצבים דמחנו אינן בקיאין בניקור ב' החתיכות האלו, ולכן צריכין להניח את החתיכות הנ"ל אצל האחורים. ונידון מה שכתב כי רב אחד אמר שכל זה אינו מאיסור תורה ורק דהמנקרים מחמירים מדעתם לנקר כדי להרבות בשכרם וכו', הנה לא אאמין שיאמר דבר זה רב ות"ח, כי חס מלהזכיר לומר כן, וח"ו לא תהא כזאת בישראל. כי באמת כל מה שהמנקרים מנקרים מתוך הבשר עפ"י ספרי הניקור שנתחברו על זה מהראשונים והאחרונים ז"ל, הכל דברי אלקים חיים הם, וכל הפורש מהם כפורש מן החיים, והוא כמורה להאכיל טריפות לישראל.

            כי באמת כבר מבואר בהגהות אשרי בר"פ ג"ה נרשם על סימן ט"ז, דמנין החוטין האסורין בבהמה הוא נ"א חוטין (ומש"כ שם נפקא מינה הוא ט"ס, וצ"ל נ"א, וכבר הוגה כן בדפוס ווילנא, וכ"ה בב"י סי' ס"ה, וכ"כ מר אחי ז"ל בספרו ראשית ביכורים ד' נ"ז ע"ב, וביאר שם יפה היאך הם מונחים [ואם לא נמצא במחנו ס' ראשית ביכורים של מר אחי הגאון זצ"ל אז אשלח לו העתקה מכל סדר הניקור שכתב מר אחי ז"ל שם]) ושמות הבשר, וי"א מהם אסורין מחמת גיד הנשה הפנימי, ושש של חלב גיד הנשה, וח' משום חלב שבחלק אחורים שבכל ירך, בס"ה כ"ה. וכן בירך השני ג"כ כ"ה. וא' גיד החלב שבאליה. והביא מקורן בראשונים במרדכי וברוקח. ועוד הביא שם כמה חוטין לבד הנ"א, האסורין משום דם. ואף שבגמ' אינו מבואר זה, וע"כ דבגמ' לא חשיב רק עיקרי החוטין והגידים הגדולים, אבל מה שמתפשטין אח"כ לכמה גידים קטנים זה לא קחשיב, אבל באמת הכל נכללו בחוטין שנזכרו בגמ'.

            סוף דבר אין לזוז מדבריהם, וכבר כתב הרמ"א בסי' ס"ד דסדר ניקור אלו החלבים צריך ראיה מן הבקי בניקור. ולכן בוודאי אם יראה הרב וכו' שהזכיר מעכ"ת נ"י דברי אלה בוודאי יחזור בו מדבריו. אך אבקש מכת"ר נ"י שלמעה"ש ולמעה"ש לא יתקוטט ח"ו עם הרב הנ"ל עבור זה, ואדרבה יאמר לו בנחת כדי שיהיו דברי כב"ת נ"י נשמעים בעיניו, וגם יגיד לו זה בצנעה.

            ואודות הכלים אין לאסור כלל למפרע, כי אין להחזיק איסור, ובפרט כי הוא אחר מעל"ע.

            כה דברי הכותב למען המצוה ולמען השלום, וד' ישמרינו מכל מכשול עון מעתה ועד עולם, ויהיה אהבה ואחוה ביניכם.

            הדו"ש שלמה הכהן מ"ץ דפ"ק ווילנא.

                                                                                                (זכור לאברהם, תשנ"ו)