ברשת החנוך, 4 (ניסן תשל"ב), עמ' 34–40. 

כסלו -ניסן תשל"ב

התורה והמדע

מאמר א' הרב י. מונדשיין

(תגובה למאמרו של מר מ. שלמה בגליון הקודם)

פותחים בדבר מלכות, מכתבו של כ"ק אדמו"ר שליט"א לא' הרבנים:

...הכתוב בשער היחוד והאמונה פ"ז דהשמש :כמו קס"ז^[1] פעמים כגודל כדור הארץ" הוא ע"פ פסק הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פ"ג ה"ח (ודייק יותר בהקדמה לפירוש המשניות "קס"ו וג' שמיני פעם").

כנראה הקשו לכת"ר ממה שכאילו התוכנים דעתה חקרו ומצאו אחרת 5/4 מיליון פעמים ויותר. וכמו בשאר הקושיות "המדעיות: מסוג זה - המקשן ע"ה גם במדע!

הנאמר בתכונה 5/4 מיליון ויותר הוא בנוגע לכמות. ברמב"ם - המדובר ע"ד הקוטר. והנה ערך הקוטרים הנ"ל המובא בס' התכונה דעתה הוא - כמו 110 (ולא - ק"ע) - אלא שמדידת קוטר השמש זו מביאה בחשבון שכבות מסוימות של השמש לא כולן - כי שכבות החיצוניות ביותר - (לפי דעת התוכנים דעתה) משתנות (בתנועת כיוון והתפשטות) מזמן לזמן במדה גדולה, לא כולן נראות לעין (כ"א רק רואין השפעתן) וכו' וכו' - ולכן גם קשה למודדן. כן אין מביאים בחשבון את ה- 'Protuberance' אבל - (לפעמים עכ"פ) - ראו ומדדו שהתפשטו הנ"ל עד כדי כך שהי' אז קוטר השמש יותר מן ק"ע פעמים מקוטר הארץ, ונתכוון אח"כ וכו' וכו', ואכ"מ. עכ"ל.

מכתב זה, בנוסף לשייכותו הישירה לנושא המגוון של "תורה ומדע", מוכיח גם על אי-הדיוק בהחלטתו הפסקנית של הכותב באמרו: "וברור שדעה זו [של הרמב"ם ואדמו"ר הזקן] מנוגדת לדעת המדענים - (332.000 [?!])".

וכאן המקום למחות על הכרזות מוחלטות ושרירותיות בנושא כה עדין כתורה ומדע, והצבת "סתירות" הדדיות, שכן מי ספון לומר שבקי הוא בכל חדרי התורה ונהירים לו שבילי המדע עד כדי כך דברי לו שא"א בשום אופן למצוא מקום ויישוב לסברה פלונית בדעת התורה, או - להבדיל - בדעת המדענים. ודוקא מכתב זה מלמדנו שהבנה מעמיקה יותר מגשרת על שתי תיאוריות הנראות כסותרות לחלוטין למעיין השטחי, ושקושיות מהמדע על התורה מקורן באי ידיעה של אחת מהן או שתיהן גם יחד, וכפי שיתבאר עוד לקמן.

במאמרו נכשל מר מ. שלמה בעוד כמה אי-דיוקים. מחליט הוא שהמדענים גילו לפני פחות מ-400 שנה את כדוריות הארץ. ומה נעשה שכבר פיתאגורס טען כך לפני 2500 שנה, ואריסטו לפני 2300 שנה, ושלש מאות שנה אח"כ כבר קמו חכמים ששיערו את היקף כדור הארץ! ואם המדובר בהשקפה השוררת בין ההמון ולא אצל המדענים, א"כ לפני למעלה מ-500 שנה ידע כל אדם משכיל עובדה פשוטה זו! (ולהעיר שי"א שדעת הגר"א מווילנא היא שהארץ שטוחה, עי' ניצו"ז לזח"ג ד"י ע"א).

שוב ממשך וכותב: "את שביל החלב שגילתה אסטרונומית הולנדית לפני יובל שנים למדו חכמי ישראל מתוך המדרש". משפט זה מוקשה מכל צדדיו; מה מקום לגילוי שביל החלב? האם את השמש גם גילו? אין נחוץ אלא "שא עיניך השמימה"!

ועוד, הלא כל כולו של הבטוי "שביל החלב" לקוח מהמתולוגי' היוונית העתיקה ואינו תוצר "המאה העשרים" (בפי חז"ל, להבדיל, שגור הבטוי "נהר דינור", וכוונתם לאותו שביל, וכדמוכח בגמ' מסכת ברכות (נח, ב) אי לאו עוקצא דעקרבא דמנח בנהר דינור וכו', והכוונה לכוכבים הנמצאים בזנב מערכת מזל עקרב, שהם מחוץ לשביל החלב הנראה לעינינו (תרשים לזה נמצא ב"גמרא מפורשת" מהרב ע. שטיינזלץ)).

ההכרה ששביל זה אינו אלא מצבור עצום של כוכבים נתפרסמה לראשונה ע"י גלילאו גליליי לפני למעלה מ-350 שנה כשהשקיף למרומי הרקיע בטלסקופ שבנה, ואף לפני 150 שנה הבחין האסטרונום (היהודי?) הרשל במספר נפלא עוד יותר במערכת זו.

חבל שהכותב הנכבד לא מצא לנכון להודיענו מיהי אסטרונומית אנונימית זו, וחבל עוד יותר שלא מגלה מהו מדרש חז"ל באותו נדון.

הכותב מספר על חשבונותיו של בעל "מנורת המאור" למדידה מדוייקת של מרחקי כוכבים, וכנראה שאף כאן נפל אי-דיוק מסוים שכן למרות שרבים הם חכמי ישראל שעסקו באסטרונומי', וגדוליהם (ר' אברהם בר חייא הנשיא (לפני למעלה מ-800 שנה) הראב"ע, הרלב"ג ור' אברהם זכות) קנו להם שם עולמי בידיעותיהם ובמכשיריהם שתרמו למדע זה (בשמם נקראים כיום אתרים מסויימים על פני הירח), אך ר"י אבוהב מחבר מנורת המאור לא ידוע עליו שנמנה בין העוסקים באסטרונומי'.

בסוגית שנות קיום העולם, ודאית היא לנו השקפת התורה וידועות הן השקפות המדענים. בנוסף למה שכתב מר מ. שלמה יש להדגיש בנדון זה שאין מקום להסתמך על מאז"ל "הקב"ה בונה עולמות ומחריבן" עליו קפצו מחברים מוסיימים שחפשו דרך להקהות את חוד ההתנגשות בין התורה להשערות המדע, ועשו זאת על חשבון אמת התורה. ואנו אין לנו אלא דברי האריז"ל (ראה "תורה אור" לרבנו הזקן [נא, ד] ובהגהת הצ"צ שם מ"מ לכהאריז"ל) שכל העולמות שקדמו לבריאת עולמנו הנוכחי היו עולמות רוחניים בלבד. (בנוסף לקושי בהסבר הנ"ל מיני' ובי', שכן בדברנו על חורבן עולמות על כרחנו שהחזירן לכמו קודם שהיו, דהיינו לאין ואפס והעדר מוחלט, ואין לדבר על תגליות ושאריות משרידי אותם עולמות).

בענין סבוב השמש ודעת קופרניקוס, שמעתי מכבר שישנו מכתב מכ"ק אדמו"ר שליט"א לא' ממורי\ות הרשת, ומי שידוע לו מכך יראה לפרסם המכתב ולזכות הרבים. כמו כן שמעתי בשם כ"ק אדמו"ר שליט"א שהתבטא שאם ישנו כיום מי שמחזיק בשיטת קופרניקוס אינו יודע מהו מדע, דעותיו מיושנות ומפגר בחמשים שנה אחר התפתחות המדע, היות ואחר שנתקבלה תורת היחסיות של איינשטיין על כל המדענים, הרי על פי' אין שום הוכחה האם השמש סובבת את הארץ, או הארץ את השמש, או שניהם סובבים. ואי יכולת ההוכחה אינה מחסרון המדע וקוצר דעת המדענים, אלא משלימותו (עכ"ל כ"ק אדמו"ר שליט"א כפי שנמסרו לי מעד שמיעה). ועפי"ז יש לערער על הכרזת הכותב על שיטת קופרניקוס: "תיאורי' זו אומצה ע"י חכמי העולם והפכה לחוק שאין להרהר אחריו".

אי-דיוק נוסף בקטע זה ובקטע שלאחריו, הוא הציון לרמב"ם הלכות דעות. ברור שאין לנושא זה כל שייכות להלכות אלו, וכשמציין הכותב לפ"ג מהל' דעות כוונתו לפ"ג מהלכות יסודי התורה, והציון החוזר להל' דעות, אינו נמצא אפילו בהלכות יסודי התורה, וכנראה שלא אשתבש אם אומר שאינו נמצא כלל בי"ד החזקה לרמב"ם (וראה בתניא פי"ט מס' ע"ח).

מעציב ביותר הוא אי-הדיוק בבוא הכותב הנכבד לדבר על כח המשיכה. כאן משלב הוא את מאמרו של אדמו"ר הזקן "להבין קושית התוכנית" משנת תקס"ב (ולא תקפ"ב כפי שנדפס בטעות) וקובע שבמאמרו זה דוחה רבנו את הנחת המדענים בדבר כח המשיכה, ותחתיו מעמיד אדמו"ר הסברה ע"פ קבלה. בנוסף לזה מעלה הכותב השערתו שלו בדבר משיכת הגופים לכדור הארץ.

לפני כעשר שנים יכולים היינו (אולי) להבין שגגה בענין זה, שכן אז כל הידוע על מאמר זה היק המצוטט ממנו בקובץ "היום יום" (עמ' ע) ואין יד הכל ממשמשת במאמרי תש"ח, קונטרס חג השבועות ע' 37 שם מצוטט באורך שאינו נותן מקום לטעות. אולם משזכינו בשנת תשכ"ד להדפסתו של ספר המאמרים תקס"ב, ובהוספות לשם (ע' רצג) נדפס גם מאמר הנ"ל, מדוע נחטא לאמת ולא נעיין בו?!

בתחלה מביא אדמוה"ז את תירוץ התוכנים הזהה עם תירוצו - השערתו של מר מ. שלמה, ועליו כותב אדמו"ר: "ותירוצם אינו אמת!"^[2] (רבנו אינו מסביר כלל מדוע נשללת דעה זו [אם כי יש לזה מקום בחסידות - ראה לקו"ש תשל"א, פ' יתרו, הע' 45] ואולי מפני שאינה מתכוונת להסביר את כללות כח המשיכה הפועל על כל היסודות, אף על יסוד האש שאינו ניתק ממשיכת כדור הארץ, ורק מתרומם מעל האויר מהיותו קל ממנו (רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ד ה"ב, וראה בהגהות הצ"צ לתניא פי"ט (קצוה"ע לתניא עמ' לו)) ואל תחת גלגל הירח מגיעה כנראה רק רוחניות האש, וכדמוכח לכאו' מנר הכבה בחדר אטום וכה"ג, וכן מהמבואר בכ"מ שתחת גלגל הירח אין מציאות אש מאירה, אלא מקור חשוך שאינו כמציאות האש הגשמית).

ולעצם ענין כח המשיכה, באם יסתכל הכותב על חק זה כאילו זו השערה שישנו מגנט גדול בבטן האדמה המושך אליו את כל יצורי עולם - לשוא ימתין להוכחת השערה זו. אולם כח המשיכה (חק הכובד) אינו השערה, ואינו עוסק במגנטים מסתוריים, אלא זו מציאות קיימת, וההסברה לכך היא שכל גוף מושך אליו גופים הקטנים ממנו, ודבר הוכח בנסוי ידוע בהטית משקולות ליד הר גבוה.

ומכך שאדמו"ר הזקן מדבר ב"אותיות הקבלה" אין כל סתירה לענינינו. קודם לכן מביא הוא את הנאמר בספר נחמד ונעים (מר"ד גאנז) שאין יושבי אמריקה נופלים, היות ואף הם רגליהם לארץ וראשם לשמים, וכיצד זה יפלו השמימה, ומדוע נאמר שהשמים "שלנו" הם למעלה ושלהם למטה (ויש להשוות זה עם דברי הרמב"ם במו"נ ח"א מא' ע"ג הקדמה י'). ואדמוה"ז אינו שולל כלל פירוש זה, אלא ממשיך במישרין, והתירוץ האמיתי וכו', ומסביר עפ"י דא"ח מדוע שווים הם השמים לגבי כל יושבי תבל עליהם הם מתוחים, ואין בזה סתירה כלל לפירושם (וכדמשמע עוד יותר בהגהת הצ"צ למאמר זה - שם עמ' שי. ושלא לערב במ"ש הצ"צ שם באות ב', כי שם הבעי' היא יציבות כדור הארץ ללא התפרדות לחלקים, וה"יסוד" הנזכר שם משמש במקום "נקודת המרכז") אלא הסבר פנימי שולל הסבר פשטני, כשם שאין ביאורי הרמב"ן הנאמרים עפ"י חכמת האמת (כהדגשתו) שוללים את ביאורי הפשטנים. וכל טעם הפנימי מחבירו, אמיתי הוא ממנו, אולם אינו מכחישו. וכמשל הידוע מאדם הנוסע לסחור בארץ, ובמעשהו זה נושא במטרה לערוך מסחר, אמת שנוסע בכדי להרוויח, אמת שנוסע בכדי לפרנס בני ביתו וכו' וכו', וכל טעם הוא פנימי מחברו ואמיתי ממנו, ועם זאת לא נחטא לאמת כלל אם נסתפק בכך שנאמר שהוא נוסע לסחורה.

וכהנה רבות נמצא במאמרי החסידות, שהנהגות הטבע מבוארות עפ"י סבת ההנהגה בשרשם בעולמות עליונים, וכהמעשה הידוע באדמו"ר האמצעי שידע על קיום גיד מסוים במוח שנים רבות קודם שגילוהו הרופאים, היות והבין מציאותו מ"אדם העליון" שלמעלה (ספר השיחות תש"ד, עמ' 68)^[3], וכן אין החסידות מהססת להכריע במחלוקת מסויימת שבין התוכנים, בנימוק "לפי שהוא אמת עפ"י הקבלה" (סדור אדמו"ר קפג, א). ואין בשום אופן לראות בכך סתירה לחוקיות הטבע המוסברת בפי המדענים, ואין החסידות אלא מגלה את נשמת הטבע הפנימית, ובעומק יותר שטבע עצמו הוא נס (ראה לקו"ש עמ' 76). ואולי ניתן להגדיר זאת, שהמדע דן בפיסיקה, והחסידות במטפיסיקה, והם שני הסברים שונים לדבר אחד, אולם אינם סותרים זה את זה כלל. ועוד יבואר לקמן.

ואם לדעת הכותב הנכבד יש ללמד בבתיה"ס לפי הסברי החסידות ולא עפ"י הגדרות המדע (ולפי אותו עקרון גם כל המקצועות הקשורים ב"נגלה" דתורה ובתורת החסידות הם מבוארים באופן שונה ואמיתי יותר) עליו להחליף את כל המיתודות  הקיימות לשעורי הטבע, ולהסביר את השנוי בין קיץ לחורף עפ"י דא"ח (סדור אדה"ז שג, א) סבוב השמש במהירות (שם קמב, ב) המחזור של מעוט הלבנה (שם קפג, א), כח הצמיחה בארץ דוקא שהיא מבחי' הגבורות (פה"ר ח"ב ע' קכד) והסבה האמיתית לקריאת הגבר נובעת מעבודת מלאך גבריאל בעולם היצי' והשפעת ה"ג דבינה על מל' דאצי' (סה"צ תרכ"ט עמ' קמה).

(דגומא לכך אף בנגלה דתורה נוכל לראות מהגמ' ברכות (נז, ב) שצוטטה לעיל, שם מוסברת הנהגה טבעית של יצור בעולמנו הגשמי עפ"י שרשו^[4] של אותו יצור נחות ב"ספירות" גבוהות יותר. והשווה למ"ש בסדור הרמ"ק "תפלה למשה" בברכת הנותן לשכוי בינה).

אולם אם כוונתנו להיות ריאליים, עלינו להעביר את שיעורי הטבע בהתאם לתכני (מלבד הקשור בגיל כדור הארץ ומעמדו במערכת השמים) ותחת לנסות להחדיר בתלמידים את ה"הכרה" שהמדענים הם כת שקרנים חסרי דעה המנסים לשטות בכל העולם ולרוות כבוד או לגרוף ממון (וזה יעמוד בסתירה למה שהתלמידים שומעים השכם והערב על הישגי המדע, ואף בבית המורה שלהם לא נמנעים מלהכיר בחדושי הטכניקה, ומכניסים אותם הביתה, ומדוע כשמגיעים לאסטרונומי' וכד' עליהם להחליט שמדע מפגר?!) ומושללת היא הסברת חלוקי הדעות בגישה המתארת את השערות המדענים כ"הרוצה לשקר ירחיק עדותו" (כהתבטאותו של מ. שלמה) גישה פסולה ופחדנית שאינה אפילו בגדר של "פגע וברח", אלא יש להסביר היטב את דעת התורה, ולהסביר מדוע אין בהשערות ומסקנות המדענים הבנויות על מחקרים ומעקבים רציניים להזיז את אמיתות התורה. ובמקום השלילה יש להסביר שבכל שטחי המדע, הרי אחר כל הסברות וההשערות אין בטבע מובן לאשורו אף למדענים, שכן שום הסבר מדעי לאיזו תופעה שהיא בטבע אינו יכול למצות את הנושא עד תומו ותכליתו, ורק יצמצם את הסבר התופעה ויעמידו על כלל אחר בטבע, וכלל זה על חוק נוסף ופשוט יותר, וכן הלאה, עד שייעצר בפני חוק טבע פשוט ביותר ו"טבעי" ביותר, ודוקא לו לא ימצא הסבר, ורק יודעים ומכירים שזו היא המציאות ללא טעם נוסף. וכאן המקום להבליט את דברי המדענים עצמם שנמנו וגמרו "חוקי הטבע אינם יודעים לנו. אנו רק מניחים כי החוקים שאנשים המדע מציגים הם המתאימים ביותר שיש בידינו (פרופ' טגסי, הפילוסופי' של המדענים, אונ' בוסטון( ודבר זה יכול להוות חדוש אולי רק לסטודנט מתחיל, והמעמיקים במדע נוכחים יותר ויותר באמת זו, ונקל להם להגיע מכך למסקנה של "מה גזלו מעשיך מאד עמקו מחשבותיך".

ובמקום לנקוט עמדה כאילו נתינת חובריות לטבע והחטוט בחוקיות זו, היא הפך דעת התורה, הרי טוב טוב יותר להכיר שאף חוקי הטבע הם יצירי כפיו של הבורא ולפליא את כח מעשי ה' שטבע חוקיות כה מדויקת במפעלו, וחס הקב"ה על מעשי ידיו "והטבע יקר בעיניו לא ישנהו" (דרשה ח' מדרשות הר"ן, מובאת בשיחות כ"ק אדמו"ר שליט"א).

כמובן שאין בדברים אלו משום "המלצה" לעסוק במדע, לא באלה חלק יעקב, אשר חלק אותם ה' לכל העמים, ואילו חלקנו בתורתו. וא"א להתעלם מכך שהעמקה בחוקיות הטבע עלולה לפגום באמונה הטהורה, אולם אין זה מחויב המציאות, והדבר מותנה בגישה אל הלמוד. הרוצה לטעות לראות העלם אלקות ועולם כמנהגו נוהג באין מנהיג לבירה ח"ו - יטעה, והרוצהלראות את המלך אף מבעד למלבושיו בהם הסתיר עצמו יוכל לראות אלקות בכל הנהגות הטבע (תניא פמ"ב סא, א). וזה נקל יותר ע"י למוד החסידות, שבכל תופעה טבעית מגלה את תוכנה הפנימי והאמיתי שאינו סותר לחוקיות המבוארת במדעים, אלא שהשוקע במדע קרוב ועלול לכוח על ה"אלקים" (בגימטרי' "הטבע") הצמוד לכל חוק ופעולה טבעית, והחסידות אינה נותנת לאדם לשכוח על בוראו, ופועלת לפתח את הרגש של "רצוננו לראות מלכנו" ואם "אכן אתה א-ל מסתתר" השאיפה היא בסגנון של "וחכיתי לה' המסתיר פניו".

החסידות מרגילה את הלך המחשבה לראות אפילו בדברים שגרתיים ו"טבעיים" את האלקות הצפונה בכל^[5], לראות בזריחת החמה ביום התגלמות של שליטת שם הוי' בשעות היום (ותוקף השמש בקיץ מחמת תוקף "שמש הוי'" באותה עונה) סבוב השמש במהירות ובמסלול הפכי לסבובה העצמי מחמת בטולה הרב, ושאיפתה - השתחוותה מערבה כלפי "שכינה במערב", ושקיעתה - הסתתרותה בשעות הלילה זמן ממשלת שם אלקים המסתיר על שם הוי'. וכך על כל צעד ושעל פוקחת החסידות את העיניים "לתפוס" את המלך למרות שאיפתו להסתתר בלבושי הטבע וחוקיו.

ובלמוד המדעים הבחירה חפשית לאיזה צד לנטות, "צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". כשם שבהתבוננות האלקית עצמה ישנם מימינים ומשמאילים, וכפי ההבדל :בין הרמב"ם לאריסטו הממרא, להבדיל בין קדש לחול, שהרמב"ם כל שהשיג יותר אמתת ה' הי' נרתע ופחות יותר בעיניו, ואריסטו כל שהשיג יותר נעשה יש יותר באמרו הלא דבר אני בהשגתי מציאת ה' ואחדותו בשכלי במופתים מכריחים. אבל איש האלקי הרמב"ם הרי אדרבה מצד השגה זו יגיע לו הבטול האמיתי להשליך נפשו מנגד מכל וכל בראותו כי ה' לנגד עיניו וכמ"ש רמ"א משמו בדרכי מש לאו"ח סי' א'" (אדמו"ר הצ"צ ב"דרך מצוותיך" ע' 16. וראה "אור התורה" להצ"צ פ' מסעי ע' א'תסט). ואין זה חסרון עצמי בחכמת הטבע, אלא בגישת הלומד (שהרי חכמות אלו הן מ"קליפת נוגה" הכלולה מטוב ורע, וניתן להטותן גם לצד הקדושה. עי' תניא סופ"ח). והרמב"ם המשמש דוגמא כיצד להתרשם מהתבוננות אלקית, מורה גם "הדרך לאהבתו ויראתו" מהחכמה הצפונה בטבע (הל' יסוה"ת פ"ב).

עלינו להכיר בהקדמות המדעים ואין כל טעם להאפילם או להצניעם. "חכמה בגוים תאמין. תורת אמת קובעת שישנם חכמה ושכל אצל הגוים, ועפ"י תורת אמת בענינים כרפואה ותכונה וכו' צריכים לשאול מהגוים ולעשות כהוראתם^[6], היות והתורה אומרת שהם יודעים זאת. ועל כן אפשר לשאול מהם דעתם ולהסיק מכך הלכות בקדוש החדש וכד'" (שיחת ש"פ מקץ תשל"א). וכן יש  לנצל מדעים אלו לתורה ולחנוך במדה והם נלמדים בין כך וכך בבתי הספר. אין לנו רשות לקחת דוגמא מרבנו הזקן מכך שלמד וידע חכמות חצוניות, שכן לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, ודוקא "הרמב"ם והרמב"ן ז"ל וסיעתם" ודומיהם מנשמות הגבוהות מותרים לעסוק בכך^[7]. אולם יכולים אנו להתבונן בדברי אדמוה"ז בפסקו בשו"ע (סי' שצ"ט סעי' י"ג:) ...לפי החשבון של חכמי התלמוד שהוא בקירוב ולא בצמצום... אבל לפי חשבון חכמי המדות שדקדקו וצמצמו החשבון וכו'" אין כאן כל מגמה להקטין את המדענים או לסתור חשבונותיהם "בעוון" דייקנותם, ואדרבה, פעולתם מנוצלת לדיוק קיום הלכות התורה.

וכן ב"סדר הכנסת שבת" משתמש אדה"ז ב"פליאות עצומות מהחוש" ובחשבונות המדענים (ומציין שם לס' אילים מיש"ר מקנדיא) לקביעת הלכה חמורה בשיעור בין השמשות. (השתדלותו של אדה"ז ל"ספרי מדע" הקשורים בידיעת התורה ניתן להווכח מאוצר ספריו המכיל את ספר "אילים" הנ"ל שנדפס באמשטרדם כמאה ועשרים שנה קודם לידת רבנו, והספר "יסוד עולם" שאך זה נדפס באותם ימים, בברלין בשנת תקל"ז).

על פי האמור לעיל בהסברת הגישות והמגמות השונות של החסידות והמדע, יש להמשיך ולהרחיב המסקנות א) בכללי הפוסקים ידוע שכשנמצאת לפעמים סתירה בדברי אותו פוסק, נוקטים אנו כפי הדעה המבוארת במקומה, כגון, דין הנוגע להלכות שבת ננקוט להלכה כפי המבואר בדיני שבת, ולא באם נתבאר דרך אגב בהל' סוכה וכיו"ב. ב) אין מקשים מהלכה לאגדה כל אחד מהם יש לו כללים משלו, והגם ולהפך, היות ואלו הם שני מישורים אשר שאלו ואלו דברי אלקים חיים המה. ג) אין למדים פסקי הלכה מפירוש רש"י על הש"ס, היות וכוונתו היתה לפרש ולא לפסוק (וכשם שאין להקשות מהלכה על פירוש רש"י לתורה, בו הוא מפרש פשוטו של מקרא ואינו כפוף לדרשה בדרך ההלכה).

והנקודה בהנ"ל אחת היא, שאין ללמוד ענין משאינו ענין לו, וכך אין ללמוד מדע מדבר המובא בדרך אגב או בדרך משל בחסידות, שכן לא זו היא מטרת המאמר להורות דרך או שיטה במדעי הטבע, אלא לקרב את הענין לשכל ולשבר את האוזן להבנת מושגים רוחניים הרחוקים מאתנו. ואם נקבל דברים כהוויתם ללא הכרה ברורה שאין זה אלא משל, יקום מי שיאמר שמצא "מאמר דא"ח" בו נאמר במפורש, שהרוצה להצית אש לוקח אבן מצור החלמיש ומכה בה, ועל סמך זה יקבע שדעת החסידות שוללת את חדוש המדע להדלקת אש ע"י גפרור וכיו"ב. אשר כל השומע יצחק לו. וכן  מי שיאמר שמציאות המטוס מנוגדת לדעת התורה, בהסתמך על דברי הרמב"ם (פ"א משמונה פרקים) השולל אפשרות של "ספינת ברזל הרצה באויר". ובכאן צריכה להיות הבחנה דקה מה עיקר ומה טפל, מה במקומו ומה שלא במקומו.

(וכאן מקום אתי להציע אי-התאמה לכאורה בין המדע לבין נאמר בחסידות, שעפ"י החסידות אין קיום לאור בלי מאור, "כל מציאות האור הוא דוקא כאשר הוא דבוק במקורו, אבל אם יהי' נפרד ונבדל ממקורו לא יהי' מציאות האור, וכמו אור וזיו השמש... כשיש דבר המסתיר על עצם השמש הרי אין האור מאיר... כיון שנפרד משרשו (ד"ה והר סיני תרס"ב). ואילו המדע יכול לצלם במכשירים מדוייקים אור שנפרד ממקורו, עד כי נקל בעיניהם לשער שיתכן שאנו רואים גם את אורם של כוכבים שהם עצמם חדלו כבר מזמן להתקיים ברקיע השמים. ונראה לכאו' שענין "האור" הוא יותר מאשר משל גרידא בחסידות).

(הכותב הנכבד נוגע גם בשאלת כח התנועה ופעולות אי-רצוניות, אף כאן נוהג הוא בנגוד לכלל שאפושי מחלוקת לא מפשינן, וכפי שהוא עצמו מסיים אין "הרצון" שבחסידות זהה עם "הרצון" שבמדע, וא"כ מה מקום לסתירה ביניהם? וכד דייקת שפיר אף המדע אינו מכיר בפעולות שאינו רצוניות לחלוטין, ואכמ"ל היות ובין כך אינו שייך למסגרת הלמודים בביה"ס).

אולם יש מקום לצרף עוד מכתב מכ"ק אדמו"ר שליט"א, אשר נושאו נכלל בחומר הנלמד בבתיה"ס, והוא, במ"ש בתניא פ"ט שבחלל הימני שבלב אין דם, ומציין הרבי שליט"א: "ראה ע"ח שער נ' פרק ד' - לקו"ת שה"ש לא, א. עפ"י "ספרי הרפואה" אין חלל הימני מחדש ענין הדם (כי בא לשם מחלל השמאלי ששם מתקבץ מהגוף) אלא שנתחדש בו חלק האויר הנותן חיים באדם - החמצן". עכ"ל.

חובתי להדגיש שאין בדברי דלעיל כל כוונה לשורר שיר מזמור למדע או להפיץ חכמות העולם ח"ו. אנו אין לנו את דברי רבנו בתניא שאין לטמא המוח בכגון אלה, ולא נאמרו דברים להתר אלא לנשמות הגבוהות (כדלעיל), ומטרתי היתה למחות על ה"עימות" הדמיוני שהעמיד בו הכותב את התורה והמדע, וזה מיותר ובלתי מבוסס, בחינת חלום שחלמו אחרים על אחרים.

ובמקום לקדש "מלחמת מצוה" על דעות המדע, שאינה אלא מלחמה "דון קישוטית" ועקרה, ולשם ניהולה הכרח לעשות זאת על חשבון האמת והפגיעה בה (כהדוגמאות דלעיל), ותחת זאת יש להבליט את הטוב והמקודש בחכמת התורה ואשר שאר החכמות אינן אלא שפחות, "רקחות טבחות ואופות [לחכמת התורה וחיי התורה] להראות העמים והשרים את יופי' כי טובת מראה היא עד מאד"^[8].

עקרונותיו של הכותב מתבססים על ההנחה שרק בשחי' נגד הזרם ניכרת חיותו של האדם (ראה מאמרו בגליון 2 עמ' 27) אולם לדעתי הוא עלה על זרם לא נכון, שלא נגדו היא הדרישה לשחות. ולשם הפצת רעיונו זה בונה הוא בנינים שלמים על ירידת המדע בימינו ל"מדע  מעשי" לעומת "מדע עיוני" בדורות קדם (מאמרו שם), קביעה שכנראה אינה מבוססת, כאילו לא היו מגדולי חכמי הדורות שחדשו בטכניקה חדושים המשמשים אותנו עד היום (כהמצאות ארכימדס), וכן חכמת הרפואה שעמדה אף היא במרכז ההתענינות המדעית, וכאילו אין כיום אנשים השקועים במדע צרוף ומופשטים מחיזו דהאי עלמא )אלא שמחמת ההתגשמות הכללית הולך מספרם ופוחת, וגודלת המשיכה לחיי בשרים משאר לחיי הרוח), ומה גם שבעולם רווחת טענה הפוכה, שהמדענים מתרחקים יותר ויותר מהמדע המעשי והשמושי... ומאידך, אין כל חיוב להעריץ את חכמי קדם ומסקנותיהם בשטחים שונים, וכהתבטאות הרמב"ם (באגרתו לרבי שמואל בן תיבון) על חלק מחכמי האומות שקדמוהו (כפיתאגורס ועוד): "כל אלה הם פלוסופי' קדומה, אין ראוי לאבד הזמן והעבירו בהם" (ולדברי הכותב מ. שלמה, אם על הפלוסופי' שלהם נאמר כך, הרי על מסקנותיהם המדעיות על אחת כמה וכמה...).

אולם לו אף יהא הצדק עמו, חושבני שפתוח הרעיון והקדשת מיטב הכחות לבסוסו הוא מיותר לחלוטין, ולא זו היא המערכה שעלינו לנהל, ולא אלו הן הדעות הפסולות אותן יש לעקור מן השרש.

ויותר מכל חשוב הי' לי, ולשם כך נתת=עוררתי לכתוב כל שורות הנ"ל, הרצון שחכמינו יזהרו בדבריהם, ולא יקבעו דברים בדפוס (שהוא לדורי דורות - לקו"ש עמ' 522 בשם אדמו"ר הצ"צ) קודם שבדקום אם הם תואמים את האמת עד כמה שידינו מגעת לברר.

[1]  הדיוק במספר זה, ראה לקוטי לוי"צ - הערות לתניא - ע' כ"ז [המעתיק].

[2] אין לחלק אפילו במחשבה בין דעתם שיסוד העפר מושך אליו, ובין מ"ש הכותב שנמשכים אל יסוד העפר, וכשם שא"א להחליט ולקבוע מסמרות באדם פלוני החומד "ללמוד איזו חכמה או לאכול איזו מאכל ערב" (תניא סופ"כ) האם הוא נמשך אל המושא, או שהדבר מושך אותו, ושניהם אמת וכולא חד. וכן הוא במגנט המושך והמתכת הנמשכת שא"א להפריד בין שתי הפועלות, והדבר פשוט.

[3] מעין זה, בלקו"ת (ויקרא לא, ד): "כנודע שהשערה חלולה", ולחוקרים נגלה זה (כמדומה) רק לפני כ-120 שנה.

[4] אלא שלע"ע אינני בטוח בכך שמזל עקרב שברקיע הוא שרשו של העקרב דלמטה.

[5] ראה לקו"ש עמ' 240 בענין "מאמין בחי העולמים וזורע", וש"נ.

[6] "כלל אומר לך, שכל מה שלמעלה מן הטבע לא יוכל חכם ופילוסוף להעמיד ראי' ברורה עליו, אבל מה שבטבע לא יסתר מעיניהם, וע"כ אמר דהע"ה השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (אגרת הרמב"ם לרבי חסדאי הלוי).

[7] "זה הבנתי מד"ה אתה החלות, ומכ"ד" (רשימות על התניא (פ"ח) להר"ש ז"ל גרונם).

[8] עפ"י הרמב"ם באגרתו לר' יהונתן הכהן מלוניל (במליצת הכתובים: שמואל א', ח' י"ג; אסתר א' י"א).