אור ישראל, ז (אדר ב' תשנ"ז), עמ' רב–רה

כל פינות שאתה פונה

(תגובה למאמר בענין זה)

מן הענין להזכיר, שנושא זה גרם פולמוס גדול בין גדולי איטליה לפני קרוב לארבע מאות שנה; עיקרי הדברים כבר נסקרו ע"י הרב יצחק יודלוב (במאמרו "פסק דין של רבני ויניציאה משנת שס"ט", סיני, פד, עמ' קסז הע' 10. ובספרו גנזי-ישראל מס' 1312, 1693, 1694), והוא גם תיקן והעמיד על מכונם את השיבושים הרבים בקדימה ואיחור שנפלו בתיאורי פרשה זו בכמה ספרים.

בשנת שס"ה נדפס בוויניציאה הספר תולדות-אדם ובו גם "פסק להרב הגדול ר' שמואל אלגאזי זצ"ל בענין נענוע הלולב" (שנעתק מספרו האחר של ר"ש אלגאזי, ביאור "תנחומות א-ל" לס' יראים), ושם מחזק הרמ"ע מפאנו את דבריו באמרו: "מי יחלוק על האמת הפשוט שהוא משנה וגמרא ורש"י ז"ל ברור מלל בפירושיו והסכימו עמו התוספות ורבינו אפרים ואחרי' רבים שאין פניית הימין אלא כדרך שאנו בני ברית כותבים. וכבר העלינו בתשובה  [לענין נתינת המיטה] שכך הוא בפשיטות, והחולק על זה אחרי דמדכרו ליה ומדכר כל הנמצא כתוב כאן בראיות נכוחות, מכחיש את המוחש, והאמת יורה דרכו". ועוד מצטרפים שם לפסק זה, ר' עובדיה ספורנו ור' ציון פראנסיס.

אחר הדפסת הספר הנ"ל יצא נגדו הר"ר יוסף סאמיגה מוויניציאה, ופרסם (בכתב או בדפוס) את סתירותיו לפסקים הנ"ל: "חששתי פן תפשט הטעות ותקבע מנהג שלא כהלכה, אמרתי לעשות פסק ולפרסם בטול דבריו".

עוד בשנת שס"ה חזר הרמ"ע מפאנו להשיב לר"י סאמיגה, והדפיס את תשובתו "ימין ה' רוממה". הוא מתרעם על הקנאים הפוגעים באלו הסוברים כבני אושטרי"ך "ומרעישים את העולם כבן זומא, כאלו מאן דלא תני כבני ריינו"ס משתקיל ליה כדלא גמירי אינשי שמעתא. והנה המה עושין עצמן מעמידי המנהגים אשר לא ידענו מי התחיל בהם ראשונה... והרי אנו מעמידי המנהג הקדמון המפורסם לכהנים המקודשים העומדים בבית ה' משרתי אלקינו בהיכל קדשו במעון שכינתו, ומי יעז פניו ויקשה עורפו אחרי התראתנו זאת להחזיק עוד במחלוקת ולדחוק לכלהו שמעתי כי רבו, שמהן תצא תורה זו, להסירן מפשטן מה שלא יסבלהו העיון הישר בשום פנים".

הרמ"ע מסביר שכל עוד נהגו "אנשי ריבו" כמנהגם בשתיקה, לא יצא כנגדם ודן אותם לכף זכות, ובפרט שמצות נטילת לולב נעשית בהגבהה בעלמא, ובנר חנוכה סגי בנר אחד מן הדין. אך כשבא אליו נכדו של ר"ש אלגאזי (שהדפיס את הס' תולדות אדם), והוא מארץ יון (קנדיא-כרתים), ובקש ממנו שיצטרף לפסק של זקינו שיצאו עליו עוררין בארצו, נענה לו. אך לא עלה בדעתו שהדברים יודפסו ויתפרסמו באיטליה (וכמדומה שעוד מרמז שם הרמ"ע,  שהדברים לא נדפסו בסגנון כתיבתו בנחת, ולכן עוררו עליהם את רוגזם של הקנאים).

הרמ"ע מסיים את דבריו בנחת: "ואחרי הודיע שאין שם נפקותא למחלוקתם של אלה ריעים אהובים, רק השתבשם במוחש הזה, הרשות נתונה באהבה לכל משכיל להכריע בינותינו".

גם בקונטרס זה נדפסה תשובה מאת ר"ע ספורנו (ארוכה ומפורטת מאשר זו שבס' תולדות-אדם). לדבריו נשתבשו החולקים ברוב חריפותם, אך "אפילו לפום מאי דסבירא להו ליכא הכא איסור והיתר קולא וחומרא להרים מכשול מדרך עמנו, ובכל אחד מהדרכים יוצא אדם ידי חובתו אליבא דכליה עלמא, ואם כן למה תרבו תדברו גבוהה גבוהה". הוא מתרץ את קושיות המשיגים ומוסיף ראיות לשיטתו, ומסיים: "סוף דבר, אפילו אתם מרבים בראיות כל היום על פי דרככם אין אנו שומעים לכם... גם שאין בזה נפקותא לענין דינא כמו שאמרנו, אלא משום דרוש וקבל שכר ולאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, השומע ישמע והחדל יחדל, כי אין בזה כדאי להרגיז הארץ ולהרעיש ממלכות מאן מלכי רבנן". 

אך הפולמוס לא נשקט כלל וכלל. ר"י סאמיגה פרסם שנית את תשובתו בדפוס, בקונטרס "פירוש דרך ימין" [ויניציאה שס"ו]. הוא מרחיב בדבריו גם לשאר דברים הנובעים מדין זה, כסיבוב הבמה בימי הסוכות, בהושע"ר ובשמח"ת, וכן "שפונים ממזרח לדרום, כגון בהדלקת נרות של חנוכה". בתוקף רב חולק הוא על אופן הבנתו של ר"ש אלגאזי את כל הסוגיות שבענין זה, ומרבה להוכיח כדעתו "שהפניה דרך ימין הוא ההתחלה מהשמאל וההמשכה אל הימין", כדי "להשיב עטרת המנהג על יושנה, והאמת על מכונה".

גם על קונטרס "ימין ה' רוממה" של הרמ"ע מרבה הוא להשיב, ולא בדרך כבוד.

באותו קונטרס נדפסת גם תשובתו של הר"ר ראושב מרדכי מפוליניו, שעמד בראש החולקים על פסקו של ר"ש אלגאזי. הוא מביא גם את תשובתו של "א' מרבני קאנדיה שהיה ראשון לכלה השגגה ולהתם הטעות הזה... הרב המופלג הזקן... ר' אליעזר דיל מדיגו נר"ו, אשר רבים השיב בדבריו מהטעות הזה". לדבריו: "ברי לי שאם היה רואה הרב הזה [ר"ש אלגאזי] דברינו אלה, היה מצוה להם [לתלמידיו] להניח דבריו ולעשות כדברי הרבים".

כמו כן נדפסים שם דברי בנו אליהו דיל מדיגו, ובתוך דבריו כותב הוא שגם כל חכמי קושטא, וכן במצרים ובשלוניקי דחו את דברי ר"ש אלגאזי באמת הבנין ומחו ליה וכו'. עוד באו שם דברי כמה רבנים, ולמדים אנו מהם כי דבר המחלוקת הגיע גם לערי הקודש ירושלים ולצפת. אך אין הם נוקבים בשמות חכמי המקומות הללו שדנו בזה.

בספרו "שם הגדולים" (מערכת הרמ"ע מפאנו) מביא הרב החיד"א מס' מצרף-לחכמה, את דברי הרמ"ע שכתב בזה"ל: שאלת מה אני משיב על לשון מדברת גדולות וצפצופי עופות כנגד מה שנתפרסם בשמי על הקפת הלולב. תשובה, אני אני הוא דחתום בי רבנן מ"ע, זה שמי מעביר עון וכו' וזה זכרי מוחל עלבון. וזו תשובה נצחת לכל מה שנכתב ולכל מה שעתיד ליכתב נגד "ימין רוממה" דידן. כי לא מראש לכבודי דברתי, ובמקום קנטוריא עת לחשות. כי האמת יורה דרכו ליראי ה' ולחושבי שמו. אני שלום וכי אדבר לעשות רצון אבינו שבשמים. כל הנשמה תהלל יה הללויה. עכ"ל. ומה מתקו אמרי קדוש זכותו יגן עלינו (עכ"ל החיד"א).

במקורם, בס' מצרף-לחכמה (והוא בס' תעלמות-חכמה חלק נובלות-חכמה, בסיליאה שפ"ט) באו הדברים בתוספת כמה תיבות, ועליהם גם דברי הבהרה מהמלבה"ד: וכפי מה שספר לי מהר"ר יש"ר [מקאנדיא] יזיי"א [=יראה זרע יאריך ימים], כל זה כתב [הרמ"ע] נגד רבו [של היש"ר] הגאון כמוהרר"י סמיגה ז"ל, שכתת דבריו וכתב פסק גדול נקרא דרך ימין, כנגד פסק ימין ה' רוממה שלו והנלוים עמו. אמנם אביו וזקנו [של היש"ר, ה"ה ר' אליעזר ור' אליהו דיל מדיגו] הגאונים היו הראשונים שכתבו כנגדו, כנראה בפסק שנדפס בויניציא לכמהרר"י סמיגה הנ"ל. וסוגיית המשניות והתלמוד והפוסקים הם נגד מהר"ר מ"ע תמ"ך [=תהא מנוחתו כבוד], ואם קבלה היא נקבל. עכ"ל.

אולם אעפ"כ השיב הרמ"ע על דבריהם, וכתב את הקונטרס "ימין ה' עושה חיל". הפעם לא נתן להדפיס את דבריו (מן הטעמים דלעיל), וכך נותרו הם בכתובים עד להדפסתם (בצפת תרכ"ד) במצורף למאמר "שברי לוחות" שלו (ואח"כ במונקאטש תרנ"ב במצורף למאמר "מאה קשיטה"). הלשונות שנעתקו בס' מצרף-לחכמה קרובים ביותר ללשונות שבראש דבריו ובסיומם, והוא פלא.

בדברי פתיחתו אומר הרמ"ע: "..ותכל התלונה מהללו דקדימו פומייהו לאודנייהו, ואהי כלא שומע אשר גדפו נערים לא נחבאו, אנא עפרא דארעא דחתים בי רבנן מ"ע, זה שמי מעביר עון, וזה זכרי מוחל עלבון..".

גם במאמרו זה נזכרים נרות החנוכה, וזלה"ק: וכבר זכרנו הראיה הגמורה ממעשה הקטרת תמיד פעמיים בכל יום, שהיה הכהן מפזרה מצפון לדרום ופניו למערב, ומהתם נלמוד להדיא לנר חנוכה. והוא דרך מכתב אלקים וסדר קריאתו בלוחות הברית לכל עבר ולכל פנה. והכל מודים דחנוכה ולולב שייכי אהדדי בדין זה, אע"פ שאין הקפה אלא בלולב... וכבר אמרנו בימין רוממה מה שיספוק ליתן כבוד למקצת רבותינו שהיו נוטים ומצטרפים לדעת אחרת, כי לא העמיקו העיון בדבר שאין בו לא איסור ולא היתר. וסוף דבר במצות הנוהגות בזמן הזה אין קפידא, הואיל והלולב מן הדין מאן דאגבהיה נפק ביה. ונר חנוכה נמי, אי לאו דישראל קדושים כולם מהדרין, הלא מדינא בנר א' סגי איש וביתו ולית כאן פנייה בחיוב. השומע ישמע והחדל יחדל, וכבוד שמים תמיד יגדל, לעולם לא ידל, ומים מדליו כטל יזל. אני שלום וכי אדבר, לעשות רצון אלקינו כי ירבה לסלוח, שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט, בארץ נכוחות אין בפי תוכחות, כל הנשמה תהלל יה הללויה. עכ"ל.

ר"י יודלוב מציין, שגם בס' באר-שבע (תחילת פ"ב דסוטה) ובס' שו"ת מהרח"ש (ח"ג סי' ט) חלוקים מחבריהם על דעת הרמ"ע וסייעתו.

[עוד לענין כל פינות וכו', ראה ברשימת הספרים שציין אליהם הר"ר יחיאל גולדהבר שליט"א, במאמרו שבקובץ "בית אהרן וישראל", גל' סו, אב-אלול תשנ"ו, עמ' קיא הע' 120-119].