היכל הבעש"ט, לט (חורף תש"פ), עמ' קעה–קצה

הרב יהושע מונדשיין ע"ה

זיו אריה

המאמר הראשון נכתב לפני עשרות שנים ע"י הרב יהושע מונדשיין ע"ה כהקדמה ומבוא לקובץ שו"ת 'זיו אריה' מאת הגאון המחבר. מאמר זה מתמקד בעיקרו בידיעות העולות מתוך כתביו ותשובותיו. ציוני העמודים, התשובות והסימנים הנזכרים לכל אורכו של המאמר, מתייחסים לשו"ת הנ"ל אשר עדיין בכתובים ולא ראה את אור הדפוס. אנו מתכבדים לפרסם לראשונה את  המבוא הנפלא, ותודתנו נתונה למכון 'כרמים' המופקד על הוצאתם של כתבי הרי"מ לאור עולם.

המערכת

הגאון רבי אריה ליב זיוואוו זצ"ל

מגדולי הרבנים תלמידי אדמו"ר בעל ה'צמח צדק'

ותחנות חייו: באברויסק, סמילעוויץ, האמיל ודינאבורג 

רבותיו: "גדולי ישראל חקרי לב"

אין בידינו ידיעות ברורות על ילדותו של הרב רא"ל זיוואָוו, חינוכו ולימודיו, ומי הם בדיוק "אבותיו ורבותיו גדולי ישראל חקרי לב" (כלשונו באחת מתשובותיו) שקיבל מהם, ואך פירורים יכולים אנו ללקט מבין תשובותיו.

בנו, הרב חיים שמעון מ"ץ בהארקי, מעיד על אביו שהיה "מיחידי סגולה דאדמו"ר נ"ע [בעל ה'צמח צדק']"[1], וכן מצינו שהיה "משולח" (שד"ר) של אדמו"ר הצ"צ,[2] וכפי שמעיד על עצמו: "רבות נדדתי בשליחות אדמו"ר שליט"א" (וידוע שהשד"רים שנתמנו מבין גדולי החסידים, שמשו מעין "משפיעים נודדים" בתפוצות אנ"ש).

ודאי שקיבל רבות מאדמו"ר ה'צמח צדק'. ואם כי מצינו בתשובותיו רק שמועות ששמע בשם הרבי, הרי בנו מביא מכתב ממנו שבו כותב הוא את ששמע מפי הרבי עצמו,[3] ודוקא מאותם דברים הנאמרים מפה לאוזן ל'יחידי סגולה'. כן מביא בתשובותיו (סי' כד) הוראה מהצ"צ במעשה שהיה בליובאוויטש, ויתכן שהרא"ל עצמו היה נוכח בשעת מעשה.

עם האדמו"ר ר' ישראל נח מנעזין (בן הצ"צ) היה לו קשר ישיר ומביא דבר תורה ששמע ממנו (עמ' קפז), וכן מספר על תשובה הנמצאת אתו "מהרב המאוה"ג מוהרי"נ באדמו"ר שליט"א" (עמ' פד).

רבות קיבל מהרה"ח ר' ברוך מרדכי אטינגר אב"ד באברויסק, וכפי שמעיד על עצמו: "נתגדלתי בבית דינו הצדק של הרב המאוה"ג מו"ה ברוך מרדכי דק' באברויסק אשר ידוע אשר מנעוריו הי' מתאבק בעפר רגלי גאוני ישראל" (עמ' קפח), וכן מביא הנהגה נוספת ממנו (עמ' רטו). הרב רי"ל די בוטין ממינסק מוכיחו על שנטה בדבר מסוים מדעת רבי ברוך מרדכי (עמ' קצ).

בתשובה אחרת (סי' ל) מביא שמועה ששמע מהמ"ץ דליובאוויטש (בשם אדמו"ר הזקן בעל התניא) ומהרה"ח ר' הלל מפאריטש (בשם אדמו"ר הצ"צ).

וראה להלן בפרק "רבנותו בהאמיל" שראה עצמו כתלמידו של הרה"ח ר' יצחק אייזיק אפשטיין מהאמיל, וככל היוצא מפיו עשה. אין ספק שקיבל גם מאביו, הרב דקהלת מאזיר, הנמנה אף הוא על תלמידיו של מוהרי"א מהאמיל[4].

ערי כהונתו

באברויסק

בתולדות חיי הרא"ל נמנית באברויסק ראשונה בין הערים שבהן שימש ברבנות. בשו"ת שלו כותב הרא"ל במפורש: "נתגדלתי בבית דינו הצדק של הרב המאוה"ג מו"ה ברוך מרדכי דק' באברויסק" (עמ' קפח). ובתשובה נוספת מביא: "והרה"ג מו"ה ברוך מרדכי ז"ל הי' כותב..." (עמ' רטו). ובשנת תרל"ד כתב: "בהיותי בבאברויסק גדולה שימושי, בהיותי משמש את הרב הגאון המפורסם מ' ברוך מרדכי זצ"ל עטינגער... ובקשו מאת הדר"ג אולי ימצא מקום להתיר דגים-מלוחים הערינג... וקיבץ כל הלומדים... וגם אני הייתי באותו ועד...".[5]

ונראה שהיה חבר בית הדין שם, או ששימש את רב"מ והתלמד ממנו הוראה למעשה, אך לא כיהן ברבנות העיר ממש. וכן משמע מרשימת ערי רבנותו אשר בשער ספרו של בנו 'שבעים תמרים', וכן ב'בית רבי' ובעתון 'המליץ' – שבכל אלו אין באברויסק נזכרת כלל. על כן נראה שכהונתו הראשונה ברבנות היתה בעיר סמילעוויץ.

סמילעוויץ

"בהיותו עודנו צעיר לימים כבן שבע עשרה שנה סמכו גדולי הדור ובראשם הרה"ג ר' מנחם מענדיל מליובאוויטש [אדמו"ר הצמח-צדק] נ"ע, את ידיהם עליו ונתקבל לרב בעיר סמילאָוויץ".[6] במקום זה ישב שנים רבות, ובפי רבים נקרא על שם העיר אף אחר מותו, שכך מצאנוה ב'בית רבי': "הרה"ג ר' לייב סמילעוויצער".

בשתיים מן השו"ת שלפנינו נרשם בחתימתו כי חנייתו היא בסמילאוויץ; הראשונה (בסי' א) מענה אל הרב דראדאשקאוויטש שרצה לדחוק את רגלי החסידים בעירו וטען נגד פירוד המנינים ושינוי נוסח התפלה. והשניה (סי' טז) מענה לרי"א מהאמיל ששלח אליו שאלה שהופנתה אליו.

רבנותו בהאמיל

(ובו יבוא גם אודות מוהרי"א מהאמיל ויחסיהם ההדדיים)

מסמילאוויץ נתקבל הרא"ל לעיר הגדולה האמיל. שם לא היה במעמד של רב "דן יחידי", אלא מ"ץ הכפוף לרבה הגדול של העיר הוא הרה"ח ר' יצחק אייזיק הלוי אפשטיין הנקרא "ר' אייזיל האמליער", ונראה שהכיר את הרא"ל מנעוריו ועתה לקחו אליו במקום המ"ץ שקדם לו. הרא"ל התעסק גם בעניני הנהגת העיר, כמו השגחה על כשרות אפיית המצות, אך רוב מעייניו נתונים היו להשיב לשואליו בדבר הלכה.

בתשובה ט"ז (שבחתימתה נוספו בכתב שונה התיבות "ח"ק סמילאוויץ") משיב הרא"ל לרי"א הנ"ל, בהקדימו: "הן אדוני יודע את נפש עבדו מיום בואי לפה לא שלותי ולא שקטתי". מאחר וקשה להאמין שהמורה המובהק ישלח שאלה המופנית אליו, אל המ"ץ הצעיר שאך זה עתה נתקבל לרבנות, נותן משפט זה מקום להנחה כי התשובה נכתבה בזמן הראשון לרבנותו בהאמיל דוקא. (ברם איחולי הברכות שבסוף המכתב מתייחסים למי שנמצא לכאורה בריחוק מקום, ולא מצאנו שכמותם בשאר התשובות. וצ"ע).

מוהרי"א אפשטיין מבוגר היה מאדמו"ר ה'צמח צדק' בכעשר שנים. היה מגדולי חסידי אדמו"ר הזקן בעל התניא, גאון עצום בעל שיעור קומה וכל המעלות שנמנו בגדולי ישראל ובקדושי עליון. הוא שדחה כמה פעמים הצעות לקבלת 'אדמו"רות' וכפף עצמו לפני אדמו"ר הצ"צ. כבר בשנים הראשונות לנשיאות הצ"צ מוצאים אנו שמוהרי"א כותב עליו בתשובה "ומי כמוהו מורה",[7] וכן נהג לשלוח אליו את שאלותיו וספקותיו בהוראה.[8]

מאוחר יותר מספר הרא"ל על מאורע נוסף שממנו ניתן להווכח בביטולו של מוהרי"א כלפי אדמו"ר הצ"צ: "בבואי פה מצאתי שהרה"ג מורינו נשיא הלוים, איש חי אשר במותו קרוא חי, מו"ה יצחק אייזיק עפשטיין זי"ע הי' כותב בגיטין... ואנכי הראתי לכ"ק ז"ל... אשר הכרעת אדמו"ר שליט"א לכתוב שני גיטין... והסכים הרה"ג ז"ל והסכים לעשות כן".

ושוב מוצאים אנו שלעת זקנתו – בשנת תרט"ו – משיב מוהרי"א לשואלו: "...והי' דעתי להשיבו כהוגן ע"פ דרכו של שו"ע אדמו"ר... ובין כך וכך הי' אצלי הרב מוהר"א ליב רב דפה קהלתינו ואמר שיש בידו תשובת אדמו"ר שי' מליובאוויטש דעתה, נגד פסק ש"ע הנ"ל... על כן משכתי את ידי מלהורות לזולתי בדבר זה כי בודאי א"א לי לקפוץ להורות במקומו של אדמו"ר שלא ע"פ דעתו כתשובתו הרמתה. ואם חפץ כבוד רומע"ל יכתוב הוא להרב מ' ליב זיוואוו הרב דמחנינו והוא ישיבנו דבר ע"פ תשובת אדמו"ר הנ"ל".[9]

מקובץ השו"ת שלפנינו, אשר רובו ככולו נכתב בתקופת כהונתו בהאמיל, ניתן ללמוד רבות על היחסים ושיתוף הפעולה בין מוהרי"א מהאמיל והרא"ל זיוואוו; על יחס הענווה והשפלות שהביע הרא"ל כלפי מוהרי"א ועל יחס הכבוד שהוחזר לו.

חלק מהשאלות שנשאלו מאת מוהרי"א הופנו על ידו אל הרא"ל, מהם בנימוקי חולשה וזקנה, אך רובן ללא כל הנמקה. ונראה כי הדבר היה לסדר רגיל שהמ"ץ השיב על שו"ת ואך את הדבר החמור היה מגיש לעיונו ולהכרעתו של מוהרי"א. בתשובה כ"ה רואים אנו ששאל את דעתו של מוהרי"א, ואחרי שקיבל את תשובתו פסק בהתאם למה "שהוסכם דעת הרה"ג". ובתשובה כ"ט: "חלילה לי מחדול לחוות דעי עפ"י שאלת פי הרה"ג יחי'". בתשובה כ' מעתיק תשובה שלו עצמו משכבר הימים, ומעיד עליה כי "עברה עלי' עין בקורת עין הבדולח הרה"ג שליט"א". גם נראה בכמה תשובות שמוהרי"א היה חותם ומאשר את פסק הרא"ל אפילו כשהדבר נפסק בפשיטות.

ויש שאפילו שאלות שנשאלו ישירות מהרא"ל לא מצא הוא לנכון להכריע עפ"י דעתו, אלא רק "אם יסכים להתיר כ"ק הרה"ג דמחנינו", או "זה הנלפענ"ד אם יסכים כ' הרה"ג לדברי, כי לא ראיתי פ"ק [פני קדשו] היום".

הרב דבאראזנא (סי' כו) שלח מכתב שאלה בקצרה אל הרא"ל, והנ"ל איחר להשיב "עד בא דברו אל הרה"ג שיחי' בארוכה, כאשר כתב במכתב רוכ"ת אלי... וענוותנותו דהרה"ג יחי' תרבני ששלח מיד מכתבו אלי, גם אנוכי מקדם שלחתי מכתבו אלי להרה"ג יחי'..". הרי לנו שאפילו מכתב שנכתב אליו – העבירו מיד אל מוהרי"א, ורק אח"כ נתבקש לכתוב התשובה. וגם בתשובה זו תולה את פסקו בדעת רבו: "אחרי אשר יסכים כבוד הרה"ג מוהרי"א שיחי'" – וזאת לעת זקנתו של מוהרי"א ובשנת חייו האחרונה.

השאלות שהפנה מוהרי"א אל הרא"ל, מהן שנשלחו תשובותיהן ישירות אל השואל (ולעתים בתוספת חיזוק הפסק ממוהרי"א), ומהן שהרא"ל כתב חוות דעתו למוהרי"א.

מצינו גם (בתשובה י"ח) שחוות דעת מעין זו נשלחה ע"י מוהרי"א אל השואל בתוספת דברי הרא"ל. בתוספת זו יש גם כדי ללמד הרבה על הערכתו להרא"ל וקשריו עם אדמו"ר הצ"צ:

"השאלה ע"ד העגונה... הגיעתני מכבר והי' הדבר פשוט בעיני להתיר רק מחמת שלא הייתי מופנה... ואח"כ נתגלגלה עלי מחלת הרגל ר"ל... לא רציתי להעמיד על דעתי ושלחתי השאלה אל כ"ק אדמ"ו לליובאוויטש... עד שזה מקרוב בא א' ממחנינו מליובאוויטש ואמר בשם כ"ק שאין לו פנאי להשיב על השאלה ולא לעיין בה וגזר שאפסוק אני כפי ענ"ד, ולהיות גם עתה לא נפטרתי לגמרי ממחלתי... ובלא"ה הנה זקנתי מהיות איש משיב מלחמה שערה כדרך וסדר בעלי שו"ת וזה כאיזה שנים שאינני משיב לשואלי רק בדרך קצרה מאד מהנלע"ד, ולחומר ענין שאלה זו בקשתי את הרב המפורסם דמחנינו כש"ת מוהר"ר ארי' ליב שיחוה דעתו בכתב, וערך בחריפות ובקיאות כפי המוס"פ ברוב פרטי צדדי ההיתר לצאת ידי כל הסברות...".

הכנעתו של הרא"ל כלפי מוהרי"א וענוותנותו בולטים בפתיחת תשובותיו אליו. על שאלה שהפנה מוהרי"א אליו על מנת לקבל חוות דעתו, כותב: "לכ"ק שיחי', ענוותנותו תרבני, אשר יחסני תחת צל כנפיו, להראותו לפני את אשר ישאלו ויבקשו תורה מפיהו, למען אדע את אשר יורה הלכה למעשה. וירשני לדון לפני הדרת רום כ"ת כדנין לפני חכמים" (סי' יב). וכן: "...ובדק לן מר לחוות דעי... לכבוד אדוני חרדתי... אחרי אשר הרשוני לדון לפניו בקרקע, ומי יתנני לשמש כל ימי לפני אדוני בעמידה" (סי' טז).

וכעין זה בתשובה כ"ח: "לכ"ק שיחי', ענוותנותו תרשני לומר דבר ולדון לפניו בעמידה". וכשמשיב לשואלו בפקודת מוהרי"א, רואה הוא להתנצל בפני השואל שאין זה אלא מחמת חולשת בריאותו של מוהרי"א ורק "ענוותנותו תרבני וְשָלַח מכתב כ"ת לידי ופקדני להשיבו" (סי' לג). וכן בתשובה י"ח שנכתבה בשנת חייו האחרונה של מוהרי"א: "כבוד הרה"ג נכבד לבית ישראל תפארת עדתינו נשיא הלויים, כק"ש... פקודתו שמרה רוחי אשר פקד לעיין בשאלת...".

אף אחרי הסתלקותו לא מש כבודו וזכרו מפיו: "הרה"ג מורינו נשיא הלוים, איש חי אשר במותו קרוא חי".

הערכתו הגלויה של מוהרי"א אל הרא"ל באה לכלל ביטוי גם בחתימותיו על פסקיו, כפי שראינו לעיל (בהוספתו לתשובה י"ח) שמספר על שהקדים ושלח השאלה אל אדמו"ר הצ"צ, ואח"כ מפני "חומר ענין שאלה זו בקשתי את הרב המפורסם דמחנינו כש"ת מוהר"ר ארי' ליב וחוה דעתו בכתב", ומסכים על ידו אף שהוא עצמו לא נכנס להתעמק בריבוי הפרטים שבה.

כן מעיד הוא בקצרה בסוף תשובה י"א: "דברי הרב מוהרא"ל דמע[בר] לדף אין צריכים חיזוק, והם נכונים ומאושרים להלכה ולמעשה". ובתשובה י"ב: "בקשתי את כבוד הרב המובהק דמחנינו לעיין בדבר... ולענין הלכה למעשה ודאי שאין לזוז ממ"ש הרב הנ"ל".

בקובץ השו"ת נמצאת גם שאלה (סי' ז) מאת הרא"ל אל מוהרי"א ובה מציע הוא באריכות כמה מספקותיו בהלכה למעשה, ואחד הדברים הוא בקשתו לדעת חוות דעתו של מוהרי"א בדבר שהוא נוהג להקל, לפליאת כל השו"ב הרגילים ששאלה כזו לא יצאה מעולם להיתר מתחת יד המ"ץ הקודם.

בשנת תרי"ז, קרבו ימיו של מוהרי"א, ובתשובה מראשית אותה שנה כותב הוא: "הנה זקנתי מהיות לאיש משיב מלחמה שערה" ובפרט שעדיין מחלתו עליו. בתשובה אחת (שלא נרשם בה התאריך, אך ניתן לשער שהמדובר באותה שנה) כותב הרא"ל: "..הרב הגאון מוהרי"א זה מקרוב מאת ה' הייתה נסיבה שמסיבות הצטננות שָבְתוּ ידיו לגמרי ה' ישמרנו, ואינו יכול להזיזם ממקומם לגמרי, ומכ"ש לכתוב ואף לא לחתום, כי אף לאכול אינו יכול, ה' ירחם עליו וישלח לו רפואה שלימה בקרוב".

ביום כ"ו אייר – יסוד שביסוד – תרי"ז עלתה נשמתו הטהורה למרום. הרא"ל נכח בשעת יציאת הנשמה, והיה מספר ברטט את מהלך הרגעים האחרונים: הנוכחים עמדו סביב מיטתו, ולפתע נכנס אדם ושאלה בפיו, בדבר ביצים שנמצאו במעי תרנגולת ונידוכו עם דגים מלוחים. הרא"ל יצא עמו לחדר השני ובירר את הדין, וכשחזר התעניין מוהרי"א לפשר השאלה והתשובה. כששמעה הפטיר בשפה רפה: "הרי זה הרמב"ם בקדושה!" ויצאה נשמתו בדבר הלכה ובקדושה.[10]

הרא"ל נתקבל על כס הרבנות של האמיל במקום מוהרי"א, אך לא ארכו לו שם הימים וכעבור כשבע-שמונה שנים נתכבד ברבנותה של דינאבורג. אולם גם שם נשאר שמו לברכה לאורך ימים: "ר' לייב האמילער".

דינאבורג-דווינסק

בשנת תרי"ז נפטר הרה"ג המפורסם מהרי"ל "בטלן" רבה של דינאבורג (בעהמח"ס שו"ת זכר יהודה), וכמה שנים עמדה העיר ללא רב קבוע, במשך תקופת הדרישה אחר רב חסידי מתאים (בין המועמדים היה גם הרה"ג מוהרש"ז – בעהמח"ס שו"ת תורת-חסד – שקיבל אח"כ את רבנות לובלין).[11] עד שבשנת תרכ"ד (או תרכ"ה) קיבל הרא"ל את משרת הרבנות של עיר זו אשר לא פסקה בה שלשלת רבני חב"ד מאז ימי אדמו"ר הזקן עד שואת עמנו בחורבן יהדות אירופה.[12]

בדינאבורג פקע שמיה, ומתקופה זו מוצאים אנו בספרים שונים שמחבריהם באו עמו בכתובים ובחילופי שו"ת וכן הסכמותיו למחברי ספרים. ברם, בקובץ השו"ת שלו מופיעה רק תשובה אחת מתקופת רבנותו זו (סי' לח).

אפיזודה אחת מתקופה זו יכולה ללמדנו על תכונותיו הנעלות; נוהגים היו אנשי העיר להחמיר ולא למכור קמח לבן נקי בסמוך לימי אידיהם, ומנעו מעצמם ריווח רב – כל זאת כדי שלא יאפו מקמחם מעדנים לכבוד חגאותיהם ותרפיהם. וכשבא הרב האחר לעיר מצא לנכון "לתקן" ולהורות לעם היתר בדבר זה שלדעתו מותר הוא לחלוטין מדין תורה. הרא"ל לא חשש לכבוד עצמו ולכבוד תורתו, לא הביט על גדולתו בשנים ולא על העובדה שהוא מכהן כחמש עשרה שנה קודם לרב החדש, הלך אליו לביתו והתחנן לפניו בדמעות שליש שלא יקל בדבר שנהגו ישראל קדושים להחמיר, ובפרט שכולם חפצים בקיומו של מנהג זה ואיש מהם לא ביקש ממנו לבטלו.[13]

הערכתם של יושבי העיר על כל חוגיהם והערצתם את הרא"ל מתבטאת היטב בנקרולוגים שפירסמו בעתונות התקופה, מהם נמצאנו למדים כי כת אחת רדפה את שני רבני העיר, עד כי הרב האחר ציווה לפני מותו לאמר: "לא יתנו לעסוק בקבורתו לאלה האנשים אשר מררו את ימיו האחרונים". ואילו הרא"ל נשאר בענוותנותו ובשפלותו עד שעתו האחרונה, וקודם צאת נפשו היו דבריו: "הריני מוחל לכל מי שהכעיסוני והקניטוני".

דרכו בלימוד

בתשובותיו רואים אנו את התמצאותו המקיפה של הרא"ל בשבילי ההלכה ובנתיבותיה ואת שליטתו המוחלטת בספרי הפוסקים בבקיאות ובהעמקה. אך בולטת ביותר היא גישתו המסודרת לכל ענין וענין המתבטאת בהגדרתו שלו עצמו: "דַּרְכִּי דרך תינוקות לפרר..".[14] בנתחו כל ענין לפרטי פרטיו, צולל הוא לעומק ההלכה ומעלה בידו פסקים וכללים הנערכים בסדר ובמשטר ומונחים כשולחן הערוך, ומבין כולם נארג פסק ההלכה.

דוגמאות אופייניות לכך ניתנות לנו בקונטרסו "ביאור דין עתים חלים עתים שוטה בענין גיטין" ששלח למינסק (סי' כג); בקונטרס "בית הספק" (ספיקא דאורייתא לחומרא מהתורה או מדרבנן – סי' טו) שכנראה הוא "קונטרס הספיקות" אשר הגאון ר' חיים ליב סאסניצא בקשהו להעתיקו עבורו (עמ' ריד); תשובות י"ז, כ' הערוכות בסעיפים ובירורים מסודרים להפליא, או תשובה כ"ח שבה כולל הוא כללים חשובים ויסודיים בדיני כתיבת גט למי שנקרא בשני שמות. וכל ענין שהרא"ל מטפל בו – מקבל צורה וסדר של ערך אנציקלופדי.

תשובותיו כוללות גם ביאורי סוגיות בש"ס, וראוי לציון הבירור הארוך בשיטות "פלגינן דיבורא" המופיע בתשובה י"ז. נראה שבצעירותו הקדיש זמן רב ללימוד סוגיות וליבונם בקונטרסים, כפי שכותב (מדינאבורג): "..ושמעתא דאעל"מ [דאי עביד לא מהני] עמוקה ורחבה, וכד הוינא דרדקי הוינא גברא, הארכתי בסוגיא זו, והמה אתי בכתובים" (עמ' רמג). אך לימים לא נתנוהו טרדותיו בעניני דמתא להתפלפל כאוות נפשו, כפי שכותב ל"עילוי" מסאסניצא הנ"ל ומבקשו שיוסיף ויכתוב אליו "אך שיהי' בדבר הנוהג לדינא בזמנינו, כי די לי לעיין בדברים הנוהגים" (עמ' ריד).

גם בתשובה הנ"ל מדינאבורג מפלפל בהלכה, וכשמגיע לדברי 'מסגרת השלחן' על חו"מ כותב: "ויש לדון בדבר, אך אין העת מסכים, כי עדיין לא יצאתי ידי חובתי בהבנת דברי ראשונים אשר מימיהם אנו שותים בכל יום... ועתה טרידנא טובא" (עמ' רמב).

גם נהג הרא"ל לרשום חדו"ת והלכה לעצמו, כפי שנראה מ"קונטרס בית הספק" הנ"ל, ומתשובה י' אשר סגנונה מוכיח שלא נכתבה במענה לשאלה. לעיל הבאנו את דבריו על שנמצא אתו בכתובים בשמעתא ד"אי עביד לא מהני", ועוד נמצא בתשובתו (הנדפסת ב'הוספות' משו"ת ציוני) על "הרבה מאמרים המבוארים אצלי כ"א במקומו". כן נהג לציין הערות בגליונות ספריו, בין להלכה – כהגהותיו על 'טיב גיטין' שלו (עמ' קצב, עמ' רטו ועוד),[15] ובין חדו"ת כבגליון ה'חוות דעת' שלו – הערה אשר "אח"כ זכינו לאורו של הגאון רעק"א... ואמרתי ב"ה דאיתרמאי בר מזלי' ואתמר משמי' דר' עקיבא כוותי" (עמ' רמג).

נראה שהגהותיו עשו להם שֵׁם, ומוצאים אנו את הרב הישיש ר' אברהם דוד לאוואוט (אבד"ק ניקוליוב) מבקש את בנו של הרא"ל כי "ימחול כת"ר להעתיק גם מ"ש כבוד אביו הגאון ז"ל על גליון הקב ונקי [שחיברו הרא"ד הנ"ל] ולשלחם אלי" (מתוך מכתבו הנדפס בראש ספר 'שבעים תמרים').

כשם שהיה הרא"ל "מיראי הוראה" כך היה ירא וזהיר בבואו לחדש חידושי תורה, אפילו במקום שחידושו נראה לו, מהסס הוא עדיין: "ולולא דמסתפינא מחבראי וכ"ש מרבותי, הוי אמינא דבר חדש נאה ומתקבל" (עמ' פג), "ויען שלשון הרשב"א משובש... ולא דמסתפינא הייתי אומר להגי'.." (עמ' קעד). ואפילו בהתייחסו לרבני הדור הקודם: "ולולי דמסתפינא הוה אמינא דט"ס יש בדברי החכמת אדם" (עמ' עב).

בזהירותו הרבה בחידושיו ובענוותנותו אינו מעמיד על דעתו,[16] וקל הוא לשוב ולסגת אחור מפני כבודם של ראשונים או מפני סיבות אובייקטיביות אחרות שאינן נותנות לו את הבטחון הנדרש: "והנה לולי דבריהם הקדושים [של הטור והב"י] הי' נ"ל לומר טעמו של רב האי והרמב"ם... אך אינהו בקיאי מינן לידע טעמא דקדמונים" (עמ' לב). לעתים ירא הוא אפילו להעלות החידוש על שפתיו כשאינו בטוח דיו באמיתותו: "ורעיוני נקשן לתרץ ולפרש הכל על נכון בע"ה, אך עדיין לא מצאתי סמך נכון לסברתי, לזאת חדלתי כעת כמאמר הירושלמי בפסחים ריש פרק אלו דברים כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה" (עמ' רלד).

אך גם כשנראה לו כי "פי' זה נכון ומתקבל ולשון הרמב"ם סובלו ואין מזניחין אותו" מוכן הוא לסגת – "אך האמת אגיד כי עדיין לא נתקררה דעתי בפירוש דברי הרמב"ם, כי כאשר עינינו רואות צחות לשון הרמב"ם בכל מקום אינו מקבל פי' על דברי א"א שלא יהי' בלשונו שום יתור ודוחק" (עמ' רלז).

ואולם, עם כל ענוותנותו אינו מקבל את דברי אחרוני האחרונים בלא הרהור וערעור, ומוצא הוא לנכון לא פעם לחלוק עליהם ללא היסוס ולהטות את הכף לדעת אחרת: "מכל מה שביארתי לפענ"ד דאין בדקדוקיו של ה'תבואת שור' בדברי הרשב"א כדי להמציא דין חדש מה שלא זכר בשום אחד מהפוסקים ונגד גדולי האחרונים, וסוגיית הש"ס מוכח שלא כדבריו" (עמ' עה).

על ה'נודע ביהודה': "אף שמימיו אנו שותין, אין אנו אחראין ליישב דבריו במקום שאין דעתנו נוחה" (עמ' ריב). את דברי ה'טורי אבן' מקיף הרא"ל בחבילי קושיות המאלצות אותו להתבטא: "וכל מעיין יראה דכד שכיב וניים כתב לתשו' זו... מובטחני כאשר המחבר הזה כעת בעלמא דקשוט ומצטער פן ח"ו יהי' המכשלה תחת ידו... יחזיק לי טובה שאסיר המכשלה מתחת ידו לבל יסמכו עליו" (עמ' רו-רט).

תוך פלפול בדברי 'נתיבות המשפט' ויישוב דבריו, קורא עליו: "מימיו אנו שותין, אך כבודו במקומו... המציא דין חדש ובנה על דקדוק קלוש בדברי הטור, ולפענ"ד הדין הוא היפוך משמעות הש"ס ופוסקים" (עמ' רל).

דרכים וכללים בפסיקה ובמענה שו"ת

מצינו אשר אנשי עירו אמרו עליו על הרא"ל כי "בתור 'רב חסיד' היה מחמיר גדול בכל הליכותיו".[17] ואכן בתשובותיו ניכרת זהירותו הרבה בהתרת דבר המוטל בספק. בנימוקו השגור בפיו "מיראי הוראה אנכי" מסביר הוא מדוע "לא היתה דעתי מסכמת להתיר כ"א בשעת הדחק גדול... והנני מטה ראשי לקבל ברכת הריב"ש שסיים והמחמיר... תבא עליו ברכה" (סי' כב), או מדוע "לא אומר לא איסור ולא היתר" (סי' כח). וכן היסוסו לקבל על עצמו לעשות מעשה להתיר אלא בהסכמה נוספת (תשובות כ"ד, ל', ל"ב). או כשהענין חמור ביותר סבור הוא: "אין לנו להכניס עצמינו בהיתר מפני חומר הנושא" (עמ' קצה).

אך "כל איש ישראל צ"ל כלול מב' בחי' אלו [חסד וגבורה]... ולכן מצינו כמה דברים מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה" (דברי אדמו"ר הזקן באגרת הקודש בתניא סי' יג). הרא"ל מקפיד על ההיתר במקום שאמרו להקל, ולא רק במקום שהדבר פשוט לו לקולא שאז "אנן שליחותייהו דקמאי עבדינן והם אמרו כלל גדול בדיני ממונות, קולא לנתבע" (עמ' רכה), אלא גם במקום שההיתר זקוק לסמוכות ואף קמו עליו עוררים, כותב הרא"ל: "אני מצרף סברותי לצדדי היתר... ונמטי' שיבא מכשורא בכחא דהיתרא דעדיף ורוח חכמים נוחה" (עמ' סז). ובשאלה חמורה יותר: "..אל מה צדדי האיסור בנידון דידן, אמנם כד נעיין בכח דהיתרא דעדיף לפענ"ד יש למצוא צדדים להיתר בנידון דידן" (עמ' עב).

הרא"ל עצמו עשה לפעמים מעשים להתיר בשעה שלאחרים נראה לאסור, וכה דבריו: "ויען שראיתי שהחכמים שנצטרפו עמי בשאלה זו, אף שהסכימו להתיר ראיתי מסתכלים זה בזה, באתי לבאר שלא א' חכמים בדבר זה להחמיר אלא להקל" (עמ' עח). ואף בדבר שנחשב מקובל לאסור, התירו הרא"ל וכתב אל מוהרי"א מהאמיל: "בענין בדיקת... נלאתי נשוא חומרת האחרונים, והמ"ץ אשר לְפָנַי הי' מחמיר נוסף על דבריהם, עד שלפלא בעיני שוחטים אם רואים שאני מכשיר... כי אומרים שאצל המ"ץ העבר לא הי' בהזדמן שיהי' שאלה על בוקא דאטמא יוצאת מידו להיתר" (עמ' עח). אך לעולם לא יגזים בהיתרים, ומדגיש – בשאלת טריפות – "ואין לנו לגבב קולות להתיר" (עמ' צא).

ערום יעשה בדעת וצעדיו בפלס ישקול; לעתים מיקל במקום שאפילו לדעתו יש מקום להחמיר, ואף להיפך – מחמיר בשעה שמצד הדין נראה להתיר, וכאלו גם באלו טעמו ונימוקו עמו:

בה בשעה שדעתו היא ש"אין להכניס עצמינו בהיתר מפני חומר הנושא" מוסיף הוא ואומר: "אמנם אחרי שאקבל ידיעה מכ"ת שאי אפשר להשיג גט אחר אז אוסיף ידי שנית בעז"ה" (עמ' קצה). כלל כולל הוא: "מהיות טוב לעמוד על המחקר עד שיצא הענין הכשר היותר טוב בלא שום חשש מה טוב, ומקיש אני הוי' ליציאה – כמו בגטין אנו חוששין לכל החומרות אף לדיעה שאין הלכה כמותה כנודע, כן בקדושין מה טוב חקור דבר עד שיתברר ההיתר כשמש בצהרים (זולת במקום שאין ברירה אז מתירים משום עיגון עפ"י דעת המתירים – ולא נחוש לדעת המחמירים)... ולענין דינא אנן שליחותייה קמאי עבדינן ששקדו על תקנות בנות ישראל..." (עמ' קעה).

ואף בספק גדול בכשרות גט כותב הוא: "מיראי הוראה אנכי והי' בדעתי לאחר כתיבת הגט כמה ימים... כי מי אנכי להכריע ולהכניס ראשי בדבר שבמחלוקת שנוי', אך הנה למדוני אבותי ורבותי גדולי ישראל חקרי לב כי... יש לנו לחוש לתקנות עיגון [הבעל] כמו שחששו לתקנות עגונות... ע"כ לא אחרתי הדבר" (עמ' קפט).

וכן כשמחמיר במקום שאפשר להקל, לפעמים מונע את עצמו מלהתיר אף שמפרש שאחרים רשאים להקל: "כל מי שירצה לסמוך על רבים המקילים מי ימחה בידו... אך חלילה לי לחוות דעי בזה, אחרי אשר הזהיר בס' תפארת למשה בשם גאוני ארץ לחוש לחשש סכנה עצומה [בהתרת מזנה לבעלה] ה' ישמרינו וחמירא סכנתא מאיסורא, ואין אומרים הסתכן בשביל שיזכה חברך" (עמ' קסז).

ובקידושין לפני עֵד אחד שלא במקום דחק ועיגון: "אף הי' קצת מקום לצדד להתיר... לדעתי הנמוכה אין אנו אחראין למצוא צדדים להיתר פריצות כאילו... והמתקדשת בסתר יצאה מכלל חזקת כשרות דבנות ישראל... ואי איישר חילי הייתי קונס המקדש והמתקדשת וכל ישראל ישמעו ויראו" (עמ' ק-קא).

ואף הגדיר את שיטתו: "כן דרכי מעולם, עפ"י מה שקבלתי מאבותי ורבותי נ"ע לצאת להחמיר חוץ לגדר, כדי להגדיר פרצת אחב"י בדברים אשר דשו בעקבם, עד אשר עקב תשמעון".

מלבד הכללים דלעיל בשם אבותיו ורבותיו (חשש לתקנות עיגון כמו לתקנות עגונות, ויציאה להחמיר מחוץ לגדר בשעת הצורך), וכן הכלל שקידושין צריכים להיות כשרים לכתחילה לכל הדיעות כמו בגיטין – מוצאים אנו עוד כללים יסודיים ועקרוניים, והעיקריים שבהם הם בהלכות גיטין:

"נתגדלתי בבית דינו הצדק של הרב המאוה"ג מו"ה ברוך מרדכי דק' באברויסק, אשר ידוע אשר מנעוריו הי' מתאבק בעפר רגלי גאוני ישראל, וראיתי רבות פעמים שכל... אשר מצד הספק מכריח לתת שני גיטין, הוא חושש לחומר שני גיטין.." (עמ' קפ, עמ' קצח). בכמה תשובות מקפיד הרא"ל בכך – אך לפעמים מוותר על זה.

ועוד "הערה נכונה ויסוד גדול בענין כתיבת שם האיש והאשה, שכל שיש לקרות ולהבין כמו שהוא האמת, אין לנו לחוש במה שיש לטעות... ואין לנו לפסול כ"א שא"א להבין ולקרות כמו שהוא האמת דאז הוה מזויף מתוכו" (ראה תשובות: כ"ה, כ"ח [כלל יג], ל"ב).

על שיטתו בטענות ותביעות בעניני ממונות כותב: "...יען שדרכי מעולם לבצוע ולא להעמיד על ד"ת, הראוי שיעשה כ"ת פשר ביניהם ושלום להם ושלום על דייני ישראל" (ראה עמ' קצט ותשובה לג בסופה).

למרות טרדותיו הרבות מעיד הרא"ל על עצמו: "דרכי להשיב בהקדם האפשרי" (עמ' ריד, ובאותה תשובה גופא מתאונן על טרדותיו הרבות וכו'), וכן "דרך חכמים להשיב על ראשון ראשון". אך לעתים נטה הרא"ל מדרך זו, בהסבירו: "אך אין עצה ואין תבונה נגד ה', וכלכל לא אוכל להקדים השאלה השני' כי תסמר שערות ראשי אשר נכשלים באיסור נדה מדאורייתא" (עמ' צט).

מהיותו "מיראי הוראה" הרי אפילו שאלה שכותב עליה "לא מצאתי קורת רוח בכל הטורח שראיתי, עמלים בדבר הלכה זו על לא דבר... ויען כי לפענ"ד הדברים פשוטים ומבוארים ע"כ קצרתי.." – ומכל מקום, מוסיף אחרי שכותב את פסקו: "זהו הנלפענ"ד בפסק דין זה אם יסכימו עמי גדולי הוראה" (סי' לז).

בתשובותיו מורה לעתים לשואליו דרך כתיבת שאלה כהלכתה, וכך מוכיח את אחד הרבנים שקיצר בשאלתו "ולא ביאר טעמו של דבר... גם לא ביאר איך הי'... גם לא הביא שום בדק" – ומשיב הרא"ל לשאלתו ומסיימה: "זה מה שרצינו לבאר בקיצור נמרץ, אחרי ששאלתו היתה בקצרה, ואם יבא כ"ת בארוכה, בבא דברו יכבדנום להשיב בארוכה, ועתה אתו הסליחה... ואם יבאר כ"ת ענין הספק בזה, אז חלילה מחדול מחוות דעי עפ"י שאלת רעי הרה"ג שיחי'".

ומוסיף מוהרי"א מהאמיל בשולי דבריו של הרא"ל: "והנני לחזק דברי הרב דמחנינו המשיב הנ"ל, שלא יבא כ"ת עוד בקצרה כ"כ ובקצת רמז כדרך חידושי מהרש"א ובק"ל ודו"ק, כי ראוי שבעצמו ישתדל עד מקום שידו מגעת ויברר ספיקו ועליו ישאל" (סי' ו).

וכיוצא בו מתרעם על אחד השואלים: "..והיטב חרה לי אשר העמיס עלי את כל התלאה ולא גילה דעתו הרמה בזה" (עמ' רטו). פעם אף מייעץ לרב ומזרזו לחזק בדק התורה – אף כי לא נשאל: "..ברבות מקומות הייתי, וכן נוהגין גם השו"ב דפה... וכן ראוי שיזהיר להשו"ב שבסביבותיכם כי מנהגן של ישראל תורה... הכל הולך למקום אחד שרוכתה"ר בקעה מצא לגדור בה גדר" (עמ' צ).

ענוותנותו לשואליו וזהירותו בכבוד הרבנים והרבנות

רחוק היה הרא"ל מלומר "קבלו דעתי", והיה מוכן להשמע לדעת גדולים אפילו אם דעתו נטתה מדרכם.

כך כותב הוא לר' דוד טעביל ממינסק, שאחר שקיבל מכתבו ועוד קודם שעיין בו: "העתקתי סיום מכתב אדוני מה שנוגע לפסק הלכה, ומסרתי לבדה"צ דמחני שיגידו הפסק כפי שהורה אדוני, כי כבר הורה זקן הלכה למעשה". ואחר שמפלפל ונוטה לדעת אחרת, מצרף גם את דעתו של הרב ר"א מאוהמן לצדו "אך עכ"ז אחרי שתלוי בסברא הולכין אחר הגדול וצוויתי לדון כדעת אדוני" (סי' לה).

כן היה מוכן לקבל דעתו של מהרי"ל די-בוטין ממינסק, למרות שלפי שיקול דעתו לא כך הם פני הדברים: "לידע אדוני כי מיראי הוראה אנכי, והי' בדעתי לאחר כתיבת הגט... כי מי אנכי להכריע ולהכניס ראשי בדבר שבמחלוקת שנוי'... אך הנה למדוני אבותי ורבותי... ואבקש אשר ימחול רוכ"ת להשיבני דבר ואת אשר יגזור אומר הנני, ידבר אדוני כי שומע עבדך, וידע רוכ"ת כי אני חש לכבוד תורתו לא להתירו לישא אשה עד בוא דברי קדשו להתירו". מענהו של מהרי"ל אופייני גם הוא לתלמידי חכמים הנוחים זה לזה: "כתורה עשה רוכ"ת, אשרי הסרים למשמעתו, וענוותנותו תרבני כי לא הרשה לאיש לקחת אשה עד בוא תשובתי, והוא לחנם, כי כדאי רו"כ שיעשה לסמוך על הוראתו" (סי' כד).

על אף התנגדותו העקרונית והימנעותו מלגרש בשני גיטין (ראה לעיל בפרק דרכים וכללים), מוכן הוא לבטל דעתו, וכותב לשואלו: "..היטב חרה לי אשר העמיס עלי את כל התלאה ולא גילה דעתו הרמה בזה... וידוע שקשה גירושין בשני גיטין ע"י שליח... אך [הואיל] וכתה"ר יסכים לשלוח ע"י שליח גם אנכי אצטרף... רק עדיין לא נזדמן לי שיהיו שני גיטין ע"י שליח שאוכל לומר מעשה רב, וכאשר מיראי הוראה אנכי, הנני מבקש חוו"ד וכתה"ר" (סי' ל).

ובתשובה נוספת: "מיראי הוראה אנכי לזאת לא מסרתי הגט ליד האשה... וחלילה לי לנגוע ברוכתה"ר כי גם גט ששלח רוכתה"ר אסדר, והוא יצא ראשונה, אף שקשה ע"י שליח לגרש בשני גטין... ולתשובתו בהקדם אצפה... והנני מקצר ועולה מפני כבודו כי מה אדע לא ידע רוכתה"ר" (עמ' רכג).

כשנאלץ לחלוק על הרב השואל, מתבטא הוא בעדינות גדולה ובזהירות נפלאה, תוך לימוד זכות וצידוד בדעת השואל, ושמירה על מעמדו וכבודו – עד כדי קניסת העומד לנגדו (אפילו כשהדין עמו!) למען לא יתערער מוסד מורי ההוראה.

הדוגמה האופיינית ביותר לכך היא במכתבו זה: "היטב חרה לי על אשר מצא אחד מצעירי הצאן ידי' ורגלי' שלא בבהמ"ד להורות במקומו להתיר [שלא כדעת המ"ץ להחמיר]... ובפרט במקום שיש רב מורה מובהק ומוסמך ומפורסם... ראוי העומד כנגדו לקבל עונשו, כ"א שישוב ויתחרט ויבקש מחילה כד"ת מהרב הנ"ל, למען ידע כי ח"ו לא אלמן ישראל ויש שופטים להורות... אותן אשר נתן ה' בלבם להורות... החוקים והתורות, מיד ולדורות. אמנם לעיקר הדין יש לדון... לפתוח שערי היתר..." (עמ' יז).

וכעין זה במענה לשואל אחר: "..וכ"ת העמיק והרחיב... כמעט לא הניח מקום להתגדר ושאלתו יותר מחצי תשובה... ומהפכינא בזכותי' דצורבא מרבנן, דאיתרמי בר מזלי' דגברא רבא הרבה"ג בעל נתיבות המשפט... הנה עיני כ"ת רואות שאין דרכי להרוס דברי זולתי ולהיות חובל ח"ו, ואקח לי חבל נועם כדרכיו דרכי נועם".

ואחרי שמסביר דעתו להקל – שלא כדעת השואל – בטענתו "אנן שליחותייהו דקמאי עבדינן והם אמרו כלל גדול בדיני ממונות, קולא לנתבע" ואילו הוראתו של השואל "היא חומרה יתירה", מוסיף ואומר: "..וישר חילי' שמחמיר בדיני פסח וכן הראוי – אמנם מעיקר הדין... אשר עפ"י דבריה שאמרה 'שבהיותה בוויטעפסק הורה כן הרב הג' מוה"ר י[צחק] א[ייזיק] [בהר"ד] דשם נעשה המעשה ונוצרה השאלה, אומר: ראוי לקונסה על אשר הזידה להורות בדבר ד"ת ודין עפ"י מה ששמעה הוראת איזה רב, וכן לא יעשה, כי אם כן ח"ו תורת כל או"א בידו, רק כל אנשי העיר מחויבים לשמוע הוראת מורם... ראוי לקונסה למען יווסרו השומעים, ולא תעשה נבלה כזאת בישראל" (סי' לג).

בתשובה אחרת מגלה רא"ל ברמזים 'שקופים' את הסתייגותו מדעת המורה-השואל שביקש תמיכה בפסקו להתיר – נגד המערערים עליו. הרא"ל מאריך בצדדי האיסור, אך שמירת כבוד הרב היא במלא עוזה: "כ"ז כתבתי יען כי במכתב הרב המורה פשוט להתיר, וכותב שאינו שואל רק כדי להוציא מדעת המפקפקים, הראתי לדעת ששאלה זו צריכה לפני ולפנים, אך לענין הלכה, אם ראה הרב המורה גודל מניעת שמחת יו"ט והתיר, אין לערער אחריו... המתיר שכר שמחת יו"ט בידו, אמנם מי שהי' חרד לנפשו ולא רצה להשתמש בכלים שבשלו בהן, אין בזה משום יוהרא, ובפרט בפסח שנהגו להחמיר יתר משורת הדין... אסיים ששניהם הטיבו אשר עשו, הרב המורה אשר המשרה על שכמו שכר שמחת יו"ט בידו, והאוכלים מהוראתו ישבעו ויתענגו כגמול הצפון, והמחמירים תבא עליהם ברכת טוב" (סי' ב).

גם במקרה נוסף (עמ' צב) אינו רוצה לחלוק על פסק המורה: "יש מקום לדון להמתיר לכף זכות, אך יען שכבר יצאה ההוראה אין רצוני להאריך".[18]

כשהדבר מצדיק זאת, מפזר הרא"ל שבחים לשואליו: "שאלתו יותר מחצי תשובה... אין להסתפק בגט זה, ובפרט כי רוב הפרטים ידיו רב לו שכוון להלכה לעשות על צד היותר טוב לכתחילה" (עמ' קצו). או: "השאלה באה ברוב ענין באריכות בהגב"ע ובהצעת המעשה והרב הנ"ל את הכל עשה יפה בעתו ישר חילו, ולפי מיעוט הבנתי יו"ד קרת חזינא... הנצרך ומועיל להתרת העגונה לפענ"ד כי מה לתבן את הבר... והדבר מסור לגדולי הדור ואם אזכה יצרפוני כי היכא דלמטי' כו' הנני מצטרף עמהם לטובה". ומוסיף ומחזיק אחריו מוהרי"א עפשטיין בענווה יתירה: "ואשיב כ"ת להושיב ב"ד ולהתירה לינשא אם דעתו מסכמת לדברינו" (סי' יח).

בתשובותיו אל הגאון ר' חיים לייב מסאסניצע (בעהמח"ס שו"ת שערי דעה) מתבטאת אהבת התורה ולומדיה. מתפנה הוא – על אף "גודל טרדותיו" – להשתעשע בפלפולא דאורייתא עם עילוי צעיר תוך עידודו המתמיד: "היקר והנעלה, על בני גילו מאד נעלה, נביט נביט האי צורב, שוקד חוקי חורב, בקר וערב, רואה סימן יפה בתלמודו ותלמודו מתקיים בידו, בשערים המצויינים יפארו כבודו... ות"ח מקל"ע על אשר התעורר להשתעשע בדבר אשר כתבתי להרב המפורסם דמחניכם, וידע כבודו כי לולא חפצי קרבתו קרבת השוקדים עלי תושיה, היום מענות חדלתי מגודל טרדתי... לזאת הנני משיב בקצרה... וברצות ה' דרכי עוד חזון למועד שמור לדבר דבר כיאות לפני שוקד עלי תושיה כמוהו – ישר חילי' לאורייתא". ומסיים: "..וכבדנום להשיב מפני הכבוד... יצליח ה' תורתו ועבודתו רכב וצלח על דבר אמת זו תורה" (סי' כט).

ובמכתב נוסף לאותו עילוי (סי' יא): "למען להראותו שיקרו בעיני דבריו לזאת... גודל טרדתי נגעתי בקצה המטה ביריעות דבריו... כי יקר בעיני להשתעשע עם שוקדי תושי'". לימים "גדיים נעשו תיישים" ומוצאים אנו כי רא"ל פונה בשאלה אל ר' חיים ליב סאסניצער.[19]

נספח

הרבנים הבאים עמו בכתובים והנזכרים בתשובותיו

ר' אברהם דובער מראדאשקאוויטש. אליו מופנית תשובה א' במענה על טענתו נגד שינוי נוסח ופירוד המנינים של החסידים. נזכר ב'נחלת אבות' ב, כב.

ר' אברהם נטע מפאלטאווא. המחבר רא"ל משיב לו (תשובה יב) בפקודת מוהרי"א מהאמיל.

ר' אברהם צבי ברודנא (דווינסק ת"ר – ירושלים אחרי תרצ"ג), רב בקופישאק – ברעזין – מוסקווא – ירושלים (משנת תרפ"א). שמע דא"ח מאדמו"ר ה'צמח צדק' ואח"כ נסע לקאפוסט, ליאדי ולאדמו"ר הרש"ב לליובאוויטש (אח"כ עמד בקשר עם בנו אדמו"ר מוהריי"צ). קיבל גם מהרה"ח ר' יחזקאל מיאנווע. נזכר ב'דור רבניו וסופריו' (ג, ווילנא תרס"א, עמ' 8), וב'אהלי שם' עמ' 30. מחבר ספרים רבים בהלכה, בדרוש ובחסידות חב"ד. בספר 'ברכת אברהם' ח"ב (ווילנא תרנ"ט) מביא חילופי מכתבים בחדו"ת שהיו לו בשנת תרכ"ט עם הרא"ל (נדפס בהוספות).

אדמו"ר שליט"א – הוא אדמו"ר הרמ"מ בעל הצ"צ – ראה להלן.

אדמו"ר נבג"מ – הוא אדמו"ר מוהרש"ז בעל התניא – ראה להלן.

ר' אהרן זליג ציוני מלוצין. מח"ס שו"ת ציוני (ווילנא תרל"ה) ובו חילופי שו"ת שלו עם המחבר רא"ל.

ר' אלעזר הכהן ברכהן מפאלאצק (דובלין תקצ"ד – פאלאצק תרנ"ג). תלמידו של הרש"ז בעל ה'תורת חסד' וממלא מקומו כרב החסידים בפאלאצק. מח"ס שו"ת 'משנת רבי אלעזר' (ווילנא תרנ"ה), ובו חילופי שו"ת עם המחבר רא"ל.

ר' אריה [רבינוביץ] איהומן – מינסק. מובא פסק ממנו בסי' לד-לה. נזכר ב'רבני מינסק וחכמיה' (ווילנא תרנ"ט) עמ' 33. מח"ס באר-היטב עה"ת (ווילנא תרכ"ז).

ר' בצלאל מאזאריטש. מגדולי חסידי חב"ד בדורו של אדמו"ר הצ"צ. ריעו של הרה"ח ר' הלל מפאריטש (ראה בית-רבי ח"ג פרק י'). בתשובה לא (וברמז גם בתשו' כו, לב) מביא המחבר פסק שלו ותשובת הצ"צ אליו.

ר' ברוך מרדכי איטינגע מבאברויסק (ניי-שווינציאן – ירושלים תרי"ז). מגדולי חסידי אדמו"ר הזקן בעל התניא, אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הצ"צ. המחבר כותב: "נתגדלתי בבית דינו הצדק של הרב המאוה"ג מו"ה ברוך מרדכי דק' באברויסק אשר ידוע אשר מנעוריו הי' מתאבק בעפר רגלי גאוני ישראל" (עמ' קפח, עיי"ש שמביא הנהגתו בכתיבת גיטין). בעמ' קצ תמה רי"ל די-בוטין ממינסק על שהמחבר נוטה מהנהגה של רב"מ בהל' גיטין. עוד בדיני גיטין מביא המחבר בשמו בעמ' רטו. וראה גם הנדפס בשו"ת משנת רבי אליעזר. וראה אודותיו בתוח"י ח"ג עמ' 229. סה"ש תש"ב עמ' 31 ואילך. בית רבי ח"א עמ' עג. ספר באברויסק, ועוד.

ר' דובער קאראסיק מקארעלעוויץ (? – קארעלעוויץ תרס"א). מח"ס רבים ונכבדים בהלכה (מאיר עיני סופרים, פתחי עולם ומטעמי השלחן, טיב שמות גיטין, ועוד). אודותיו: 'נחלת אבות' ב, כד ובפתיחה ל'פתחי עולם' מהדורת לונדון תשכ"ה. אליו מופנית תשובה ו (ואולי גם תשו' ג' וה' אליו הן).

ר' דוד טעביל ממינסק. מח"ס 'דברי דוד', 'נחלת דוד', 'בית דוד' ועוד. אודותיו: 'רבני מינסק וחכמיה' עמ' 31. המחבר קיבל תשובה ממנו ועונה עליה בסי' לד-לה (ועיי"ש בהע' ציון לספרו של הרד"ט בענין זה).

ר' הלל הלוי מאליסאוו מפאריטש (חיימעטש תקנ"ה – חארסון תרכ"ד). מגדולי חסידי חב"ד בדורו של אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הצ"צ. רב בפאריטש ואח"כ בבאברויסק. אודותיו ראה בבית-רבי ח"ב פ"ח, וב'ראשי פרקים' מתולדותיו ב'פלח הרמון' (ברוקלין תשי"ד). המחבר מביא (בעמ' ריח) תשובת הצ"צ שר"ה מפאריטש הראה לו.

ר' [חיים?] מוהרר"ח מקאנאטאפ. המחבר משיב לו תשובה בענין עגונות בפקודת מוהרי"א מהאמיל (סי' יח). אולי הוא הרב חיים פריינקיל מ"ץ דקאנאטאפ הנזכר בשו"ת 'דברי טעם' (ווארשא תרס"ד, מה, ד) במעשה שהי' בשנת תרל"ב בערך. (ואולי גם תשו' ד מופנית אליו).

ר' חיים שמעון דב זיוואוו מהארקי. בנו של המחבר. בספרו 'שבעים תמרים' (ווארשא תר"ס) מביא כמה ענינים בשם אביו (חדו"ת ממנו נדפסו בקובץ 'יגדיל תורה' אדעססא תרמ"ג, ועוד).

ר' חיים יהודה ליב ליטווין מסאסניצא (באברויסק ת"ר – סמורגון תרס"ג). מחסידי אדמו"ר הצ"צ, גאון מופלג, רב בבראדי ובסמארגון (ראה 'ספר סמורגון', עמ' 95-91). בצעירותו פלפל בד"ת עם המחבר (תשו' יא, כט) ולימים, כשהמחבר כבר ברבנות דינאבורג, משיב לו ר' חיים לייב תשובה (בספרו 'שערי דעה', מהדו"ק, לעמבערג תרל"ח) ונדפסה בהוספות. וראה בהע' 19 לעיל.

ר' יהודה ליב די-בוטין ממינסק. בסי' כד חילוף שו"ת עמו. אודותיו ראה בס' 'רבני מינסק וחכמיה' עמ' 26-25, 31, 43.

ר' יהודה ליב זאהארי' מלוצין. מלמד בדינאבורג (נולד תר"י). נו"נ בד"ת עם המחבר. תלמידם של ר"א פאסוואלער מווילנא, ר' מנשה מאיליא והרב דלוצין. נסמך להוראה גם מהרא"ל זיוואוו. אח"כ רב בקהילות ליגמיאן, וויסאקי, ברעסלאוו (פ' קאוונא). ראה בכ"ז ב'אהלי שם' עמ' 31.

ר' יואל מנאווהראדקסווערסק. פנה בשאלות למוהרי"א מהאמיל ולרא"ל זיוואוו (ראה הנדפס בהוספות מ'חנה אריאל' (דפוס ראשון)). תשובות אליו גם ב'דברי טעם' (ווארשא תרס"ד, עמ' ט, ד; קי, ד).

ר' יוסף לוי מבראזנא. אליו מופנות התשובות בסי' כה, כו, כח.

ר' יוסף שטראשון מווילנא. בנו של הרש"ש. נזכר ('רי"ש') בתשובה י"ד שנשא ונתן בהלכה עם המחבר. ראה ב'תולדות הרש"ש וכתביו' (בתוך 'מקורי הרמב"ם לרש"ש', ירושלים תשי"ז).

ר' יחיאל ישכר בער מקאנאטאפ. אולי הוא ר' ישכר בער הלוי הורוויץ רב בראהטשוב – ביחאוו חדש – קאנאטאפ – ליובאוויטש. אליו מופנית תשובה י"ט (ואולי גם סי' ד). עמד בקשרי שו"ת עם מוהרי"א מהאמיל ועוד מרבני אנ"ש.

ר' יעקב מסקווירא. אליו נכתבה התשובה סי' ט.

ר' יצחק אייזיק הלוי אפשטיין מהאמיל (תק"מ – האָמיל תרי"ז). מגדולי חסידי אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הצ"צ. רבו של המחבר מנעוריו, ואב"ד בהאמיל שבה שימש הרא"ל מ"ץ. אודותיו ראה בבית-רבי ח"א עמ' 136, וראה גם לעיל בפרק 'רבנותו בהאמיל'. מלבד שו"ת המחבר המופנות אליו, והסכמות ממנו על תשובות המחבר, מביא הרא"ל ממנו כמה הנהגות ופסקים.

ר' יצחק אייזיק בהר"ד מוויטבסק (תקל"ז בערך – תרכ"ז בערך). רב באסטראוונא ובוויטבסק. מתלמידי אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הצ"צ. נדפס ממנו שו"ת 'פני יצחק' (ווילנא תרס"ט). בסי' לג נזכר בטענות הנתבעת. אודותיו: ב'בית-רבי' ח"א עמ' עה, ובס' 'וויטבסק'.

ר' ישראל מיכל ישורון ממינסק. המחבר שלח לו קונטרס ארוך בענין "עתים חלים עתים שוטה" (סי' כג). אודותיו ב'רבני מינסק וחכמיה' עמ' 26, 45.

ר' ישראל נח שניאורסאהן מניעזין (ליובאוויטש תקע"ה בערך – ניעזין תרמ"ג). בנו של אדמו"ר הצ"צ. נודע כמשיב עוד בחיי אביו. וכן כותב המחבר (בעמ' פד): "וכבר יש איתי תשו' מהרב המאוה"ג מוהרי"נ באדמו"ר שליט"א שמאריך להתיר..". בעמ' קפז מספר המחבר שמהרי"נ הראהו בספרים דין להלכה. אודותיו בבית-רבי ח"ג פ"ח. 'הקריאה והקדושה' ניסן תש"ה.

רבי מנחם מענדל שניאורסאהן מליובאוויטש (לאזניא? תקמ"ט – ליובאוויטש תרכ"ו). אדמו"ר בעהמח"ס שו"ת צמח-צדק. המחבר שהיה מחסידיו (וכן היה שד"ר ממנו – ראה עמ' צ ולעיל בפרק 'רבותיו') מביא תשובות ופסקים ממנו – בסי' כד, כה, כו, ל (פעמיים), לא. כששמע מוהרי"א מהאמיל כי בידי הרא"ל תשובה מהצ"צ משך ידו מלפסוק באותו ענין ושלח אליו (ראה הנדפס בהוספות מ'חנה אריאל').

מ"ץ דלאזניא. בעמ' רטו מצטט ממכתב שכתב המ"ץ דלאזני אל אדמו"ר הצ"צ ובו מעיד על פסק אדמו"ר הזקן (כנראה שהוא המ"ץ ר' שמעון מלאזניא).

מ"ץ דליובאוויטש. בעמ' קצ מספר המחבר על הוראת אדמו"ר הצ"צ למ"ץ דליובאוויטש, ובעמ' רטו ששמע ממנו על הגהת אדמו"ר הזקן על הספר בית-שמואל (בתקופה המקבילה, בערך, הי' המ"ץ בליובאוויטש הרב ישכר בער הורוויץ, ואחריו הרב אברהם ב"ר אביגדור הכהן).

ר' מרדכי פרידבורג מאיהומן. רב גם במאלאסטויקא ובדיסנא, מח"ס שו"ת דברי מרדכי (ווארשא תרכ"ז) ובו גם קונטרס מהצ"צ. המחבר משיב לו בתשו' סי' יג.

ר' מרדכי מנחם מרעפקא. תשובות כ-כא מופנות אליו.

ר' צבי הירש מפאדאבראנקא. אליו השיב המחבר את התשו' סי' ל שבה משובצים פסקים ותשובות, שמועות והנהגות מרבוה"ק וגדולי רבני חב"ד.

ר' צבי יעקב מחראל. בפקודת מוהרי"א מהאמיל, השיב לו הרא"ל תשובה (סי' לג).

[ר' שלמה קלוגער?] הרב מבראדי. הרא"ל כותב: "בעת שיצא תשו' הרה"ג מוהרי"א עפשטיין להתיר... עשה לו הרב הגאון דק' בראדי סמוכין.." (עמ' צו). [זה אינו נכון והכוונה לנכדו של הנוב"י, ר' אליעזר?]

ר' שלמה זלמן מטשערקאוו. המחבר קיבל גט ששלח הרב הנ"ל, וכתב אליו תשובה (סי' לב) לפקפק בכמה פרטים שבגט זה. את ה'צמח צדק' מעלים הרא"ל בתשובה זו בתואר "גדול אחד בדורנו", ונראה שרב זה נמנה על רבני עדת המתנגדים (וכן העיר טשערקאוו נמצאת באיזור ערי המתנגדים, אמטשיסלאוו ושכנותיה, דמתקרי "דער פינסטערער קאנטאן").

ר' שמואל שטראשון מווילנא (זאסקעוויץ תקנ"ד – ווילנא תרל"ב). תשובה י"ד נכתבה אליו בעקבות מכתבו שקיבל המחבר מבנו רי"ש. ראה עליו ב'כנסת הגדולה' (סובאלסקי, ווארשא תר"נ עמ' 22). 'תולדות רש"ש וכתביו' בתוך 'מקורי הרמב"ם לרש"ש' (י-ם תשי"ז).

רבי שניאור זלמן מליאדי (לאזניא תק"ה – פיענא תקע"ג) אדמור הזקן, בעל התניא והשו"ע. המחבר מביא העתקי תשובות, הגהות ושמועות משמו, בסי' ל ועוד.

ר' שניאור צבי מראמען. אליו מופנית התשו' סי' לא.