זכור לאברהם
הפולמוס בדבר "מצות מכונה"
שבועות ספורים אחרי שהחלה בגליציה המערכה על כשרותן של מצות המכונה (כפי המתואר להלן), פרצה המחלוקת לעיתונות התקופה; זו נפתחה בכתבה הבאה (בחתימת: ק....)1, ב"המגיד" י"א ניסן תרי"ח:
מארץ גאליציען, ר"ח ניסן. מהומה ומבוכה פה בארץ הזאת, בשתי המטרפולין שלה, ה"ה עדת קראקא ועדת לבוב. לשתיהן הובאה מכונה (מאשינע) אשר תיעשנה בה מצות על חג הפסח. והנה אם אמנם זה שנים רבות אשר יאפו המצות בארץ אשכנז ובקהלות ישראל הגדולות ע"י מכונה כזאת, בכ"ז לא רצו אנשי הארץ הזאת לסמוך עליה, טרם ישאלו את פי הגדולים אנשי שם בעלי תריסין בתלמוד ופוסקים בארצנו, לשמוע את דעתם בדבר הזה. אולם שונות היו תשובותיהם, אלה יימינו ואלה ישמאילו.
הרב מו"ה שלמה קלוגער נ"י מ"מ בק"ק בראדי צווח ככרוכיא (במכתבו מיום ב' משפטים אל הביד"צ והמנהיגים לקראקא): "אסור לעשות כן מכמה טעמים, ואין ללמוד מאשכנז כי לא מהם ולא מהמונם, ובחוקותיהם לא תלכו".2 ואח"כ הציע את הטעמים והראיות לאיסור, ולא אוכל להעתיקם פה, כי אין זה מדרך המגיד להביא לפני הקוראים פלפולים ודרשות.
הגרי"ש נטנזון עמד על כך בדברי תשובתו שבקונטרס "ביטול מודעה", וכתב: ראיתי שינוים הרבה בין המכתב אשר שלח לי ר' ח"נ [דמביצר] העתק מתשובתו של מוהרש"ק, ובין המכתב הנדפס כעת בברעסלא [בקונטרס "מודעה לבית ישראל"]. ואף אם לא הי' נפקותא לדינא בזה, כבר כתב הב"י בתשובתו.. הכותב להראות דבריו בשער, צריך שלא יגרע ולא יוסיף אפילו בדבר שאינו מעלה ומוריד, כי מי שאינו מדקדק בכך, יבוא לשנות גם בדבר המעלה ומוריד.. עכ"ל הב"י.. כי בתחלת מכתבו (כפי העתק מרח"נ) התחיל: ואין ללמוד מאשכנז כי לא מהם ולא מהמונם ובחקותיהם לא תלכו.. ובמכתבו הנדפס כעת השמיט זאת. ואם אולי עשה כן מפני המוראה, הלא מקרא מלא לא תגורו מפני איש. וגם הלא מדעת קדוש בו, שמעולם לא אמר דבר וחזר לאחוריו, כאשר התנצל בנו ר' אברהם בנימן לפני כבוד מחו' הרב הגאון המובהק המפורסם אבד"ק בראדי.
אחריו יבא הרב הג' מו"ה מרדכי זאב איטינגא נ"י מלבוב, אחד מבעלי מפרשי הים ובעהמ"ח שו"ת מאמר מרדכי, ומעורר זעקת שבר על ההתחדשות הזאת ביתר שאת, ואחרי אשר קרא מקירות לבו (במכתבו מיום ז' אדר לקראקא): "מהרתי בוא היום לאפרושי מאיסורא, כי אש תוקד בקרבי ובלבי עצורה, בראותי כי פשתה המספחת, אשר היא לקרחת ולגבחת, בערי אשכנז, גם במדינתנו אשר עודנה משובחת, לבלתי אחוז בקורי עכביש ולצודד נפשות לפורחות, ואחריהם ינהו לקלקל ארחות", חתר למצוא ראיות לדבריו, והחליט כי מצות כאלה הן חמץ גמור!
לעומת שני הגדולים האלה נצבו כמו נד דברי הרב הגאון המאה"ג מו"ה יוסף שאול הלוי נאטאנזאהן נ"י האבד"ק לבוב, בצירוף הרב החכם הדרשן מו"ה שמעון ארי' שוואבאכער נ"י והמו"צ החריף מו"ה בנימין זאב בלומענפעלד ושארי גדולים מלבוב, אשר הורו להיתר וגלו את דבריהם במכתב גלוי לעין כל, וסיימו דבריהם: "המצות האלה כשרים בלי שום חשש, ואל ישגה לבכם וישעו בנפשם שקר כי חדש הוא, ועושה חדשות בעל מלחמות, כי באמת כבר נהגו זה שנים רבות בכל ארצות אשכנז במאשינן האלה, וחלילה להוציא לעז על כל ארצות אשכנז כי לא יאכלו מצות כשרים, כי ת"ל נמצאו בם רבים וכן שלמים אשר נאמנים בברית התורה והיראה, ומה גם באיסור חמץ" וכו' וכו'.
ועתה אליכם אישים אקרא, יושבי על מדין בארץ אשכנז החרדים עוד לדבר ה' והשלמים עם תורתו הנאמנה, ואשר בקיאים אתם בטיב המאשינע הזאת (אל האינם בקיאים לא אשיב דברתי, כי לא ראינו וכו'), חוו נא גם אתם את דעתכם בדבר הזה, אם לחסד ואם לשבט, והוציאו את דבריכם לאור. ושתים טובות תעשו בזה, כי תגוללו מעליכם את חרפת איסור חמץ בפסח (לפי דברי שני הגדולים), וכי על פי רוב המשפטים ימנעו או יאכלו גם בני עמנו בארץ הזאת את המצות, ולא יאכלום האוכלים במצות ומריבות, כאשר עתה בעו"ה חלק לב העם, אלה יאמרו לרעיהם: אוכלי חמץ בפסח אתם, והללו משיבים: לא כי, חושדים בכשרים אתם!
תנו כבוד לתוה"ק לבל תיעשה כשתי תורות, וה' יהי בעוזריכם!3
דברי האוסרים הגיעו לאשכנז באמצעות הכתבה שלמעלה, ותגובתם הנזעמת לא איחרה לבוא; גם היא נדפסה ב"המגיד" (ר"ח אייר, והמשכו בח' אייר).
מדברי הכותבים ניכר, שלא שמעו מימיהם את שמעו של הג"ר שלמה קלוגער, לכן הרשו לעצמם להטיח נגדו מלים קשות (שאת החמורות שבהן השמטנו). כעבור שנתיים התנצלו הכותבים, וגם את התנצלותם הדפסנו להלן.
לפני התגובה ("קול אומר קרא"), באה הקדמה קצרה מעורך העיתון:
דברי סופרנו הנכבד החכם ק'.. העלו עשן באף רבני ארצנו, בשמעם כי קם עליהם ועל כל אחינו בני אשכנז, הרב הגאון כמ"ה שלמה קלוגער לכרתם מארץ החיים, באמרו: גזירה היא מלפני שהמצות הנעשות ע"י המאשינע חמץ גמור הן.
ואין להפליא כי יקומו רבני ארצנו גאוני ארץ גם המה, ויראת ד' האמיתית גם בלבבם, לגול מעליהם ומאלפי אלפי יהודים – אשר יאכלו המצות האלו – הדיבה הרעה הזו, למען יהיו נקיים מד' ומישראל אחיהם בשארי ארצות.
המכתב הראשון הבא לידנו הוא מהבד"צ דק"ק פארדאן, ובראשם אחינו הרב המאה"ג חריף ובקי מופלג ושנון פאר המעלות אי"א באמת ובתמים, כקש"ת כמ"ה יוסף חיים קרא הי"ו בעהמ"ח ספר מנחת שבת, וספר וקול אומר קרא, וספר נד נוזלים - - והננו לתת לפניכם קוראים נכבדים המכתב הזה, וכן כל המכתבים אשר יבואו לידנו בענין הזה כאשר יצאו מפי כותביהם.
לפי דעתנו נכון הדבר מאד שימצא איש אחד אשר יודיע ברבים כל מעשי המאשינע הזו בכל פרטיה, למען יוכלו גם אחינו הרבנים אשר לא ראו עוד המאשינע להגיד את דעתם. ובפרט אחינו הגאונים הגדולים והתמימים אשר מחוץ לארצנו – כי דבר גדול דיבר הרב ר' ש[למה] ק[לוגער] – ולא עת לחשות.
לא איש בשורה אתה המגיד היום, כי באת אלינו להזכיר את עוונינו, להמית כל תושבי ארצנו, ראשינו שופטינו וחכמינו, וכל איש ישראל אשר מזרע אשכנזי, בחרב פיפיות שבט הסופר אשר בידך, בשם המלך שלמה החכם בעיניו, ובשמו נכתב ונחתם, כי יעלה הכורת עלינו, לאשר כולנו אוכלים מחמצת בפסח, כי מצה זו שאנו אוכלים נעשה ע"י כלי המאשינע, וחלילה לכל איש ישראל אשר תחת שבט מישור שבט חכמתו וצדקתו להביא ראיה מן השוטים בני אשכנז, כי אבדה כל חזון ויראת אלקים סר מנהם, אך בקרב לב איש חכם בעיניו הרב ר' ... ... קננו החכמה והיראה משכנותם יחד, והם הלהיבו את לבבו לרוץ המערכה נגד כלי ברזל ובדיל עושי מצות.
כי באמת חרפה שברה לבו, איך יתערבו אלה גלילי ברזל המתגוללים ע"י אופנים במרוצתם לעשות מצות ככתוב? מי נפח בהם הרוח ויחיו לעשות רצון בוראינו ית'?
האלמן ישראל מילדים וילדות נשים וטף אשר יעמדו על רגליהן מהנשף עד הערב למחרתו, ובידיהן תבצקנה בצק ויגלגלו עיגולים ויעשו כונים למלאכת שמים, וקול המונם והמית תרועתם נשמע למרחוק לשמחת לב מוריהם? המבלי אין ממונים ומשגיחים בישראל אשר ילכו רצוא ושוב כמראה הבזק, ואיש חרבו מזכוכית בידו לגרר הבצק הנדבק בהדפים ובכלי העץ ובכל הכלים אשר ישרתו בהמה, וזוהמת ידי הבחורים והבתולות זקנים עם נערים העומדים על משמרתם ביום ובלילה, ויתנו עליהם בקולם קול שחל להחיש מעשיהם ונוע ינוע איבריהם, וירוצון כסופה גלגלותם?
ואם קצתם אשר אין ידם אמונה אומן יעשו מעשה עבות עד אשר יתחמץ בקרבו אח"כ, כי לא יאפה במאפה התנור, כבר חתרו רבותינו ז"ל למצוא היתר (ורק יח"ס משכו את ידם מטעם זה לאכול מצה שרוי' ומבושלת, ככתוב על ספר שערי תשובה להגאון מרגליות סי' ת"ס סק"י).
קיצור הדבר, כי הכל נעשה ע"צ היותר טוב ומוכשר, ואיך נאבה ונשמע לקחת תחת שאון עליזים האלה, כלים אלמים אשר אין רוח בהם ולא יראת ד', ולא יחגרו ביזע, כ"א בקול דממה דקה כאשר יסבו האופנים על קטביהם יולידו מצות רבות צנומות דקות ברגעים אחדים, ואין צורך לגרירת בצק, וכל המלמדים ומשגיחים והממונים הם למותר. הנשמע עון פלילי כזה?
ע"כ אין להשתומם ולהפליא כי יחם לבב איש צדיק נוהג כצאן צאנו בעיר גדולה לאלקים, כי יזהיר את עמו ועדתו לאמר: ראו זה חדש הוא! ובעוצם כחו צלל במים אדירים והסכים עם דעת האומרים כי חדש בזה"ז אסור, ואם חכמי אשכנז חולקים ע"ז "לא מהם ולא מהמהם ולא מהמונם" כו'.
ידענו כי צדק משפטיך רב המגיד, כי תאמר אלינו כי לא נאות בענין נכבד כה לדבר במליצה הלציית, כי דברי חכמים בנחת נשמעים, וכל אחד יחוה דעת כפי אשר יורהו תבונתו, וכפי אשר שאב ממקור תורתינו הקדושה כן יריק לרוות נפשות הצמאים והמשתוקקים אל האמת. אולם האיש הזה אשר לא שמענו עוד את שמעו, ולא הוחזק אצלינו כי כשמו כן הוא, ונהפוך הוא, כי מהעתקת דבריו אשר שמת בפי המגיד ניכר כי הוא [כאן נשמטו ביטויים חריפים], ויצא לחלל גאון כל צדיקי וחסידי ארצנו, ע"כ ראוי הוא [כאן נשמטו ביטויים חריפים], כי קבל די רוח יתירה ביה.
אולם אשר יכאב לנו הוא, כי ראינו איש גדול ליהודים אשר חשבנוהו כי כל רז לא אניס ליה, הוא הגאון ר' מרדכי זאב איטינגע, כי גם הוא לדגלו יסע לאסור איסר על המצות הנעשים ע"י המאשינע, ואתה המגיד לא הודעתנו, כי לא הוגד לך, טעמו ונימוקו. האם זאת סיבת הדבר, לאשר הכלי הזה הוא מולדת ארץ אשכנזי אשר בעיני הגאון הזה לזרא, לא מהם ולא מהמהם כו', או על דבר אשר לא נעשה כפסח הזה מימי קדם קדמתה?
חלילה לנו לחשוב מחשבת פיגול על איש נודע ביהודה ובישראל גדול שמו, ע"כ שגבה התמיהה בעינינו ונכספים אנו לשמוע מפיו, מה מצא עול במצות האלה נעשים ע"י כדורי ברזל בברזל במהירות נפלא, לא יתמהמה כל עשייתן מהלישה והעריכה עד האפיה אף שני רגעים, וכל הכלים אשר יעשו בם המצות נשארו קרים ככפור כל יום העבודה ונקיים תמיד מכל חלאת הבצק, וכל חום בשר אדם לא יגע בהמצות, והם נעשים בתכלית הדקות, עד שבל"ס אפילו אותן שנשמרו מלאכול מצה שרוי' ומבושלת מטעם שזכר הרב בעל ש"ת שהבאנו לעיל, לא ימצאו מקום להחמיר על עצמן בהמצות הנעשים ע"י כלי הזה.
ומדוע שפך עליהם בוז על בלי דבר? האם יש בעשיית המצות משום תעשה ולא מן העשוי? או ס"ל להגאון הנ"ל מצות צריכים כוונה מאלה הקוטפים והמגלגלים, מהנערים והנערות המשחקות בבית האופה? או יש בזה סוד נעלם מאתנו כי העוזרים יערו על הבצק אשר בידם רוח ממרום? או נחלל בזה כבוד אבותינו אשר לא שערו לעשות כלי כזה לעשיית המצות? א"כ איפוא אסור ליסע על מסילת הברזל על העגלה הנמשכת ע"י חום האש והעשן, שלא לחלל עי"ז כבוד אבותינו אשר הלכו שם יחפי רגל.
קיצור הדבר, נעלמה מאתנו מחשבות חרוץ כמוהו. אם לא כי הרבנים האלה עשו כן לתועלת עניים האומללים, אשר בכל עיר ועיר יקהלו לעמוד על נפשם מאשמורה התיכונה וכל היום ההוא עד ערב, לאסוף על יד כדי צרכם לחג הפסח או להלביש מערומיהם. ואם כי התועלת הזה רבה מאד, ואשרי לדור שהגדולים מפקחים על עסקי ענייהם, כבר אמור על ספר המגיד בענין אחר, כי מולדת זרים הוא "כי התכלית הטוב יקדש הממצעים אותה אף אם הם רעים וחטאים". לא כאלה חלק יעקב, וסברה זרה כזאת לא גדלה על שדמת בת יהודה. ונהפוך הוא, כי אסרו חז"ל לעבור על שבות מדבריהם אף לתועלת לקיים מצות התורה לולב ושופר ומילה. ומי יודע אם פרנסת העניים ע"י עבודת המצות שוה בנזק מלאכתן ע"י נשים וטף, במקום אשר נוכל לעשות בכשרון ע"י הכלי המפואר הזה. ומכ"ש לבדות איסור מלב ולהוציא לעז על חכמי ישראל, אשר שמחו ונתנו תודה להחונן לאדם דעת כי חכמי חרשים המציאו כן בימינו.
(ואולי היתה זאת בחמלת המשגיח על עמו, כי לא נכחד האמת, כי רבו היום המתפרצים בארצותינו אשר מטרח לא טרחו בעשיית המצות ע"צ ההכשר, ואין כח ביד הב"ד להכריחם להעמיד משגיח ולכפות העוזרים לעשות כדת של תורה. וביחוד הנה אחינו המפוזרים בקצת ארץ מעבר לים ובאיים רחוקים ישימו פניהם אלינו בני אשכנז, צרפת ואנגלי', לשלוח להם מצות, ואיפוא היו ביכלתנו למלאות חפצם או לשמור תושבי ארצנו מאיסור חמץ. ועתה הרחיב ד' לנו, כי בלי טרחא יתירה, אם יש רק שומר אחד נאמן משגיח על המלאכה, הנה היא נעשה בטהרת הקדש ובריבוי עצום, למלאות חפץ כל שואל מארץ מרחק).
ואם אתם אנשי שם ברי לבב עיניכם תחסון על דלי עירכם, אשר יגיע להם נזק ע"י המאשינען, ראוי לכם להתחזק במעוז אהבתכם לדבר על לב שרי האופים כי לא יגרעו נחלת העניים, וכל הקונים הנגשים לקנות מצות, או יביאו קמח לאפות, יתנו דבר קצוב לטובת העניים אשר אבדו חלק פרנסתם ע"י הכלים הנ"ל, וכהנה מהתחבולות הישרות לטובת העניים, אבל לא לבדות איסורים מלב.
את כל הדברים האלה לא כתבנו להגן ולהציל בני עמנו וארצנו מחרפת מגדפותם, ולהסיר תלונה מאתנו, אלה האוכלים פת בג המלך בחג הקדוש הזה מהמצות הנעשים ע"י מאשינע, כי מי האיש אשר שמע את ש??מע תהלת צדקת הגאון החריף הצדיק המפורסם מו"ה מאיר נייפעלד בק"ק פוזנא, אשר הוא בעצמו היה הראשון בקריה העליזה הזאת, להכין שם בית אפיית המצות עם מאשינע גדולה ונפלאה בתכונתה לתועלת עמו ועדת שבתו, ותפעם עוד רוחו מחרדת מוקש מלאכול המצות האלה?
וכהנה וכהנה מגדולי ארצנו המהדרים שיהיו המצות שלהם עשוים על הכלי הנ"ל, וכאשר גם אנחנו ח"מ מהדרים לאפות לחמינו לחם מצות בבית האופה אשר יש לו הכלי הנ"ל, אף כי יש עדיין בתי אפייה העושים לחמם בלי הכלי, ולא עלתה עדיין על רוח אחד מכל חכמי ארצנו להטיל שמץ דופי על המלאכה הזאת.
אבל עיקר כוונתנו הוא לעורר לב שלומי אמוני ישראל הבלתי אחוזים בסבך הסכלות והטפשות לאמר: מלאו את ידכם לתת עליכם ברכה, וקנו לכם במקנת כספיכם בכל עיר ועיר כלים כאלה לעשות המצות, כי אין לספר גודל התועלת הנפלא הנצמח בימינו מעשיית המצות על ידם.
זאת אשר יצא מאתנו בד"צ ח"מ, להודיע לכל אחינו יראי ד' במקומותם למושבותם לכבוד ד' ותורתו. וטרם נשים קנצי למילין, נאמר תשואת חן חן ואפריון נמטי להגאון ר' יוסף שאול נאטאנזאן אשר לא נשא פני גיסו הגאון לחלוק עליו על דבר אמת וצדק.
פה ק"ק פארדאן בחדש האביב תרי"ח ל'.
יוסף חיים בלאאמ"ו הרב הגדול מוהרי"ז קרא החפ"ק. בעהמ"ח ס' מ"ש [=מנחת שבת] וס' וקול אומר קרא וס' נ"נ [=נד נוזלים].
ונאם דוב בער יעקאבי
ונאם יונה מאיר בריל ז"ל
מחאה נוספת נתפרסמה ב"המגיד" (י"ד אייר), מאת הרב צ"ה קאלישער:
טהארן, יום ו' שמיני תרי"ח.
לא אחדול תחת שפתי אשר היטב חרה לנו במדינתנו, על איזה גאוני מדינת עסטרייך אשר כמעט עתק יצא מפיהם שלא לסמוך על חכמי אשכנז, ויהי כשחוק בעיניהם אשר התירו המאשינען למצות – ויחשבו כי אך המה עם, ותורת ד' בפיהם, וחסידי אשכנז כלא נחשבו למו, ולא יחשבו זאת לעון אשר חטא לחשוב מחשבת פיגול על גדולי אשכנז.
אם כי אמת הוא כי רבת המכשלה בעו"ה במדינות הללו, עכ"ז שארית ישראל (נשארו אשר) לא יעשו עולה, והשרידים אשר חרדת ד' בלבבם, המה עשר מעלות יגדלון לעוצם הנסיון, כי יאחוז צדיק דרכו ולא ילבט באורחת ריעיו חלילה, והמה מדקדקין במצות ד' כחוט השערה, ולא נעלם מהם אורח ישר ואורח חיים ככל הלכות הפסח – ואם זך וישר פעלם של גאוני עסטרייך הנ"ל, הי' להם לשאול את פי חכמי אשכנז מאיזה טעם התירו, ולהציע לפניהם מה מקום לאסור, ולא לעשות כשתי תורות חלילה.
והאמת לא אכחד תחת לשוני, כי העושה מצות מרובעות על המאשינען אין לך הכשר גדול מזה, אך להחזיר בצק הנשאר בזויות יש פקפוק, ואמנם לא אהיה כן גם אנכי שלא לדון אותם לכף זכות כלל, אולי שניהם יצדקו, כי לא כל התנורים ולא כל העצים שווים. במדינתנו אשר יש לנו תנורים גדולים של נחתומים אומנים מוסקים היטב, פוערים פתחם לבלוע המצות ויקראו הב הב בלי מעצור, אז אין הכשר גדול מזה, כי כמהירות המאשינע כן ירוצון האופים ואין כאן שהיות מצטרפות. אך במדינתם אולי יש להם תנורים בינונים הנקראים שאלינט-אפען, אשר בהעריך לפניהם עשרה מצות נלאו מקחת עוד, אז בלי ספק אין כאן הכשר.
ואין כאן מקומו לדבר מעיקר הדין, רק חלילה להם לחשוד עדת ישראל קדושים מבלי ראות ומבלי חקור דבר מפיהם.
הק' צבי הירש קאלישער
בעהמ"ח ספר מאזנים למשפט
ואמ"י [=אמונה ישרה] וא"ב [=אבן בוחן],
פה ק"ק טהארן בפרייסען
בינתיים הופיע הקונטרס "מודעה לבית ישראל" (ברעסלויא, תרי"ט), אשר "נדפס בפקודת הגאון.. מוהר"ר שלמה קלוגר נר"ו מבראדי, ועל הוצאות החכמים היקרים הרבנים הגבירים דק"ק קראקא יע"א, לזכות הרבים", והרוח החיה שמאחורי ההדפסה הוא הרח"נ דמביצר מקראקא. בקונטרס זה נדפסו תשובותיהם של הרבנים שנמנו לאסור את מצות המכונה.4
גם התגובה לא איחרה לבוא, והיא ב"המגיד", י"ב אד"ר תרי"ט; איש אינו חתום על הדברים הבאים:
בימים האלה באה לידינו מחברת אחת בשם "מודעא לבית ישראל", כולל תשובות מגאוני ורבני הדור לאסור המצות אשר בצקם נערך ע"י מאשינע על חה"פ וכו' – אשר שלח לנו סופרנו הנכבד רנ"ק הי"ו.
במחברת הזאת תמצאנה י"ד תשובות האוסרות המצות ע"י המאשין – וכאשר שמענו יצאה, או תצא בקרוב לאור, מחברת בתשובות גם מהמתירים מצות כאלה, ובראשם הרב הגאון וכו' מלבוב הי"ו. ואולם מאשר לא ראינו עוד לא נוכל לספר, ואך אשר עינינו חזו נספר לקהל קוראינו הנכבדים!
הלא זה הדבר אשר הגדנו במגיד שנה שנית גליון 14, שדבר גדול דיבר הרב הגאון רש"ק, ושראוי לרבני הדור הגדולים לחוות דעתם גם המה, ומן אז היה ישראל לגוי היו חלוקי דעות בכמה דברים הנוגעים לדינא, הללו אוסרים והללו מתירים ואלו ואלו דברי א"ח ושלום על ישראל. והנה בדבר הזה קדמו האוסרים לבוא במחברתם לפני המתירים, ולדאבון רוחנו ראינו כי ירו חצים דבר מר מהמטרה והלאה.
האין די להארי שבחבורה לחוות דעתו בדברי חכמים בנחת נשמעים, בפילפולא חריפתא כיד ד' הטובה עליו, כי בא גם לשפוך בוז על הגאון וכו' אב"ד מלבוב בדברים יורדים חדרי בטן? הלא הוא בכבודו אמר "שחלילה לא להתכבד בקלון חברו רצונו, רק לאפרושי מאסורי", וא"כ מה לתבן את הבר? –
ומאד מאד נתפלא על דברי המורה צדק בק"ק קויל, אשר באהבתו להגאון וכו' רש"ק קלקל את השורה, ובא לכלל כעס לחרף ולגדף את הרב הג' וכו' דק"ק פארדאן בדברים של מה בכך... "כעת הוא אשכנזי ולמד לשונו לדבר פאטער – מוטטער – לכן הכל בעיניו מותר – הוא היה אב"ד בעיר מצער פין ועתה בפארדאן עיר מלאה בורים – ועשה חיבור על פרקי אבות מצד א' אשכנזי ומצד א' באור" וכו' וכו'.
מריה דאברהם! רועה צאן ישראל מנבל את אחיו על כי הוא... אשכנזי! איזו רוח עבר על המקנא הזה לדעת שאב"ד בעיר מצער או בעיר מלאה בורים לא יוכל להיות מגדולי ישראל? השכח מאמרם ז"ל: לא מקומו של אדם וכו'? ואם חבורו בתרגום לועזי ובאור יחשב לו לעון, הלא גם מאור עינינו הרמב"ם ז"ל חטא בכתבו כמה מחבוריו בלשון ערבי, וכמה מקדמונינו הגדולים – אשר גם הגדול בקויל יודה שגדלו ממנו – כתבו חבוריהם בלשונות לועזיות. – האם גם המה היו שועלים קטנים כסילים הדיוטים? מה יענו אחינו החכמים האמתים היושבים על מדין בשארי ארצות, ואשר לבבם שלם עם ד' ותורתו אף כי יבינו גם לשונות לועזיות, מה יענו בשמעם דברים כאלה יוצאים מפי מורה צדק לעדתו? –
אמנם כמים קרים על נפש עיפה היו לנו דברי הגאונים התמימים וכו', ובתוכם הרב הגאון וכו' כמה' דובעריש מייזליש אב"ד דק"ק ווארשויא, אשר אף כי הורו לאסור, בכל זאת במתק שפתותיהם יבקשו לפשר השלום, ודברי פי החכמים האלה במתון בהשכל ודעת "בלי פרץ ובלי צוחה"! –
תקותנו שבמחברת המתירים לא נמצא חרפות וגדופים, ורק דברים הנוגעים לדינא. – ואם יבושו האוסרים להוציא עוד מחברת נגד המתירים, אז יחדלו גם במחנם הקולות והברד ואך המטר, מטר השמים, יותך ארצה – כי דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום!
ההמשך נדפס ב"המגיד" כעבור שבועות ספורים (ג' אדר ב'), אחרי שהקונטרס הנגדי "ביטול מודעה" נמסר לדפוס, אך עדיין לא יצא לרשות הרבים:
בדבר המצות והמריבות אשר בין המתירים והאוסרים המצות שנאפו ע"י המאשין, באו לידנו מכתבים רבים המספרים בקצרה וארוכה מהריב הזה, ואשר יגורנו בא לנו לדאבון נפשנו, לשמוע שהמלחמה כבדה. וכל סופרינו הנכבדים פה אחד יעידו ע"ז, שאיזה מהלוחמים במחנה האוסרים שמו לבם ברזל לירות חצם דבר מר במערכה השניה.
ואחרי כי הגיע הדבר למעמד כזה, לא עלינו כעת להביא כל הדברים אשר נשלחו אלינו, כי לא בהמגיד מקומם כעת, וגם לא לתפארת יהיה לכלל ישראל להשמיע ברבים את אשר נעשה בהמחברת "בטול מודעה" אשר רצו המתירים להוציאה לאור. ואולם למען ידעו קוראינו הנכבדים גם המה את אשר יעשה בזה, הננו להודיע בקצרה את אשר שמענו.
החכם י-י-ק- יספר, שבשנה העברה הביא הרב החכם וכו' כמ"ה שמעון ארי' שוואבאכער הי"ו את הכלי הזה ללבוב לאפית המצות, ובידו מכתב על הכשר הכלי הזה מהרב הגאון וכו' מה"ו יעקב יוסף עטטינגער מברלין הי"ו, ונאספו רבים וכן שלמים בעיר הזאת, ובראשם הרב הגאון המובהק וכו' מו"ה יוסף שאול הלוי נאטאנזאהן האב"ד דהעיר והגליל, ודרשו וחקרו היטיב ומצאו שאין באפית המצות ע"י הכלי הנ"ל שום חשש חמוץ, וכי יש עוד יתר שאת בהכלי הזה, ואפו רוב אנשי העיר מצות לפסח – ויקומו האוסרים נגד המצות האלה, ויאמרו כי חמץ גמור הוא, ויחרפו את המתירים במחברת אשר הוציאו לאור בברעסלויא.-5
ויחר אף הרב הגאון האמתי וכו' כהריש"נ [=ר' יוסף שאול נ"ז] הי"ו על הרבנים, אשר אך לשמע אוזן יצאו לחלק ולדבר סרה על אנשים צדיקים – ויכתוב אל רבני גאוני וחסידי אשכנז, וכולם כאחד ענו ואמרו שהכלי הזה כשר לאפית מצות, וכי כן יתנהגו גם בעריהם זה שנים רבות – ואלה הם: הרב הגאון וכו' כמ"ה יעקב יוסף עטטינגער ומשנהו הרב הג' וכו' כמ"ה אלחנן ראזענשטיין הי"ו – הרב הג' וכו' כמ"ה חיים יוסף קרא הי"ו בעהמ"ח ס' קול א"ק וע"ש מפארדאן – הרב הג' וכו' כמה"ו ישראל ליפשיץ בעהמ"ח ס' תפארת ישראל מדאנציג – הרב הג' וכו' כמה"ו יעקב עטלינגער הי"ו בעהמ"ח ס' ערוך לנר באלטונא – הרב ה' וכו' מו"ה יצחק דוב הלוי באמבערגער הי"ו בעהמ"ח ס' מלאכת שמים בווירצבורג – הרב הג' וכו' מו"ה שמואל בנימין [סופר] אב"ד בפרעסבורג – הרב הרב הג' וכו' מו"ה יעקב קאפיל הי"ו באמברגער בווארמס – הרב הג' וכו' מו"ה צבי הירש אברבנאל ראבד"ק ליסא – הרב הג' וכו' מו"ה מנחם מענדל לעווענשטאם הי"ו אבד"ק פוזנא – הרבנים הג' וכו' בד"צ דק"ק קראקויא הי"ו ובראשם הרב הג' וכו' מו"ה אברהם יענר הי"ו – והרב הג' אבד"ק ווירצבורג שלח עדות העתק מרבני צרפת מקאנסיסטאריום ג"כ על הכשר הכלי, והבד"צ דברלין העידו שהרב הג' וכו' מו"ה שלמה זצ"ל אבד"ק לאנדאן התיר הכלי זה לפני ששים שנה.
חיש לקח הרב הג' וכו' כהר[י]ש"נ כל המכתבים האלה, ונתנם לביה"ד להפיצם אח"כ ביעקב, לגול בזה חרפת רבני וחכמי אשכנז, ויאמר עם הספר באגרתו הנחמדה אשר הוסיף, שהאוסרים אך מקנאתם יעשו זאת ולא דברו נכונה. והנה – פתאום... באו השומרים מבית הצענזוראמט [=שלטונות הצנזורה] ויקחו (קאנפיסצירט [=החרימו]) המחברות "בטול מודעה" לבית המשפט, ועוד לא נודע איך יפול דבר.
גם סופרנו הנכבד דו"ר כתב אלינו כדברים האלה, במאמר יקר הערך בשפה ברורה ובלשון נעים, וידבר תוכחות בצדק את אלה אשר הציתו אש הריב ואשר ילחמו בקשת וכידון משוח ברעל, ויעורר את לבב כלם לצדק ושלום.
עוד לנו להודיע גם דברי סופרנו הנאמן שאני חומה מקויל, מקום מושב המחרף הקופץ בראש, המתלבש בטלית שאינו שלו ומכנה א"ע מו"צ דהעיר הזאת שלא באמת – וכה ידבר:
לולא ראיתי המחברת ["מודעא לבית ישראל"] כי אז לא האמנתי שהרבני מ' פנחס זאב הלוי מפה הרהיב בנפשו עוז לגשת במכתבו לפני כבוד הדרת הגאון וכו' רש"ק נ"י, כי הוא נבער מדעת וריק מתבונה בדברים הנוגעים לדינא. לא נתפלא על הגאון רש"ק כי הגדיל להלל את האיש הזה פז"ה בהלולים אשר לא לו עולים, ונדפסו גם דבריו במחברת מל"י, יען ידע הגאון רש"ק את לומדי עירנו המופלגים, ובראשם הגביר היקר הרב החריף ובקי מ' שלמה לעווי נ"י תלמיד של הגאון רע"א זצ"ל, ושפט שגם המ"ץ דפה בלתי ספק איש נפלא. ולמען הסיר ממופלגי עירנו חרפת שגעון איש אחד, הנני להודיע בשם כל אחי ורעי פה, שהרבני מ' פנחס הלוי החותם עצמו בשם מ"ץ דפה חס וחלילה לא מורה צדק הוא לנו, אך מורה לנערים, ואין חלק לו בדברים הנוגעים לדינא בפלפול וסברא, ודברי מהרי"ל אשר הביא, גנוב הוא אתו מדברי הרב הג' וכו' מ' דובערש במ"ש מ"ץ דפה, אשר הוא תלמיד מובהק של הג' בעל חמדת שלמה זצ"ל (ואשר באמת גם הוא יאסור הכלי מטעם מעשי אבותיהם בידיהם וכו' וכו').
הדברים האלה מפיצים אור גדול על כל הנעשה בדבר הזה, ואיך נוכל להשען על כל קופץ בראש המכנה א"ע בשם מו"ץ וכדומה. וזה האיש מ' פנחס הלוי אשר העיז פניו לחרף את גבר חכם בעוז הרב הג' וכו' אבד"ק פארדאן הי"ו, להחניף את הרב הג' וכו' רש"ק, הוא לנו לאות ומופת.
ונסיים בדברי סופרנו הנכבד דו"ר: בינו זאת גדולי חקרי לב והרחיקו הריב, לבל יהיה למוקש לנו. מדוע תזרעו אל קוצים תחת לטעת עץ הדעת? נירו לכם ניר צדק, דרשו את השלום וחיו, ואז ישמח כל אוהב ישורון ורודף תורה באמת, והיה זה שלום.
ושוב ב"המגיד" (כ"ג אדר ב'), מעורך העתון, אחרי צאת הקונטרס של המתירים לאור עולם:
פוטר מים ראשית מדון, ולפני התגלע הריב נטוש (משלי י"ז)
בימים האלה באה לידינו גם מחברת "קונטרס ביטול מודעה",6 כולל קיבוץ תשובות גדולי ישראל, גאונים וחכמים צדיקים מפורסמים, לבטל דעת המערערים ומנקפים על מעשה המכונה (מאשינע) לעריכת מצות לפסח וכו' – בהמחברת הזאת "ביטול מודעה" קראנו דברי הגאונים והצדיקים אשר נקבו בשמם במגיד גליון 10, המתירים מעשה המכונה לעשות המצות לא עפ"י השמועה ולא בטעמים כמוסים, כי כולם בעיניהם ראוה, בחנו חקרו ודרשו, ובטעמים ברורים כשמש התירוה כדין וכדת, ובזה גללו את האבן הגדולה אשר השליכו האוסרים על פי ולב רבבות מב"י אוכלי מצות על ידי המכונה!
לבד המכתבים האלה קראנו בה גם מכתב אשר השיב הרב הגאון וכו' אב"ד דק"ק בראדי למחות' הרב הגאון וכו' דלבוב, בשאלו ממנו לדבר עם הרב הגאון וכו' מהרש"ק לחזור בו ממה שכתב לנגדו,7 ובסופה "קונטרס אגרת מרדכי" דברי פי חכם לבב [ר' מרדכי לנדא מבראדי] המדבר בארוכה על תכונת המכונה הזו, ומגלה עמוקות בחכמת הכעמיא, לתת פאר ואומץ לדברי חז"ל אשר יסדו דבריהם על יסודות חזקות וגם הוא מהמתירים... ועוד מכתב מאנשי שם הפו"מ דק"ק קראקא, המעידים שהרב חיים נתן דמביצר אשר הוציא לאור המחברת "מודעה לב"י", התחפש בחלוקא דרבנן גם הוא לכנות א"ע בשם דיין ומ"ץ, ובאמת לא כן הוא, והוא אשר הצית אש הריב הזה – והאחרון הכי נפלא הוא מכתב מ"ר חנ"ד [=ח"נ דמביצר] הזה להרב הגאון דלבוב....
במר נפש קראנו גם המחברת הזאת, ורעדה אחזתנו לראות את הגבור חיל הרב הגאון וכו' דלבוב, עומד על פתח השער לוחם בחרב שלופה נגד רודפי כבוד תורתו, שולח חציו דבר מר בלב הגאון וכו' מהרש"ק, ואש מפיו תאכל על ראש גיסו הגאון [רמ"ז איטינגא], ומגלה טפח בדברים אשר בינו לבין הרב הגאון וכו' דק"ק ווארשויא... ואמרנו, זו מחלוקת וזו פריה! אם סער מתחולל בחזקה, אז ינועו גם ארזי לבנון ויעתקו ממקומם. ומי גרם כל זאת? הלא רק המ"ל את המחברת "מודעה לב"י". כי מי גבר יראה דברים כאלה נדפסים ועומדים לפני רבים, ולא יחוס לכבוד תורתו? – איזה גדול בישראל אשר ישמע עלבון תורתו ולא יחרה אפו בו?
ולגוף הענין, הנה מאז לא לחלק יצאנו, וגם היום לא להתיר או לאסור באנו, ואך על דברת כל הנעשה בדבר הזה נדבר אל קהל קוראינו, כי זה מטרת המגיד, להגיד לאחיו כל אשר יעשה בישראל ולעורר את לבבם, למען ישמעו וידעו ויבינו וישפוטו מה לקרב ומה לרחק!
לו לא נעשתה אפית המצות ע"י המכונה, רק ע"י אלה רבני אשכנז החדשים הידועים למשנים (רעפארמער), אז החוב היה על הרבנים הרואים כי פשה תפשה המספחת גם בעריהם, לקום כאיש אחד להסיר המכשלה הזאת, ואז החרשנו אף אם באו בטעמים כמוסים, ואמרנו: למגדר מלתא שאני! ואז אולי לא היה גם להאוסרים לדרוש על תכונת המכונה ולראותה, באמרם: נזקי אלה על חזקתם הידועים למתירי איסורים (אף אם גם לגבי עיר הנדחת כתוב לאמר: ודרשת וחקרת ושאלת היטב) (ע"י סנהדרין).
ואולם כעת, אשר ידענו שהמצות ע"י המכונה נאפות זה שנים רבות בהסכם גאונים צדיקים וישרים בלבותם, ומחזיקים בתורת ד' בכל לבבם, ותחת עין השגחתם, וא"כ איך יצאו הגאונים הצדיקים לאסור המצות האלה בטרם ראו המכונה בעיניהם – בטרם חקרו ודרשו היטב אצל הגאונים המתירים? מריה דאברהם, איך יוכל גאון ישראל אחד להניף את חרבו הקשה על גאוני וצדיקי אשכנז, ענגלאנד וצרפת, ולכרתם מארץ החיים באמרו: לא מהם וכו' - ? ואלה הצאן מה חטאו, רבבות מישראל – אוכלי מצות האלה בטהרה עפ"י מוריהם הצדיקים, כי יאבדם מתוך הקהל ויאמר: כי חמץ גמור הוא! ?... השמים! מי זה יעיז לאמר על גאון ישראל הצדיק הגדול אבד"ק לונדון זצ"ל, כי נכשל באיסור חמץ בפסח, וכי היה מהמתירים ונושאים פנים שלא כהלכה? מי זה יחטא בלשונו לאמר על כל אלה הצדיקים הגאונים הנזכרים במחברת ביטול מודעה כי מהרסי הדת המה?
ואם לא נכון בעיני הגאונים האוסרים המכונה הזו לפי דעתם, הלא בידם הוא לבלי תת אנשי עירם לאפות המצות ע"י, אבל לא לרדות בחזקה על הרבנים הגאונים העומדים על המשמר בעירם. וביותר, לבלי להשמיע במרום קולם ע"י הדפוס, להשפיל כבוד הגאונים המתירים ולהבזות רבבות מישראל בעיני יתר אחיהם! היש חילול השם גדול מזה?
כימים האלה אשר מתנגדנו אחר כל מום יבקרו, עלינו ללכת בכל דבר הנוגע לנו, באהבה ואחוה ובשלום, אשר רק עי"ז נוכל לחזק עמודי האמונה ולהרים קרן ישראל, אבל לא לגלות קלון ברבים ולחרחר ריב ומדון בין אחים תמימים. ואם ימצאו אודים עשנים כאלה כ"ר חנ"ד והמוץ עובר החונף בקויל, עלינו להרחיקם מאהלינו ולסתום פיהם, כי לפי דעתנו לא על הגאונים האוסרים התלונה, כ"א על אלה מחרחרי ריב אשר בקלון חבריהם יחפצו להתימר, ואשר אספו המכתבים והפיצום ברבים ע"י הדפוס.
ותכלית דברינו אלה – אשר בטח היא מגמת רוב אחינו – כי יהיה כעת קץ ותכלית להריב ומדון הזה, ולא יקומו עוד אלה או אלה להגדיל המדורה ולהשבית ברית השלום בין אחים תמימים וישרים – וכבוד כל אחד מהגאונים במקומו מונח – והחכמים יזהרו בדבריהם לבלי למסור מכתביהם לכל איש. ואלה כאלה יתנו כבוד להאמת, חותמו של הקב"ה, ויעברו על מדותיהם. ושלום ואמת יהיה בין הגאונים והרבנים העומדים על המשמר, ושלום וברכה לנו ולכל ישראל סלה.
לשנה הבאה, בגל' י"ב ניסן תר"כ, נתפרסמה ב"המגיד" התנצלותו של הרב רי"ח קרא, על הדברים החריפים שכתב בשעתו נגד הגר"ש קלוגער:8
מכתב הרב וכו' מהרי"ח אב"ד דק"ק פרדאן, על אודות דבריו אשר דבר זה שנתים ימים נגד כבוד הגאון מאור הגולה מופת הדור מוהר"ש קלוגער מ"מ דק"ק בראדי
מוקש אדם בפשע שפתים, יתן עצבת בקרב לבבו, כי בלשונו יגע בקדש ואשם, נפשו לא תמלט ממוסר כליותיו. גם לילה לא ישכב ונגזלה שנתו, כי נגד עיניו תעמוד רעתו.
כזאת וכזאת קרני זה שנתים ימים, אשר נוקשתי באמרי פי, נלכדתי בשחיתות דובר סרה, להבזות קדוש ישראל, נשיא הרבנים, גאון הגאונים רבינו שלמה קלוגער יושב בשבת תחכמוני בק"ק בראדי המעטירה, לדבר נגדו דברי נרגן ולצון (על אודות אשר אסר כלי מלאכת המצות), ובעט סופר שפכתי סוללה מול צור משגב ומעוז התורה.
מאז ועד עתה, מעת אשר נודע לי, על מי הרימותי קולי, ונגד מי החזקתי מגן וצנה, שקט בלבבי לא מצאתי ובדמעותי ערשי אמסה. כי לא שמרתי דרכי מחטוא בלשוני נגד שר התעודה, ראש אלפי יהודה. ואם אמנם בשגיון לב עשיתי זאת, כי הייתי כחרש אשר לא שומע מתהלות הגאון הנ"ל המלאה כל אפסי ארץ, וחיבוריו היקרים לעת הזאת לא הגיע עדי. ולולא ידעתי אף מקצת שבחו וחכמתו אשר בחוץ תרונה, וברחוב המדע תתן קולה, הן מחסום לפי שמתי, ולשוני דבקה לחכי, לבלתי חלל קדשי שמים במוצא שפתי.
עכ"ז אמרתי אהה לי כי נדמתי לאיש אשר בחבלי שנה ותנומה ינפץ אבני חפץ וישליך פנינים במו אשפתות, ובהקיצו בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. כן בחלה נפשי בי ומעי בקרבי רתחו, כי בתרדמת רוחי אחזתי בארון הקדש, ונזר ישראל שמתי לשמצה בקמיו. ע"כ מלאו מתני חלחלה, ועל משכבי בלילות יסרוני כליותי.
ואם עברו ימים וחלפו שנים, עודנו נפשי בקרבי תתמוגג, כי חטאתי נגד כבוד הדר גאון ישורון. לכן עם לבבי אשיחה, לבוא בתחינה להתנפל לרגלי האדון, להודות על חטאתי ולבקש הסליחה מאתו, אולי ישא פני, וענותו תרבני למחול על עלבונו ולא ידח ממנו נדח. וכאשר זמותי כן עשיתי, חשתי ולא התמהמהתי להשתחות אפים מול היכל כבודו, והשבעתי את לבבו הטהור לסלוח על שגיוני. ואם לא למעני, יעשה לאהבת דודי אשר הי' לגאון ולתפארת בקרב עדת מרעיתו.
לשמחת לבבי ולקול כבודי הגיעו אלי כהיום דברי כבוד הגאון שי' לאמר למענך סלחתי, ויושט לי שרביט ענותו ויאמר: "הכל יהי' מחול לך הכל שרוי לך". מתקו לי דבריו הטהורים כמגד שמים מעל, כדשא עצמותי תפרחנה מרסיסי נדבה ורצון. זאת ראיתי להודיע בקהל רב, ובעם עצום אהלל ענות הגאון רבינו שלמה, כי גלל אבן מעמסה מלבבי הנדכה.
ואני תפלה לאל חיי, כי עוד ימים רבים ושנים אין מספר יאיר שמש הגאון הנ"ל עלי ארץ, וילדי שכלו יזהירו ככוכבי שמים, ויהלו אורם אל כל דורשי דעת. ועיני מולידם יחזו מישרים בשמחה וטוב לב כי רבים ילכו לאורו, ויחודש כנשר נעורו, ותחת כנפי חכמתו יחכו עם סגולתו, גם זרעו מטע ד' להתפאר יפרח כגפן וישגשג לברכה בקרב הארץ.
כעתירת עבדו,
הכותב ג"כ בשם הבד"צ דפ"ק
חלפו שבע-עשרה שנים ושוב חזרו לדון בסוגיא זו על-גבי דפי העיתונים; וזאת אשר נדפס ב"כבוד הלבנון" (הנספח ל"הלבנון"), תרל"ז, גל' ה – כתגובה ל"קול הקורא בעלה הנוספת להלבנון גליון כ"ו" (עד כה לא הצלחתי לאתר את "קול הקורא" הזה. חלק ניכר ממנו נדפס ב'שדי חמד', מערכת חמץ ומצה סי' יג אות יב).
לקול הקורא בעלה הנוספת להלבנון גליון כ"ו, נתעוררתי גם אני, אם כי לא קראתי בשם, כי בסוד הגאונים עוד לא בא נפשי, ובקהל גדולים אשר בארץ לא נפקד כבודי, בכל זאת מצאתי חובה לנפשי לתאר לפני הקוראים היקרים בכלל, ולפני הרבנים הג' בפרט, את אשר עיני ראו. ואין אומרים למי שלא ראה את החדש יבוא ויעיד, אלא למי שראה (נדה ז').
רוב כל רבני מדינתנו לא ראו את המכונה שנעשית לאפיית המצוה לחה"פ, ואנכי, אם כי צעיר עודני לימים, ראיתי את המכונה בהיותי בבערלין בשנת תרי"ח. ואם כי אז אך עלם בר תמיסר הוינא, בכל זאת שמתי עיני והתבוננתי היטב על כל פרטיה והלכותיה.
וכאשר רשום בזכרוני, לא זכיתי להבין כל טעמי האסור אשר הוצעו בהקול קורא בשם הרב הגאון הגדול מוהרש"ק זצ"ל, וביחוד מ"ש בשמו אות ב' נו' 1 שדימה מעשה המאשין למעשה קטן, ובעינן מתחילת לישה עד גמר יהיה הכל ע"י ישראל גדול, ובכה"ג מדאורייתא אינו יוצא, וכמ"ש בשמו הגאון הגדול מוהר"מ אויערבאך נ"י. אברא, אם נדמהו לחשו"ק, היה לנו לחוש לזה במצת מצוה, וכאשר כבר האריך בזה אחד גדול הדור לפנינו בחבורו מנחת חנוך מצוה יו"ד, והרחיב בראיות הרבה דהשימור הוא מדאורייתא לשמה יעו"ש.
ומ"ש הרב הגאון מוהר"מ הנ"ל לדחות זאת מחלות תודה ורקיקי נזיר, שאם עשאן למכור בשוק דיוצאין ידי מצה, ואי הוי מה"ת הא קי"ל בדאורייתא אין ברירה, הא שפיר אם נאמר דמצה שיהא משומרת למ"מ [=מצת מצוה] אסורה או פסולה לח"ת ורק"נ [=לחלות תודה ורקיקי נזיר], ואז מוכרחים אנו לומר שהמצות שנמכרו לח"ת ורק"נ לא היו לשם מ"מ, והנשאר בידו לצאת ידי מ"מ, אך המה נשמרו לשמה, ומאן מוכח, הלא בדאורייתא אין ברירה (ויעוין מ"ש בכיוצא בזה הגאון מוהר"ע איגר זצ"ל בתשובתו סי' ב' בקלף הנעשה לס"ת לכתוב ע"ז דבר חול ע"ש). אבל באמת אף אם יהיה המצה שמורה אך לשם מ"מ, אך שיהיה משומרת מחמוץ כשר גם לח"ת ורק"נ, דשם אף אסמכתא ליכא דיהיה צריך גם שמור לשמה, רק העשיה בארבע עבודות כמבואר במנחות י"ב יעו"ש וברש"י ד"ה כל הקומץ, בעי לשמה, ואם גם הד' העבודות לא היו לשמה אינו פסול בל"ת ורק"נ, רק דלא עלו לבעלים לחובה. ויעוין היטב רש"י פסחים ל"ח ע"ב ד"ה שאינה נאכלת לשבעה כו' בסוה"ד, וא"כ כיון דבמשומרת למצת מצוה כשרה גם לח"ת ורק"נ, ממילא אין מקום לדין ברירה בכאן דישמור כולה לשם מ"מ. וא"כ כיון דעלה בדעתו שלא ימכור הכל וחשב לצאת ידי מצה בהנשאר בידו, בודאי שמר כולה לשם מ"מ אף דצריך שימור מה"ת. וכן מוכח מלשון הרמב"ם פ"י ה"ט מהחו"מ יעו"ש.
אבל כ"ז אם היה מכונה קיטורית או עלעקטרית, אשר רק ההתחלה נעשה בידי אדם ואח"כ הולכת מעצמה ודמיא לסרנא דמיא. וגם בזה היה מקום לדון אי דמיא לחשו"ק, או מהני אם אחר משמר. והאחרונים מצאו מקור לזה דלא מהני, מגמרא דחגיגה דף כ' דאין אדם משמר מה שביד חברו, ויעו"ש וברש"י ד"ה טמאה ואכ"מ להאריך.
אבל במכונה הזאת, הלא עינינו רואות כי הכל נעשה ע"י אדם ואנשים העושים במלאכה, אחד לש העיסה ע"י העץ המוכן לזה, ואח"כ מושיט בידו לבין הוואלצען, ואחד או שנים מעגלין בגלגל, ואח"כ כשיוצא כמו מצה ארוכה כפי אורך השלחן הסמוך להוואלצען ומחופה בטס מתכת (בלעך), לוקח ביד כמו שבעה או שמונה רעדליך מחוברים יחד קרובים זל"ז, ועובר על המצה הארוכה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה ונמצאת כולה מנוקבת, ואח"כ חותך בכלי עגול כמדת המצה, ואח"כ נותנים לתנור שיש לו שתי פיות, אחד נותן המצה מצד מזרח ד"מ והשני רודה מן התנור מצד דרום, ואם אחד יסלק ידו אף רגע, לא נעשית מלאכתו בלעדו. והכל במהירות ונקיות נפלאה, שערתי בדעתי כי בין הכל ישתהא ערך חמשה או ששה מינוט.9 והכלים אינם שובתים, טפחו ש"ז בצד טפחו ש"ז.
ועתה אשאל את רבותי הגאונים, הכי צריך שהאשה תאחוז המצה בידיה דוקא ותחמם את המצה שתמהר להחמיץ, אשר הוזהרנו ע"ז לבלי עשות ככה, כמבואר במג"א סי' תנ"ט סק"ד יעו"ש. ואם האשה עורכת המצה אינה נוגעת במצה עצמה, רק אוחזת הוואלגערהאלץ [=מערוך] בידיה מבלי נגוע במצה, מה טוב ומה נעים. וא"כ מה לי הוואלגערהאלץ או המעגל בגלגל.
אך מה שחשש נו' 2 לפרורין הנדבקים ותחובין בתוך המאשין, על זה צריך שמור והשגחה אם יצוייר זאת. ואך האחת והוא העיקר, מה שנותנים האבפאל [=הנפולת] שנית לתוך העיסה, אם לא מתמהמה אף חמשית משעור חמץ ומותר לשבר המצה ולחזור לעשותה כמבואר ברמ"א סי' תנ"ט ס"ב בשם הרוקח, אך לכתחלה ודאי דאין לעשות זאת, כמבואר שם הטעם במג"א סק"ו.
ובזה הלא טוב ויפה עצת הגאון הגדול מוהר"ץ הארנשטיין הגאב"ד דלבוב שיחי', לחתוך בסכין ולעשות מרובעות. ואם כי לענין פת עבה טפח אנו למדין מלחה"פ דכשירה כדאיתא פסחים ל"ז, נלמוד גם הריבוע משם, לחה"פ היתה מרובעת כדאיתא מנחות כ"ה.
ולא נשאר מכל החששות כ"א המבואר באות א' בהקול קורא, דעיניהם של עניים נשואות לאפיית המצה, עד כי בעירנו אשר מספר יושביה ערך 450 בתי אבות, בערך מאה נפשות מרויחים בזה מעט או הרבה. וגם כי בהמשך הזמן יוכל להתבטל מצות חביבות האפיה לגמרי, וכמבואר בטור סי' ת"ס מצוה על כל אדם להשתדל בעשיית המצות ובאפייתן. ובכל מקום אשר המכונה הזאת עשויה, כולם קונים מצות אפויות10 ואין שום אדם עוסק באפייתן.
אך לעומת זה, אם ישקלו גדולי הדור במאזני התורה והדעת, הפסד חביבות המצוה נגד שכר ההצלה מחשש חמץ ח"ו, כאשר תיאר לפנינו הרב השואל בקול קורא, וכמעט כן הוא בכל מקום, למורת רוח השתדלות הרבנים והמורים אשר יראת ה' נגע בלבם לתקן האפשרי. ובעירנו, אף כי רוב האופים יש להם כלי מתכות וטסי בלעך, בכל זאת הנשים המיגעות תכבד עליהם לעשות על הבלעכין, ובסור ההשגחה תיכף תערוך על הדף, אף כי איננו חלק, אך להקל מעליה העבודה העמוסה עליה ערך שש עשרה שעות כל יום.
אך בכ"ז ח"ו אינני בא להורות ח"ו, כי קטן אנכי בדעת וד"ל בימים, וביחוד באשר הרבה גאונים אסרו מפורש. והגאון מוהר"ח האלבערשטאם כתב שיש לו עוד טעמים כמוסים לאסור.
אך את אשר חזיתי אספרה, בהיותי בבערלין היה אז הגאון הישיש מו"ה יעקב יוסף עטינגער האב"ד, והרב המאוה"ג י"א לאמיתו מוהר"א ראזינשטיין, והרה"ג מוהרי"מ דאקטאר זאקש שנתקבל אח"כ לאב"ד שם, והרה"ג החריף מחזיק ישיבה ממופלגי תורה העומדים לשרת בכהונת הרבנות מו"ה מיכאל לאנדסבערג, והרב המופלג בתו"י מוהר"מ וויטקאווסקי, עוד היו שם אז גאוני ארץ הרב הגאון אמיתי ציס"ע מוהר"מ פיילכענפעלד הגאב"ד דראגאזין, והרב המאוה"ג אב"ד דסלאחוי, ועוד ועוד הרבה גדולי ומופלגי תורה ויראים אמתיים, ולוא היה בזה חשש חמץ בודאי היו מערערים, כי לא היה מצה אחרת נאפית שמה, וכל הנזכרים והגאב"ד הנ"ל מוהר"י עטינגער הנ"ל, כולם אכלו ממצה זו. ע"כ ראוי לכל הגדולים לתת לב לזה, אולי יגולגל זכות ע"י בעל הלבנון שיצא הדבר בהיתר.
מגודל בטחוני או"ש, כה דברי העמוס בעול הרבים,
תקופה נוספת חלפה, ובשנים תר"נ-תרנ"א חזרה פרשת "מצות המכונה" אל העיתונות; למרבה הפלא, הניצבים עתה בצד המתיר הם שני בניו של הר"ר אריה ליב זיוואוו, שנודע בדורו כמחמיר גדול, והיה מראשי המדברים לאיסור דגים-מלוחים ותבלינים בפסח (כפי המבואר בפרק המיוחד להם): אחד מהם הוא יצרן מצות-המכונה ואחיו הוא הלוחם למען התרתן.
סיפור הקמת מאפיית המצות תואר ב'המליץ' (כ"ז אדר תר"נ) ע"י הכותב "חשביה", שדבריו אינם דברי תורה והלכה אלא תיאור סבלם של העניים, שהוא הטיעון שהיה שגור בפי העם נגד הרבנים ו"גזירותיהם".
קרעמענטשוג. בשנים האחרונות ירדה מאד הפרנסה בעירנו, ויושביה מתמוטטים והולכים ודלים מיום ליום. ומן העת אשר נתרבו בתי ריחיים של קיטור בעירנו, שכר האדם המתפרנס מיגיע כפיו בזיעת אפים לא נהיה, כי "המכונה" תקבץ כסף אלפי ידים למקום אחד, ומחזיקי בתי הריחיים עוד יתירה יעשו לבלי לספח איש ישראל לעבודתם.. ע"כ רוששו וידלו מאד אנשי עירנו, מזי רעב וחסרי לחם רבו כמו רבו בשנה הזאת עד אין מספר.
מחזיקי בתי הריחיים היו לאגודה אחת – להעלות מחיר הקמח לאט לאט מדי חודש בחדשו ושבת בשבתו, בעוד שמחיר החטה ירד פלאים באין קונה – ואין פוצה פה ומצפצף; כי מי יאמר להם מה תעשו ומי הקשה לעשירינו וישלם?
ולחג הפסח הבא לטשו עוד שיניהם לאכול עני במסתר ולהפשיט עור העניים מעליהם; ואילי הכסף אשר לפניהם יכרע כל ברך והמה קוצבים את מחיר הקמח, לבשו עתה מעיל "צדקה", כלומר כי יתנו חלק ממחיר הקמח למעות חטין.
את כל אלה שם על לב איש נלבב, אשר תורה ויראת שמים בו נפגשו, חסד וצדקה נשקו, הוא הג' ה' שלמה זיוואוו (בן הרב הג' ז"ל מדינאבורג), ויקן קמח פסח ומכונה לקטף ולאפות מצות ולמכור במקח השוה לכל נפש. הדלים שמחו בכל לב כי שבת נוגש, חדל שאון מוכרי הקמח; המונים המונים נהרו לה' זיוואוו לתת דמי קדימה, ורבים ממקבלי "מעות חטין" גזרו אומר לבלי לפשוט יד. ואחדים ערכו חשבון כי יותר טוב להם לקנות את המצות במחיר זול מקחת "מעות חטין", באמרם: הן לנו לקחת (לדוגמא) שני פוד קמח מעות חטין, שלשה רו"כ בעד אפייתם הלא נוציא מכיסנו (כי כסף לא ינתן למו זולת קמח), ולא פחות משני ימים נבטל ממלאכתנו ועבודתנו לדפוק על פתחי המחלקים, אם אך תשיג ידינו לאפות בזמנו, אז נהיה מאושרים. אולם אוי לעניים כמונו שאינם מוצאים מוצא לכסף עד הימים האחרונים קודם פסח, כי אז את עורנו יפשיטו גם את עצמותינו יגרמו, כי גם במחיר 8 רו"כ לא בנקל נמצא לנו מרחם מן האופים לקחת כספנו וקמחנו ולאפות לנו לחם עוני לעוגות כפשוטן לא מצות; אי לזאת נוסיף עוד שני רו"כ ועשרים קאפ' ולא ימנו את מספר בנינו לגלגלותם ומלאכתנו לא תשבת. כה אמרו האומללים אל לבם.
אבל עד מהרה נהפך ששונם לאבל, כי אחדים מהקמצנים שבעשירים חתרו בכל עוז וישתדלו לפני הרבנים לאסור מצותיו של הנכבד והנדיב ה' זיוואוו בלי כל טעם ואמתלא.
בגלל הדבר הזה פרץ מצה וריב בעיר ועברים נצים בעד עוגה בלי הפוכה. ומי יודע אחרית דבר אם לא יחולל חלילה שם ישראל עי"ז.
לשנה הבאה הזדרז ר' שלמה הנ"ל להקדים רפואה למכה, וכבר בחודש שבט (בכ"ד בו) פרסם ב'המליץ' פנייה אל הרבנים שיחוו את דעתם בדבר כשרותן של מצות שנילושו וגולגלו ע"י מכונה.
קרעמענטשוג. בהיותי בשנה העברה בניקולאיוב, חערסאן, יעליסאוועטגראד וערים אחרות, ראיתי כי שם לשין ומגלגלים מצות ע"י מכונה של ברזל (מצה-מאשינע).
דברתי עם הרבנים דמתא ועם המתעסקים בעסק ההוא, ויבינוני לדעת התועלת הרבה היוצאת מזה, כי המצות נעשות בתכלית הכשרות ואפשר יותר להשגיח היטב על סדר ההכנה, הלישה והאפיה, כי הכל נעשה בנקיות יתירה. גם יתרון רב יוצא מזה לבינונים ולעניים, כי מחיר המצות עולה בשליש פחות ממקח המצות המוכנות עפ"י הסדר הישן, והעני אינו צריך לבקש תמיכה מקופת קמחא דפסחא, כי עד סמוך לפסח יוכל למסור מעט מעט ביד הממונה על זה.
בשובי לביתי הצעתי לפני הרבנים דעירנו להשתמש במכונה זו גם אצלנו והסכימו לעצתי. אך לא ידעתי מפני מה שנו משפטם ולא אבו ללכת לראות הכנת המצות ע"י המכונה, וידברו תועה על ההמצאה החדשה הנהוגה בקהלות קדושות בארצות אירופא וגם בכמה קהלות קדושות ושומרות דת אצלנו. אז פניתי אל הרב המאוה"ג דמינסק ולרבנים אחרים והם נתנו לי הכשר על הכנת המצות ע"י המכונה. אך רבני עדתנו עמדו על דעתם ויוציאו לעז על המצות הנעשות ע"י "מאשין" כי הם שלא כדין התורה ונגד השו"ע.
וכאשר יש עם לבבי להכין גם בשנה זו מצות ע"י הוואלצען, אך בא מורך בלבבי פן ואולי יש חשש איסור חמץ בהמצות האלה, הנני פונה אל הרבנים הגאונים הגדולים, להורות לי הלכה למעשה לאיסור או להיתר. ואם באמת אפשר למצוא באופן הכנת המצות ע"י מאשין איזה חמוץ, לא אוסיף להכשיל את הנזהרים ואחדל מאפית המצות בשנה זו.
אכן אם הגאונים מורי הוראה המפורסמים ימצאו כי אין שום פקפוק כלל בדבר, אחלה פניהם להוכיח את רבני עירנו לבלי יקשו ערפם עוד להתנגד לדבר טוב ומועיל, ואני אכין מצות גם בשנה זו ע"י המאשין, לעונג נפש העניים, אשר ישיגו במחיר מצער מצות דקות ואפויות כהוגן. וזאת לדעת, כי מרגע שפיכת המים על הקמח עד הקרבת המצה אל התנור יעברו לא יותר מי"ח מינוטין.
לתשובת הרבנים הגאונים אחכה במוקדם, אם ע"י "המליץ", או ישר על שמי.
שלמה בהרב אריה ליב זיוואוו זלה"ה
שהיה רב בדינאבורג.
בתחילת חודש אדר שני נחלץ אחיו – הוא הר"ר חיים שמעון דוב רבה של הארקי, מח"ס 'שבעים תמרים' (על צוואת ר' יהודה החסיד) – לעזרתו, ופנה אל הרבנים ואל הציבור באמצעות העיתונות. דבריו באו בהמשכים ב'המליץ' לשנת תרנ"א, בגליונות: 51, 54, 56.
תוכחת מגולה
אחי הג' הראש מקרעמענצוג הכין בחצרו בשנה העברה בית מאפה מצות לפסח על-ידי מכונה הנקראת וואלצען, לטובת עניים ודלים, למען יוכלו לקנות מצה יפה ומהודרה בזול. אפיית המצה על-ידי וואלצען כבר נעשית בכמה קהילות גדולות סמוכות למחננו, כמו: ניקולאיעוו, יעליסאוועטגראד וקישינאוו, ובקהילות גדולות הרחוקות ממחננו, ובכל המקומות האלה הכל נעשה על-פי רשיון רבנים גאוני ארץ.
ובכל זאת, כאשר אמר אחי להכין גם הוא בית-מאפה מצה באופן כזה, ביקש מאת רבני עירו כי יבואו לראות מעשה האפייה ולחוות דעתם; אבל המה מיאנו לבוא לראות ולהורות, וטעמם ונימוקם עמם. אז נאלץ אחי להביא ממרחק תעודות הרבנים הגדולים בדבר הזה. אחי כתב שאלתו להגאון הגדול במינסק, והשיב לאחי בכתב ידו. וזה לשונו ממש:
"כאשר עבר דרך פה איש אחד מפרוזין שהיה במחנו ואמר שראה בעיניו מעשה המאשין הלז ומעשה האפייה, ואמר שאין עושין העיסה גדולה משאר עיסות וגם נעשה בזריזות, על-כן הנני משיב אשר לפי זה אינני רואה שום חשש באלו המצות הנאפות על-ידי המאשין הלז, ואדרבה הם כשרים יותר משאר מצות. והאמת אגיד כי דעתי נוחה מזה, יותר הרבה מהנעשה על-ידי נשים שדעתן קלות וצריכין השגחה הרבה וכולי האי ואולי, והרבה קלקולים יש שם אשר אי-אפשר לתקנם. משא"כ בזה שנעשה על-ידי אנשים יראים וזריזים ובני תורה. ואם הייתי יכול לעשותו בפה שיהיה כזה, היה דעתי נוחה מזה מאד, ובעצמי הייתי אוכל מזה שבע רצון – על-כן לא ידעתי שום טעם להרבנים דשם בזה. ואם נגע בכבודם בדבר מה ידרשו הדבר, אבל לא לאסור לחלוטין. והתורה חסה על ממונם של ישראל. ואם יש להם איזה טעם יודיעוני ואשמע אם יש איזה ממש, כי לפי המבואר במכתבם ולפי מה שסיפר לי הנוסע הנ"ל, אינני רואה שום חשש ופקפוק ויאכלו עניים וישבעו, כי הם נעשים בהכשר יותר משאר מצות.
ובזה הנני בא עה"ח, ירוחם ליב החופ"ק מינסק"
גם הרה"ג דיעליסאוועטגראד כתבו תעודת הכשרם על זה. וזה לשונם אות באות:
"להוי ידוע (למען) [למאן] דבעי למודע, שהמצות של פסח המרוקעים והמרודדים על וואלצען הנסבב ע"י גלגלים אשר זה נקרא בפי העולם מאשין, וכל איש שרואה אופן עשייתם יראה שכשרים הם הרבה והרבה יותר מכל הפאדראדען. כי גם אני קודם שראיתי אופן עשיית המצות ע"י המאשין חשתי ג"כ ליתן היתר ע"ז, עד שיעצתי עם הרה"ג המנוח ר' אברהם דוד לאווט רב דניקולאיעוו (הוא בעהמ"ח ס' "קב ונקי" על סד"ג [=סדר גיטין] וס' שע"ת [=וסידור שערי-תפילה]), וכתב אלי ציור עשייתן וראיתי במכתבו שהשיב לי שאין בזה שום שמץ משהו. כי אף הגאונים שאסרו, הוא ג"כ מחמת שלא ראו בעיניהם ורק עפ"י השמועה אמרו, אבל אילו ראו בעיניהם אופן עשייתם בודאי לא אסרו, כי אין הכשר רב וגדול מזה. ובשנה דאשתקד הרשיתי עשיית המצות הללו, וראיתי בעיני גודל ההכשר בהמצות הללו – וביותר כי נעשה בזריזות יתירה. וגם בשנה זו אופין מצות בעירי על הוואלצין הנ"ל.
- יום ו' כ"ב אדר שנת תר"ן פה יעליסאוועטגראד, הק' יהודא ליב הלוי עפשטיין החופ"ק.
"גם אני ראיתי את המאשין מהוואלצין הנעשה פה לצורך עשיית המצות, וכשרים מאד ואין בהם שום חשש חמץ וגם נעשים בזריזות יותר והכשר נעלה מהמצות האופים בפאדראדען. ובכל יום ויום מבקרים אנחנו אופן עשיית המצות הנעשים במאשין ומצאנו חובה בנפשנו להגיד דבר אמתי וגם לבא על החותמות כי כשר וישר הדבר.
ולראיה באעה"ח אור ליום א' ך"ד אדר שנת תר"ן פה יעליסאוועטגראד. נאום ברוך בהרב מוהרי"צ כהנא חופ"ק הנ"ל, בעהמ"ח שו"ת 'מקור ברוך" וס' 'הדרושים' וס' 'אמרי שפר'.
ועתה קוראים הנעימים, הבאתי לכם היתר מפורש יוצא מפי שלושה רבנים גדולי ארץ המפורסמים, שהם ארבעה, אשר יתנו בקול יתרון הכשר אפיית המצות על-ידי הוואלצין, שעולה בכמה מעלות טובות על אפיית המצות על-ידי הפאדראדין. הרבנים אשר למראה עיניהם ישפטו, כי עיניהם ראו ולא זר, ואינה דומה שמיעה לראיה. ואין אומרים למי שלא ראה את החדש יבוא ויעיד אלא למי שראה (נדה ז').
ועוד אעתיק בזה תעודה מרב גדול אחד (אשר גם הרבנים דקרעמענצוג העידו עליו בתפארת שבחיו כי רב גדול וירא-אלקים הוא), ובעצמו היה בבית אחי יחיה וראה את כל מעשה האפייה ונתן גם הוא תעודתו בכתב וחתימת ידו. וזה לשונו:
"אמת ניתן לכתוב איך ששאל אותי הגביר המופ' ר' שלמה זיוואוו בהרב הגאון ר' אריה ליב ז"ל הרב מדינאבורג, אודות המאשין לאפות מצות לפסח שרוצה לתקן, אם מותר על-פי הדין. וזאת אשר השבתי לו, כי אני בעצמי ראיתי את המאשין בעיר ואם בישראל קישינאוו, אשר גם בה יושבים רבנים גדולים ומפורסמים, ואופין שם מצות על המאשין, ובני-ישראל הכשרים אוכלים אותן בפסח. וכבר דברו מזה הרבנים הגדולים בכמה תשובות והתירו. רק שצריך מאוד להשגיח על-זה בעינא פקיחא, שיהיו כמה תנורים ופועלים זריזים, כדי שלא תבוא ח"ו לידי חימוץ. וכפי הנראה אשר ר' שלמה הוא איש כשר ובר אורין, מסתמא יעשה על אופן היותר טוב, וכל בר ישראל יכול לסמוך עליו.
ועל-זה באתי עה"ח יום ג' י"א שבט תרנ"א לפ"ק, עקיבא דוב גאטמאכיר חופ"ק קאמאראב.
ואני הצעיר שמעתי מרחוק את כל הנעשה נגד אחי יחיה בשנה העברה, אם כי היה לפלא בעיני, האם לא יספיקו מכתבי ההכשר ותעודות הרה"ג המפורסמים אשר יעידון לפי מראה עיניהם. אך לא היה ביכולתי לחוות דעי בזה, יען כי לא ראיתי בעיני את מעשה המאשין והוואלצין, וכל כלי המעשה ואת התנורים ובית המאפה וסדר עריכתן ואפייתן של המצות.
וכעת כאשר נסתבב לי להיות קרוב לעיר אחי, אמרתי אסורה נא ואראה המראה הגדול הזה, מדוע תבער שנאת הרבנים דשם על מעשה אפיית המצות הוואלצין. ומצאתי כי כותלי בית-המדרש יוכיחו בההודעה אשר הדביקו שמה, העתק דברי הגאון רי"מ אלטער גור, הנדפס בס' תנא דבי אליהו בדפוס ווארשא שנת תרמ"א, ומביא כי גם הגאון ר"ש קלוגער מבראד הוא מן האוסרים. – אך הלא אינו מצויר שם אופן המכונה ואיך מעשיה, וגם הגאון רי"מ אלטער כותב בעצמו שלא ראה את המאשין רק מאשר שמע בא לדין ולאסור. ואם-כן מה ראיה נוכל למצוא מדבריו לנידון הזה מעשה הוואלצין, הלא שתי תשובות בדבר:
חדא נוכל לאמר כי המכונה אשר אסרה הגאון הרי"מ היא באופן אחרת, כידוע כי מכונות שונות ישנן לתכלית זו: יש אשר יותן הקמח בהמכונה והיא תוציא מצות אפויות, וכל עשיית המצה היא איננה בידי אדם. ויש אשר המצות תצאנה עגולות וקצוות מהן נחתכו בערוכתן וחוזרים ללישתן, במכונות כאלה יש לדון. לא כן מעשה הוואלצין אשר נדבר מהם.
שנית, גם באלו המכונות שיש לדון, אפשר אם היו הגאונים רואים אותן בעיניהם לא היו אוסרים, ואך אין לנו עסק בהן עתה.
וגם הגאון מוהרש"ק שהגאון מהרי"מ כותב בשמו שהוא מן האוסרים, הנה דבריו נדפסו בספרו קנאת סופרים בהשמטות למי נדה סי' ל"ד, והגם כי מטעם חשש חמץ בא לאסור, אך הוא מדבר גם-כן בהמכונה שהמצות יוצאות ממנה עגולות והקצוות נחתכו וחוזרים ללישה, או שהיה לו חשש אחר אשר לא שייך לנידון דידן. או אפשר כתב כן טרם ראה בעיניו מעשה המכונה, וכאשר ראה בעינים הודה גם-כן שאין בזה חשש חמץ, רק מטעם אחר לא הסכים לזה. כי בתשובת שם אריה חלק יו"ד סי' נ"ג כתב וזה לשונו:
"ועל-דבר אשר שאל אודות המאשינא בשביל אפיית המצה, הנה כל גדולי אשכנז וגאליציען עושים כן. ואיש אחד הגיד לי אשר ראה בעיניו בק"ק לבוב שאפו מצות על-ידי המאשין (ובטח היה על-פי היתר הגאון (רי"ל) [רי"ש] נאטאנזאהן), רק להגאון רש"ק לא היה דעתו נוחה בזה. והוגד לי עיקר כוונתו שפירש בזה, מפני שחסה עינו על העניים המתעסקים באפיית המצות אשר רבו בק"ק בראד. ובזה א"א לחוות דעתו רק למראה עיניו ישפוט והחכם עיניו בראשו".
ואנחנו אין עסקינו באלו המכונות שדברו הגאונים, רק על-דבר גלגול המצות על-ידי הוואלצען. ובזה בטוח אני כי אם היו הגאונים האלו רואים מעשי הוואלצען, ברור כשמש הוא כי בשערי בת רבים היו מהללים אותה בהלל הגדול, ובפה מלא היו מפארים אותה, והיו משתדלים לתקן כן בכל עיר ועיר, בכדי להנצל מהגלגול שעל-ידי הנשים אשר הרבה קלקולים יוצאים מזה. כאשר העיר במלות קצרות הגאון הגדול ממינסק במכתבו הנעתק לעיל, וכן היה מרגלא בפי ר"ג אבי מו"ר הגאון זצ"ל לאמר בדרך צחות, כי הגם שמצוה על כל אחד לעמוד בעצמו על עשיית המצות (כמבואר בסי' ת"ס), אך עתה שרבו הקלקולים בזה מהנשים קלות הדעת אשר אינן שומעות בקול המשגיחים, על-כן מי שרוצה לאכול מצה ולא יהיה לבו נוקפו, מוטב לו שלא יהיה בעת אפייתן, ואחזוקי איסורא לא מחזיקינן. וכל ימיו היה לבו דוה על אפיית הפאדראדין.
וזה לכם קוראים הנעימים מעשי האפייה על-ידי הוואלצען שנדבר ממנה: הלישה היא באגנות מהודרים על-ידי אנשים גדולים זריזין במלאכתם, ומידם תצא העיסה על שולחן מכוסה בלוח צינק [=אבץ], ושמה נילושה היטב היטב בזריזות רב על-ידי עצים עבים ארוכים מכוסים גם-כן בצינק, ואנשים גדולים מהדקים העיסה בידיהם ורגליהם הדק היטב על-ידי העצים האלו, הנקרא טרעמכאווקע.
(ולדעתי בהלישה הטובה הזאת, אשר ראו עיני, יצאנו גם מהחשש שכתב הגאון אדמו"ר הזקן בהשו"ת שבסוף השו"ע שלו סי' ו': "שמחמת שממהרים מאד מאד בלישה ואין לשין יפה יפה, לכן נמצא קמח מעט במצות של עיסה קשה, כנראה בחוש למדקדקים באמת" יעו"ש. כי רבינו מדבר במהירות הלישה שעל-ידי הנשים ומעשי ידי אדם, ומובן הוא שמהירות המעשה וטוב הלישה המה שני הפכים, וצדקו דבריו במאד; לא כן הלישה הטובה הזאת שהיא שלא במעשי ידים לבד).
ואחר הלישה תבוא העיסה להוואלצען ומתגלגלת שם על-ידי גלגול הוואלצען באופנים, על-ידי אנשים; פעם ראשונה עבה, וחוזרת שנית להוואלצען להתגלגל בדקות בינונית ושוב חוזרת שלישית להוואלצען יוצאת דקה כנצרך למצה, ויוצאת משוכה על השולחן המכוסה גם-כן בלוחות צינק, ומרדדים אותה במהירות ונחתכת למצה מרובעת, ונמסרת לפני האופה, והוא מקבל כל מצה במרדה לתוך התנור.
ומתחילת נתינת המים על הקמח בהאגנות שלשין בהם, עד שתצא מהתנור אפויה, עמדתי בעצמי למנות המינוטין על מורה שעות בבירור, ואינם רק משנים עשר מינוט עד שלושה עשר מינוטין ולא יותר.
ואין להתפלא על-זה, יען כי לכל מלאכה ממונים אנשים מיוחדים, וכל אחד שומר מלאכתו, והמשגיח איש ירא אלקים עומד עליהם לזרזם ולהחיש מעשיהם להיות כל אחד זהיר במלאכתו. ובכדי שלא יעפו במלאכתם נשכרו אופים ולושים פי שנים מן הצורך, אלו עושים מלאכתם ואלו ינוחו וחוזרים חלילה.
המשגיח מוזהר לשפשף ולנקות השולחנות וכל הכלים בכל עת ובכל שעה. הבית חומה שאופים בה הוא גדול במאד מאד, והאויר קר בו תמיד. ושמה שלושה תנורים גדולים במאד. ולכל דבר חדר מיוחד, המים שלנו בחדר אחד (הוספתי זהירות אשר המים שלנו יהיו נשאבים בבין-השמשות יומים קודם הלישה, בכדי שיהיו המים בתלוש י"ב שעות, כאשר החמירו הפוסקים האחרונים – הפמ"ג והמחצית-השקל והאדמו"ר ובקיצור שו"ע – לחוש לדעת הגדולים הראשונים המחמירים בזה), והלושים בחדר אחד. הנותן המים אינו במקום הקמח, והנותן הקמח אינו בסמוך להמים. כן המרדדים ומקום הרדידה רחוק הרבה הרבה מהתנורים.
זמן האפייה הוא מהבוקר עד שעה 11 קודם חצות, ומן 11 ינוחו עד 1, שתי שעות ינוחו, ומן 1 יתעסקו במלאכתם עד הערב. ובלילה אין אופים כלל (לא כן בכל הפאדראדין שאופים כמה וכמה שעות בלילה, והקלקלה בזה מרובה כידוע).
סוף דבר, כל השונא לטעון ואוהב לפרוק ויראה בעין אמת גודל ההידור העולה עשר מעלות על הפאדראדין, מהלל פעולת הוואלצען.
ומעתה יאמר נא ישראל, אם לא יבוש יעקב ופניו יחוורו, להוציא דיבה על אפיית המצות הזאת. הלא כל השומע תלונותיכם והעלילות אשר שמתם על-זה יצחק, וישא תפילה מי יתן ויעשו כן בכל עיר ועיר.
- שמעתי כי שמו בפי להקת ההמון (כי ביניהם יזרח אור תבונתם) לאמר, כי "עוגות מצות" כתיב, ועוגה היא עגולה, והמצות האלו הן מרובעות – אמרתי שיחת ילדים היא, ואין קץ לדברי רוח, ואינו כדאי להשיב על דברי שטות כאלו ולבלות זמן – אתפלא איך לא שמו לבם על הדין המפורש שמקורו הוא מהירושלמי סוף פ"ה דתרומות, והוא – כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר. והגם כי בירושלמי שם קאי לענין לטמא את הטהור, מ"מ רבינו הב"י בטור יו"ד סי' קט"ו בשם ר"ת כתב דאמרינן בירושלמי כשם כו' כך אסור לאסור המותר. וכך פסק הש"ך ביו"ד סי' רמ"ב בקיצור הוראת או"ה סעיף ט'. ועיין מנ"י כלל ע"ב סק"ב.
אחרי כל הדברים והאמת האלו, ישמעו נא המורים אם ריב להם בדבר הזה, או רוח קנאה עבר עליהם מאיזה סיבה שתהיה (כי אם לא כן, איך התירו בעצמם לאחי בשנה העברה למכור המצות האלו לחוץ לעיר קרעמענצוג ולא בעיר, יאמרו נא, אחרי שהודיעו בההכרזה שחלילה לא התרנו מה שאסרו בית-דין הגדול, ואיך האכילו מה שאסרו להאנשים שמחוץ לעירם?). יציעו נא דעתם, והנני מוכן להשיבם. ואם לעצתי ישמעו, יחדלו להם מפניות האדם, כי במה נחשב הוא, יחרישו ותהי להם לחכמה.
אחרי כתבי כל אלה, ראיתי ושמח לבי, כי לא חדשתי בכל דברי מאומה, וכמעט קמחא טחינא טחנתי; כי הובא לידי 'הלבנון' שנת השלוש-עשרה (בערך הוא משנת תרל"ז), שמה התעורר בהיתר האפייה על-ידי הוואלצען הרה"ג ר' יקותיאל ליב עליאן הרב דק"ק זעזמער, והעמיק הרחיב בזה ברוב תבונתו, ומביא בשם שבעה גאוני ארץ ועוד הרבה גדולים ומופלגי תורה ויראים אמיתים, כי כולם אכלו ממצה זאת הנאפית על-ידי הוואלצען.
והרה"ג הלז כותב, אשר הגאון רש"ק מבראדי שאסר האפייה על-ידי המאשין ב'קול קורא' שהדפיסו אז, מבואר טעמו משום שדומה מעשה המאשין למעשה קטן, ובעינן מתחילת הלישה עד גמר יהיה על-ידי ישראל גדול. הרי מבואר שהגאון רש"ק שדן דינו לאיסור, הוא דוקא בהמאשין שנותנים בה הקמח ותצא מצה אפויה שלא על-ידי מעשה בני אדם רק על-ידי קיטור. וכדי שלא יסתור את עצמו ממה שבספרו "קנאת סופרים" שהבאתי לעיל מטעם חשש חמץ קאתי עלה, צריך לומר דבספרו מיירי בהמאשין שהקצוות נחתכים וחוזרים ללישה. – וכן ראיתי היום תשובת הגאון ר' מרדכי זאב איטינגא מלבוב, שמבואר דעתו בפירוש שמיירי בהמאשין כזאת גם-כן, שכתב:
"ואחר-כך יקחו דפוס אחד עגול ובו יעשו המצות מן העיסה הדקה הפרוסה על השולחן כו', ואת אשר נשאר מהעיסה היינו הקצוות הקצוצים בדפוס העיגול, יקחו ויעשו ממנה עיסה בהצטרף לעיסה אחרת עכ"ל".
ולפי זה ברור הוא אשר הגאון רי"מ אלטער מה שהדפיס בס' תנא דבי אליהו לאיסור בקול רם, הוא מיירי גם-כן באופן המאשין הזאת, כי כל חילו הוא ממה שכתב לו הגאון רמ"ז איטינגא – אשר כל אלה לא שייך בהוואלצען האלו, ואשר המצות הן מרובעות. וחי נפש הכותב, כי בעצמי עמדתי על השגחת האפייה הזאת, וראיתי בעין פקיחא שאין שום דבק מהעיסה על הוואלצען ולא על כל הכלים, ובתמידיות מנקים ומשפשפים כל הכלים בזהירות רב.
רק מש"כ בתשובת 'שם אריה' ההובא לעיל, שהוגד לו בשם הגאון רש"ק שלא היה דעתו נוחה בזה מטעם שעיניו חסו על העניים המתעסקים באפיית המצה – אשר זה עומד לנגדנו גם בהאפייה הזאת בהשקפה הראשונה; אמנם מלבד אשר הרה"ג בהלבנון הנ"ל הסביר כי לעומת זה עומד ריוח להעניים מצד אחר, עוד זאת, בהאפייה הזאת שבבית אחי לא שייך כלל לחוש לזה, כי הלא לא יבוטלו מחמת זה בפה רק איזה פאדראדין, ורוב הפאדראדין הלא יהיו על מכונם כמאז ומקדם. ולעומת אלו העניים שהיו מתעסקים במעט מהם, הלא גם בבית האפייה דאחי עומדים עד ארבעים פועלים עניים, והתחילו במלאכתם מתחילת חודש הזה אדר הראשון. ואם נחשב הזמן שעולה ארבע ידות על הזמן שאופים בהפאדראדין, הלא יעלה חשבון מספר האנשים שמתפרנסים מזה הכל אחד, ומה לנו אלו העניים או אלו.
נוסף על כל אלה, הלא מחיר המצות בזול, והתשלומין בעד המצה ניתן הרווחה להעניים שישלמו מעט בקובץ על יד במשך הזמן, אשר כל העניים באו בקול תודה, לאמר: החייתנו! החייתנו!
ועל טענת המערערים שמחמת שכל אחד יקנה מצה אפויה תתבטל מצות חביבות אפיית המצות, ומבואר בסי' ת"ס שמצוה על כל אדם להשתדל בעשיית המצות ובאפייתן – גם בזה היטב דיבר הרה"ג הנ"ל בהלבנון להסיר התלונה – ובפרט בנידון הזה, לא עלינו תלונותיכם הזאת כלל וכלל, יען כי הלא עוד הרבה פאדראדין בפה קרעמענצוג, ומי שחביבה עליו מצות אפיית המצוה בעצמו, יפנה לשם, כי מי מעכב על ידו.11
קנצי למלין, פניתי כה וכה וראיתי כי אין איש השוחר טוב דורש האמת וירא אלקים שימצא מה לפקפק על מעשי האפייה הזאת, אם לא מי אשר החנף חרבו והנצחון קשתו.
אך באשר הוזהרנו בצדק תשפוט עמיתך, אמרתי לדון את הרבנים לכף זכות, בזה שלא יאבו לבוא לראות ולהורות הצדק; כי אם יבואו ויראו, הלא גם בעיניהם יוטב הדבר במאד מאד, ואז מה יצעקו עוד בדברי רוח, וכלימה תכסה פניהם על העבר.
ולא אבין מעשה הרב, הלא אביו הוא מדיירי ניקאלאייעוו, אשר שמה אין זכר עוד לפאדראדין, ואפיית מצות כל העיר הוא רק על-ידי הוואלצען, ואביו יכין גם המצה שמורה שלו על הוואלצען ואוכלם. ואיך יחריש בנו הרב אשר אביו יאכל מצות כאלו אשר אסרו בית-הדין הגדול לפי דבריו. – אבות אכלו ושיני בנו תקהינה להתירם – אתמהה!
אקוה כי יהיו נכוים בפושרין דברי אלו, ואם עוד יקשו ערפם, עוד חזון למועד לדונם ברותחין ויסכר פיהם, כי קושטא קאי.
אלה דברי הצעיר חיים שמעון דוב בהרב הגאון אריה ליב זללה"ה מדענעבורג, חונה פ"ק הארקי. בעהמ"ח קונטרס כפות תמרים וס' שבע עינים, ושו"ת נחל אשכול.
כותב וחותם פה קרעמענצוג, יום ועש"ק ה' אדר הראשון פ' תרומה – ושנת תרומ"ה [=תרנ"א] לפ"ק.
מכת"י זה נדפסה התשובה גם בקובץ 'יגדיל תורה' (ירושלים, גל' יז, עמ' 61 ואילך)
ב"ה, מוצש"ק פ' ויקהל תר"ס.
לקאבילייאק, להרה"ג ר"ש שכנא הורוויץ נר"ו.
אחדשה"ט. ע"ד דבדיק לן מר להודיעו דעתי בדבר המאשינע לעריכת ואפיית המצות שהביאוה גם לעירם, וכתב כת"ר כי אחרי בינותו בספרים ימצא שלושה חששות: [א] בחמץ הנדבק בחורין ובסדקים של הרעזינע אשר בין שתי הוואלין שמנקרין המצות, [ב] המאשינע עומדת נגד פי התנור וסמוך לה, [ג] חושש כת"ר שע"י המאשינע יש לחוש יותר שישאר קמח בלתי מגובל בפנים העיסה, משא"כ בעיסה הנעשית בידי אדם. ע"כ תורף דברי כת"ר.
אני לא ראיתי מעודי המאשין הזאת, ועפ"י השמועה שמעתי מידידי הרב הגאון רי"י נ"י מקרימענצוג12 שיש בזה חששות גדולות, וההיפך מזה העיד לי מחו' הר' מנשה לאוואוט שכבוד אביו [הרה"ג ר' אברהם דוד] ז"ל הידוע לרב בעל הוראה מובהק, הוא בעצמו השתדל בהבאת המאשין לניקאלאייעוו, והוא הראשון אפה שמה השמורה שלו, וידוע שהי' עסקן בדברים ובטח ראה וידע היטב אשר לפניו, אך אולי ראה והתקין דברים המקולקלים שהיו בה. וכן נראה ליישב מה שהביא בס' שדי חמד מערכת חמץ ומצה סי' י"ג אות י"ב שהגאון מוהר"מ אוירבאך ז"ל בשנת תרי"ח הוא הי' האוסר המאשין בהיותו בקאליש, ואח"כ בהיות הנ"ל רב בירושלים אפו שם מצות ע"י המאשין. ומזה הוכיחו כי חזרה יש כאן ואינה דומה שמיעה ששמע ואסר לראי' שראה והתיר. אך י"ל שראה והתקין התקלות. וכן נראה שמה בשדי חמד בהעתקות מהלבנון ומהאריכות שמה כי נעשו תיקונים בהמאשין, שמתחילה היו עושים המצות עגולות ע"י כלים מיוחדים והיו לוקחים השיורים ונותנים עוד פעם לעשות מהם עיסות מצות, ואח"כ נתקן הדבר ועושים מרובעות ואין שם שיורים. כן בתחילה היו מנקרין ע"י כלי בהרבה רעדליך [=גלגילות], והי' חשש שהייה בזה לריבוי העיסות הצריכות ניקור, ושוב התקינו שהכל נעשה ע"י המאשין גם הניקור. כן ראיתי שם בשד"ח.
ונראה כי המאשין שהביאו לעירו היא המתוקנת. וחששת כת"ר שע"י הניקור הנעשה בהמאשין יש חשש גדול, שלפי הבנתי בדבריו נעשה ברעזינע נקבים וסדקים ושוב אינו מועיל גם אם אינו משתהה כלל בלא עסק ומתגלגל ועוסק תמיד, כי לגבי הבצק שבסדק ודאי נראה שלא יועיל העסק ומתחמץ ושוב מתערב בעיסה. אך מאשר כת"ר כותב אך עפ"י השמועה יש להסתפק אם הענין כן, שא"כ הרי תקנתן קלקלתן, ואיך כתבו שמה שעתה שהניקור ע"י המאשין נתקן החשש מהניקור והשהייה. ואולי כשיראה כת"ר ימצא שאינו נעשה סדקים ורק מתדבק בהמגלגלים העיסה ופירורי הבצק, וא"כ אחרי שמתגלגלים תמיד ואין שוהין בלא עסק כלל אין חששא בזה, וכמ"ש בשו"ע אדמו"ר סי' תנ"ט סעי' י"ח.
החשש השני ודאי הוא מעוות שיוכל לתקון. והחשש השלישי, הנה מזה נוכל לשפוט עד כמה אין לדון עפ"י השמועה; שכת"ר המחמיר בהמאשינע, ובשדי חמד הרבנים המשבחים את המאשינע נגד פעולת הידים, שניכם מטעם אחד אתיתון עלה. שהמה כותבים שבידים מצד העייפות נשאר בפנים קמח ועיסה בלתי מגובל משא"כ אצל המאשין, וכת"ר חושש להיפך. כללו של דבר כת"ר יראה בעיניו, ואם יש לתקן חששי הניקור ודאי אין למחות ביד רמה בשביל תקנת העניים לבד, ויש לתקן תקנת העניים באופן שלא יהי' בתקנתן קלקלת הציבור מאי הסדרים בהפאדראדין וחששות חמץ גמורים, כאשר כתב כת"ר וכאשר לבי ולב כולנו יודעים מהנעשה שמה, ולא נוכל לתקן מאומה. וכאשר האריך בזה בס' שד"ח שם לפרוט כל החששות ומכשולים מבתי אפיה הנהוגים, וד' יכפר בעד.
וגם כי כנראה לא תועיל הצווחה נגד התחדשות המאשין, כאשר לא הועילה נגד הפאראווע ריחיים [=ריחיים של קיטור], וגם קרעמענצוג ויתר הערים יוכיחו כי צווחו ולבסוף שתקו. אשר לכן נראה כי ראוי לכת"ר אחרי שכבר הובאה המפלצת לראות לקרב ולא לרחק למען ישמעו לקול תיקוניו, ויתקן הדברים הצריכים תיקון בכל האפשרי. זולת אם אחרי כל התיקונים יראה כת"ר שיש חששות באמת, אז ודאי על כת"ר להורות כהלכה (וכבר כתבו כי על הרב מרא דאתרא לא נאמרו שיעורי חיובי התוכחה והפטור).
והנה כ"ז בדבר חששי עניני הניקור והחימוץ למצת כל החג, אבל הגר"ש קלוגער מבראד וסייעתו אתי' באיסור המאשין למצת מצוה מדין גמור, באמרם כי הלישה והעריכה מסידורא דפת צריכים שימור לשמה, וכמו שלא מהני ע"י נכרי וחרש שוטה וקטן הכי נמי ע"י מאשין דלאו בר כוונה ושמור היא, ופשוט דלא מהני בזה עומד על גביו. והמתירים כתבו דשאני נכרי וחש"ו דאדעתא דנפשייהו עבדי. וזה אינו מדוקדק, דחש"ו לאו אדעתא דנפשייהו, ופסולים מצד שאינן בני כוונה כלל וה"נ המאשין. ויש מהמתירין שכתבו שע"י מוכני ומאשין מהני כוונה, והביאו ראי' מחולין (דף ט"ז) דמשמע דאפילו לרבנן דבעי כוונה לשחיטה מהני ע"י מוכני, דאל"כ לישני רומיא דהברייתות הא ר"נ והא רבנן עיי"ש.
וראיתי בתשובת הגאון רמ"ז איטינגער האוסר וכתב טעם חסרון כוונה כהגרש"ק, וגם כתב דלא הוי כחו רק כח כחו יעו"ש. ובאמת זה אינו מובן כלל, חדא דלא בעינן במצה כח אדם כלל אלא רק שמירתו, ועוד במוכני דפחרא שהגלגל בראשונה מתגלגל מכח אדם גם כח כחו עד סוף כל הגלגולים מקרי כח אדם ושרי גבי שחיטה ג"כ כמ"ש הפר"ח והתבו"ש ומוכח בש"ס. אך י"ל בהצטרף שני הטעמים, והיינו שע"כ לא שמעינן מהראי' הנ"ל דמהני כוונה ע"י מוכני אלא בכח ראשון, אבל בכח כחו אעפ"י דמהני בשחיטה היינו משום דלא בעי כוונה כר"נ אבל לרבנן י"ל דלא מהני, וא"כ חזרה סברת הגרש"ק ז"ל לדוכתא אם הוא כח כחו (ויש לעיין בענין זה בלחם ושמלה על הל' טבילה סי' קצ"ח סקי"ט).
אך נראה דהנה הט"ז ריש סי' ת"ס חלק על הב"ח שכתב דלהשאלתות פסול גם טחינה ע"י גוי בעומד ע"ג, והט"ז חילק בזה בין לישה דבעינן שימור לשם מצה, משא"כ בטחינה בעינן רק שימור מחימוץ, והביא ראי' מלשון השאלתות. וכבר השיגו על הט"ז בעל העמק שאלה שמפורש בשאלתות גם גבי טחינה שימור לשם מצה. והחק יעקב שם בסי' ת"ס מש"ל שמפורש שם גם גבי טחינה שימור לשם מצה, וכדי לתרץ מנהג העולם שטוחנים בריחיים ע"י גוי אפילו בריחיים של יד, מחלק הח"י בין כשהגוי עוסק בידיו ממש ותופס העיסה בידו דלא מהני עומד ע"ג, משא"כ כשהגוי עוסק ע"י כלי כמו ריחיים של יד יעו"ש. ולכאורה אין החילוק מתקבל כלל, דאם הי' הגוי הפוסל הי' מקום לחלק בין בידו לדבר אחר, וכמו גבי יין נסך שפוסלת נגיעת הגוי וכוונתו דיש חילוק בין נגיעה בידו או ע"י דבר אחר, משא"כ הכא דאין מעשה הגוי וכוונתו אוסרים את העיסה, אלא שנעדרה כוונת הישראל ועסקו, וא"כ מה לי ביד הגוי או ע"י כלי. וזה פשוט.
ויש מקום בראש ליישב חילוק הח"י עפ"י מ"ש בס' מנחת חינוך (מצוה י') וגם בספר שד"ח שם שהביא סמך להא דלא מהני שימור הישראל כשהגוי לש ואופה, וקשה הרי לא בעינן הכא מעשה הלישה והאפיה בכוונה שנצרך דוקא שיכוון הגוי ע"י העומד על גביו אלא רק השמירה והרי הישראל הוא השומר, והביאו מהך דחגיגה (דף כ"ו) חזקה אין אדם משמר מה שביד חבירו יעו"ש. וא"כ י"ל דהיינו דוקא מה שביד חבירו ותופסה ממש, משא"כ ע"י כלי לא אגידה כ"כ לחברי' ומועילה השמירה, ולכן מהני שמירת הישראל גם בריחיים של יד כשהגוי טוחן, וה"ה לדידי' שאינו מחלק בין טחינה ללישה ועריכה דמהני שמירת הישראל אם הגוי לש ועורך ע"י כלי ואינו תופסן בידו ממש, וא"כ כ"ש כשהכלי לבדו לש ועורך מכח כחו של הישראל שמהני שימור הישראל. וזה ודאי ברור לפי דעת הח"י ז"ל.
אך לא אכחד מכת"ר כי אין הסמך מחגיגה הנ"ל מתקבל אצלי כלל, ואין הנדון דומה לראי'. ואם באנו לדמות לשם נראה מוכח ממה שהקשה שם (ע"ב) מחמריו ופועליו דאין חילוק בין תופסן בידו או לא. ולישב המנהג והחילוק בין טחינה ע"י גוי ועומד על גביו ללישה ועריכה ע"י גוי ועומד על גביו (אשר נלאו האחרונים לישב ולא עלה בידם כי אם בדוחק), נראה כי הדברים מיושבים ואתי שפיר טובא כמשמען עפ"י מה שביאר והאיר עינינו אדמו"ר בסי' תנ"ג סעי' טו שכתב ומהו שימור זה האמור בתורה (שהוא ז"ל הכריע דהוי מה"ת דלא כהב"ח והח"י אלא כהפר"ח וסייעתו, וכדמוכח מחלות תודה ומדרשת הירושלמי גבי מלאכת יו"ט, ועוד כמה ראיות דהוי דאורייתא. ומה שמשמע בירושלמי סוכה גבי מצה ישנה דהוי דרבנן ומשום חשש חמץ, כבר ישב הפרמ"ג או"ח משבצות סי' תרמ"ד דפליגי בה רבה ור"י בפסחים (ל"ח ע"ב), והירושלמי ס"ל רק דרשת רב יוסף ולא דרשת רבה דושמרתם, אבל לש"ס דילן הלכה כרבה והוי דאורייתא. ובס' העמק שאלה פ' צו כ"כ מדנפשי', ובס' מנחת חינוך מצוה י' הקשה על הירושלמי דמצה ישנה ונשאר בתימה, ולא ראו את דברי הפמ"ג בסי' תרמ"ד הנ"ל ורמזו גם בסי' ת"ס. ויש להאריך בזה טובא אך אין זה מענינינו, ורק העירותי למה שהכריע אדמו"ר דהוי מה"ת. ומ"ש אדמו"ר בסי' תע"ז דהוי ספק דרבנן נראה כוונתו משום דאפיקומן הוא דרבנן עיי"ש).
ונחזור לדברי אדמו"ר ז"ל שכתב ומהו השימור האמור בתורה כו' יעו"ש, שהטעים היטב בשני הסעיפים האלו דשמירת העיסה משבאו עליה מים היינו שמירת העסק וההשתדלות שהרי בלתי העסק תתחמץ, וזהו השימור האמור בתורה. ולכן לדעת זו (ר"ל לאפוקי דעת רב האי גאון) צריכים דוקא שבעל העסק וההשתדלות שאינו מניחה להתחמץ הוא יכוין, שהוא הוא השומר ולא השומר בחוץ (כשמירת קישואים) ששוא שקד שומר, שבלא עסק ע"כ תחמיץ. והשמירה היא שמירה חיובית והיינו בשימור דלישה, אבל שימור הטחינה בריחיים של מים וכה"ג ענין השימור הוא אינו שמירה חיובית, אלא רק שמירה שלילית שלא יבואו עליהם מים ושלא ילתתו אותם, ולשמירה זו ודאי שאין הטוחן דווקא הוא השומר, אלא כל העומד ושומר שלא יבואו עליהם מים ושלא ילתתו. ואם הוא ישראל ודאי הוי שמירה מעולה ולשם מצה בכוונתו. וזה פשוט. ולא ידעתי באמת טרחת האחרונים ז"ל בזה.
וא"כ יוצא לנו שאם באמת לתתו החיטים, שלדין הש"ס צריך לטוחנן מיד כמ"ש הרמב"ם פ"ה ה"ו כדי שלא יחמיצו, אז ודאי הטחינה צריכה להיות ע"י בר שימור לדעה זו. ונראה לומר לולי דברי הראשונים ז"ל דהשאלתות שהצריך שימור משעת טחינה ומה דלא מהני עומד על גביו וכתב מן כד נפלין עלי' מיא, היינו למנהג הש"ס דהוי לתתי וכמ"ש הב"י ססי' תנ"ג דמסתמא מיירי בלתותים, ונהג עוד בימי השאלתות (שלא אסרו עדיין הלתיתה), ובכה"ג הטחינה הוי כלישה ולא מהני עומד ע"ג וכנ"ל. ומצאתי ת"ל בקרבן נתנאל שפירש כן בדברי השאלתות, ונראה שזהו הפירוש האמתי. ולפ"ז א"כ הדר דינא שאין חילוק הח"י מוכח בין כלי לבלא כלי, וא"כ יש מקום לכאורה לחששת הגרש"ק אם הוא כח כחו הרי אינו מוכרח דמהני כוונה וכנ"ל.
אך באמת נראה דאין בזה חשש כלל, חדא דאין סברא לחלק לענין כוונה בין כחו לכח כחו, וכמו שאין חילוק לענין כח אדם בגלגל דפחרא בין כח אחד לכל הכחות הכי נמי לענין כוונה. ומנ"ל להחמיר בזה אחרי שלדעת רב האי גאון אפילו בגוי מהני שמירת הישראל אעפ"י שהגוי הוא העוסק והמשתדל, וכמו שביאר אדמו"ר ז"ל היטב ומשוי לה ספק בסי' תע"ז, כ"ש שלא נעשה פלוגתא רחוקה כ"כ ונחמיר חומרות בלא טעם וראי' כלל. ולא עוד אלא שנ"ל דמה שהישראל נותן הקמח והמים בכלי כזה שא"א שתחמיץ, כגון שמתגלגלת המאשין בכח פארע [=קיטור] או מים ועלעקטריי וכה"ג ונעשית באופן זה שתעסוק בהעיסה שלא תחמיץ, זהו שמירתו. וכמו גבי טחינה בתבואה לתותה דדמי ללישה לפי הנ"ל, ואפ"ה מהני אי אמטינהו ישראל ונטחן ע"י הריחיים ומשתמרת מלהתחמץ, ודומה להאפיה שנאפית ע"י כלי התנור ומה שהישראל נותנה לתנור-אופה בזאת הוי שמירתו. וזה פשוט לדעתי.
ואינו דומה לעיסה שלשה במי פירות שכתב הה"מ בשם יש מי שכתב (והוא הרמב"ן בס' המלחמות פ' כל שעה) דבמי פירות לא מהני שמירה, ודלא כהרמב"ם פ"ו ה"ה דשאני הכא שכיון שלשה במי פירות שוב לא תוכל להחמיץ אם לא יתחדש בה מעשה דהיינו נתינת מים, וא"כ לא שייך בה שמירה. משא"כ בנדו"ד כשנתן עליה מים וקרובה להתחמץ אלא שפעל בה פעולה שנתנה במקום שלא תוכל להחמיץ ואם לא יעשה בה הפעולה ההיא תתחמץ, והוא שמרה ע"י נתינתו במקום הזה וראותו שתעשה הפעולה בלא עכוב, ודאי מקרי שמירה וכנ"ל גבי טחינה ואפיה בתנור, וזה פשוט.
ובחפשי בספרים שבאו לידי (כי מחולשתי לא אוכל לחפש בכל ספרי התשובות החדשים אולי נמצא בהם בזה), ראיתי בס' שערי דעה לידי"נ הגאון העילוי מסאסניצע (סי' ל') כתב וע"ד המצות הנאפות ע"י דאמפף-מאשינע [=מכונת קיטור], הנה גם בזה הורה הגאון (הוא הגרי"ש נאטאנזאהן מלבוב) להתיר, וראיתי ס' נדפס בזה להחמיר ואין בדבריהם כדאי לאסור את המותר, זולת מ"ש הגאבדק"ק לובלין דהא דאמר רבא (דף מ') מצות ללתות כו' וה"נ במצות שנאפות ע"י המאשין, והי' לו להביא גם דברי הירושלמי שהביא הרמב"ן במלחמות כו', אך כ"ז אינו ענין לנדו"ד דההשתדלות לאפות על המאשין וההכנה הוא גופא השמירה כו' עכ"ל יעו"ש. לא אאריך בניתוח פרטי דבריו שם שיש להשיב על מקצתם, אבל בכלל נראה שמסתייען דברינו מדבריו. וגם הגאון אבדק"ק לובלין לא קאמר אלא משום מצוה כו', אבל בשימור דלישה ואפיה דליפוק י"ח י"ל דמודה. אשר לכן נראה לענ"ד דיוכלו לצאת י"ח במצות אלו אם אך אין בהם חשש חמץ.
ונהירנא זה כעשר שנים ראיתי באיזה תשובות בבית ידי"נ הג' ר"נ דולניצקי נ"י בניחאייעווקא (ואינה נמצאת תח"י) דאתי באיסור המאשין, באמרו שכל עניני ומשפטי התוה"ק נאמרים על סדר העולם הנהוג אבל לא על חכמות יתירות, וכמ"ש במס' שבת (דף ע"ה) חכמה יתירה שאני. אך באמת נראה דאין לזה יסוד כלל, חדא דלא בעינן כלל המעשה, ולא אמרה תורה "לושו ועשו מצות" אלא "ושמרתם", ועוד דאפילו בעינן המעשה ג"כ ודאי נוכל לקיים המ"ע אפילו בחכמה יתירה, והנשים שטוו מן העזים דהוי חכמה יתירה ג"כ קיימו ודאי מצות הטוויה, ומש"ש חכמה יתירה שאני היינו משום שאין דרך בכך, וכמו כותב בשמאל או כלאחר יד, אשר כ"ז אינו מעכב במ"ע, וזה פשוט. וכ"כ בס' שערי דעה ח"א סי' ב' לענין שופר ע"י טעליפאן יעו"ש.
סוף דבר לענין הנקיון והזהירות מחימוץ אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואם יראה כת"ר שיוכלו להזהיר, ויעמיד משגיח, שזה ודאי יותר נקל מלהעמיד משגיחים מיוחדים בהפאדראדין הנהוגים, אז לענ"ד יאכלו ענוים וישבעו, ויוכלו לצאת בזה גם י"ח מצת מצוה.
והנני ידידו מכבדו אליעזר
ראינו את גדולי רבני חב"ד מתחבטים בינם לבין עצמם בשאלת מצות המכונה, אך את דעתו של האדמו"ר לא שמענו עד כה.
מכתבו הראשון של האדמו"ר רבי שלום דובער מליובאוויטש שהגיע אלינו בענין זה, נכתב בערך בשנת תרס"ד, ונדפס ב'אגרות קודש' שלו (א, עמ' שטז-שיז).
הנמען הוא הרה"ג ר' אריה ליב האפט אב"ד קאנאטאפ, בעל שו"ת 'דברי טעם', שהיה מזקני רבני חב"ד ומשיירי החסידים של אדמו"ר ה'צמח צדק' (הוא גם היה מחותנו של הרה"ג ר' אליעזר ארלוזורוב הנ"ל).
כבוד ידידי הרב המפורסם ווח"ס נכבד י"א כו' מו"ה ארי' ליב שי',
מכתבו נכון הגיעני. ובדבר המאשין לאפיית מצה, הלא זה כמה שנים מלפנים רבו המנגדים על המאשינען, ובמה מצאו עתה שטובה היא, וגם עוד מהודר ביותר וביתרון. אשר הרבנים הגדולים ז"ל יראי ה' וחרדים לדבר הוי' אסרו את המאשין, ומהם אשר לא רצו לגלות הטעמים שלהם בכדי שלא יסתרו אותם, אבל פסקו בתוקף לאיסור. ומהם שכותבים שהוא חמץ גמור. איך ימלא לבנו לעבור ח"ו על דבריהם.
ולבד החששים שכתבו בזה, שמעתי זה איזה שנים מר' יחיאל הלפערין.. שאמר לו חימיק [=כימאי] ירא-אלקים, אשר עפ"י חוקי החימיע בנגיעת העיסה בהמעטאל של הוואלצין [=במתכת של הגלגלות] נעשה בה חימוץ תיכף ברגע זו.
ואני מאמין אשר הרבנים הגאונים הנ"ל רוח ה' נוססה בהם לאסור בתוקף את המכונה מצד החשש הנורא הנ"ל, אף שהם לא ידעו מזה. וע"ד מ"ש בשו"ת צ"צ יו"ד סי' קע"ו ח"ג בשם האו"ת.
וכאשר כבודו שואל מאתי, אני איני מסכים על זה בשום אופן. ואין לנו לחדש דברים כי אם לילך בדרך הישרה שהניחו לנו רבותינו הק' זצוקללה"ה. [וזאת] מוטל חובה על כל רב בעירו להעמיד משגיחים בבתי האפי' (פאדראדן), כי באמת אין השגחה כלל וכמה מכשילים כו'.
וגם להנהיג שלא יאפו בע"ב בביתם (אם לא אותם שעושים כן לא בשביל חימוץ [נראה שצ"ל: קימוץ] ולוקחים עוזרים הרבה ומשגיחים היטב), כי אם בפאדראדן. ושיהי' משגיח בכל פאדראד. וכל בע"ב בחפץ נפש יתן יתרון עבור האפי' על הוצאות המשגיח.
והשי"ת יעזרנו שנזהר ממשהו חמץ בפסח ומיכלא דמהימנותא יאיר בנפשנו לעודדנו ולחזקנו בעבודתו ית'.
ויקבל החוה"ש והברכה מאדה"ש כאות נפשו וידידו דו"ש מלונ"ח תכה"י,
שלום דובער
מכתב נוסף הגיענו מאדמו"ר הנ"ל (נדפס ב'אגרות קודש', ד, עמ' רכו), והוא נכתב אל הרה"ג ר' יעקב מרדכי בזפלוב אב"ד פולטבא (מחסידי אדמו"ר מהר"ש מליובאוויטש, ורעהו הטוב של אדמו"ר מוהרש"ב).
אנו רואים שהרבי מתמיד בהתנגדותו, אבל הפעם לא מחשש חימוץ מוחלט אלא, בעיקר, בגלל ההסתעפויות הבלתי-רצויות שעלולות להיגרם.
ב"ה יום ב' כ"ב אייר תרס"ז לפ"ק.
ליובאוויטש
כבוד ידי"נ הרה"ח המפורסם נכבד ומרומם יר"א כו'
מו"ה יעקב מרדכי שי',
..בדבר המאשין, הנה בעצם הדבר כבר מבו' הרבה בשד"ח. אמנם מה אומר לו, אם ח"ו כבודו יתיר מאשין, בלתי ספק אשר יתהוו מאשין ברוב עיירות מפלכים שלהם על סמך זה.
וגם זאת בלתי ספק, אשר המאשין בלי השגחה היא גרועה הרבה יותר מהפאדראדין, כי עמל העיסה הוא הרבה יותר באין ערוך וממילא נוגע ביותר השהייה.
ואם כבודו במקומו ישגיח היטיב על כל פרט (גם זה א"א להחליט כ"כ, כי הרי לא יהי' בעצמו כ"א ע"י שלוחים כו'. וביותר, כי כל דבר נחלש מזמן לזמן, ואם בראשית הזמן יסכימו ויתנו לו מהקהל כל מה שידרוש בהנוגע לההשגחה, במשך הזמן ימאנו כו'), אבל יהיו מקומות אשר לא ישגיחו, וזה גרוע מאד.
וגם לא בכל המקומות המאשין הן של הקהל כ"א של יחידים, והקלים שבהם מביטים בשלהם, ויפסידו יותר בהנוגע אל הכשרות מהאופים הקלים.
והלא יותר טוב לעשות תנורים ופאדראדין של קהל (כי טענות האופים אחת היא). וכבודו יעמ[י]ד משגיחים טובים וכמה שיהי' התיקון בזה, עכ"פ לא יהי' קלקול ח"ו.
הערות
1. בס' "תולדות שלמה" מאת רי"א קלוגר (נכדו של הגר"ש קלוגר; נדפס לראשונה בלעמבערג תרמ"ח. במהדורה הנספחת לס' "אמרי שפר" – ברוקלין תשנ"ב – הוא בעמ' סח) נאמר, שכתבה זו נכתבה על-ידי "סופר אחד מטארנא".
2. משפט חריף זה – שהעלה את חמתם של רבני אשכנז – נשמט אחר-כך ממכתבו של הגרש"ק שנדפס בקונטרס "מודעא לבית ישראל", ונכתב רק: "ואין ללמוד מאשכנזים מכמה טעמים".
3. במקור באה כאן ההערה הבאה: לבקשת כל מבקש לראות את הראיות והפלפול, הנני נכון לשלוח העתקות מן הפסקים שהזכרתי למעלה, ליד המו"ל. דברי הכותב.
4. בנוסף לתשובותיו של הגר"ש קלוגר, נדפסו בה מכתביהם של הג"ר מרדכי זאב איטינגא מלבוב, ה"דברי חיים" מצאנז, הגה"ק מטשכנוב [גם הדפוסים המאוחרים נגררו משום מה אחרי השיבוש שבמהדורה הראשונה, וכתבו: אב"ד טשערנאווי], "חידושי הרי"מ" מגור, הג"ר יצחק נתן ליפשיץ אב"ד שאנטאב, הג"ר יהושע העשיל אשכנזי אב"ד לובלין, הג"ר מאיר אויערבך אב"ד קאליש, הר"ר פינחס זאב הלוי מקויל, הג"ר דוב בעריש מייזלש מווארשא.
5. במקור באה כאן ההערה הבאה: מקום מושב הרב הג' וכו' אבד"ק ברעסלויא והגליל, אשר אין זכר ממנו לא בגוף המחברת ולא בראשה. הלא דבר הוא.
6. קונטרס ביטול מודעה, כולל קיבוץ תשובות גדולי ישראל.. לבטל המערערים ומנקפים על מעשה המכונה.. אשר על ידה יעריכו מצות לפסח, ומסרו מודעה בקונטרס אחד לאסור המאשינע. ולמען ידעו בית ישראל כי לא דברו נכונה.. נקבצו ובאו גאוני ארץ במכתבם אשר הריצו אל כבוד.. רשכב"ה מו' יוסף שאול הלוי נאטהנזאהן אב"ד דק"ק לבוב והגליל, להודיע לבני אדם עדיפותה מהותה נקיותה וכשרותה. נדפס במצות והוצאות הגבירים דקהלתינו [לבוב], שנת תרי"ט לפ"ק.
7. כאן שגה הכותב ברואה, והכוונה למה שכותב שם הגרי"ש: אעתיק לעין הקורא מה שהגיע לידי בעת שכתבתי למחו[תני] הרב הגאון המובהק המפורסם [ר' יחיאל מיכל קריסניאפולר] אב"ד דק"ק בראדי, שיתרה במהרש"ק שיחזור בו... ושלח אחרי [ר' אברהם בנימן קלוגר] בן מוהרש"ק והוכיחו בדברים, הלך אצל אביו, והשיב למחו[תני] הרב הגאון כדברים האלה וז"ל.. [כאן נדפס מכתבו של רא"ב קלוגר].
8. בס' "תולדות שלמה" (הנ"ל בהע' 1, עמ' ע) נאמר: הרב הגדול מו"ה יוסף חיים קרא נ"י אבד"ק פארדאן.. התחרט מאד, כי גדולי הדור נתנו עליו בקולם והודיעו לו על מי הרים קולו. בראשונה יצא הרב הגדול החכם הכולל מו"ה מתתי' שטראשון מעיר ווילנא במכ"ע "המגיד", בשנת תרי"ט גליון מ"ה [ט"ז כסליו], ומסתתר א"ע שם תחת שם 'יה"ו בק"ג', וז"ל שם ב'הצופה': "ואף כי מעט יתר מן המדה הפריז כותב אחד לדבר קשות נגד המזכיר וכו', וכן הרב יח"ק נגד הרב הגאון ה"ר שלמה קלוגער התלמודי הגדול בדורינו וכו'" עכ"ל, כהנה וכהנה נודע להרב ר' חיים יוסף הנ"ל, ונחם על מעשיהו ויתעצב אל לבו, וערך מכתב לאא"ז זצ"ל בהכנעה יתירה בצחות הלשון למאד, כולו אומר כבוד, וביקש ממנו למחול לו, גם יתן קנס לעניי אה"ק ככל אשר ישית עליו אא"ז מאוה"ג זצ"ל. עכ"ל.
ברם, נראה שר"מ שטראשון לא נזדעזע כל-כך מדבריו של רי"ח קרא, ולא יצא לנגדו כלל וכלל. שכן אלו דבריו שם בשלימותם: אל כבוד הרב הראעדאקטער [=עורך 'המגיד'].. ואף כי מעט יתר מן המדה הפריז כותב אחד לדבר קשות נגד 'המזכיר', ולימד זכות על כותבי פלסתר.. וכן הרב יח"ק נגד הרב הגאון ה"ר שלמה קלוגער, התלמודי הגדול בדורנו, עכ"ז לא יפול לב כבוד הרעדאקטער מזה מאומה – כי בכל דור ודור, כזה וכזה תאכל חרב הוויכוח במלחמתה של תורה וחכמה! ואין כל חדש תחת השמש!
[לפשר כינויו הספרותי של ר"מ שטראשון 'יה"ו בק"ג', ראה בס' "אוצר בדויי השם" (וינא תרצ"ג), עמ' 146 מס' 2267].
9. במקור באה כאן ההערה הבאה, הערת המו"ל: האופה מעירנו שתנורו רק בעל פה אחד, הגיד לנו כי במשך 8 שעות עושה לערך 600 פפונד (שלנו גדול מפפונד רוסיא) מצות דקות וקטנות, והעושים במלאכה הם רק ד' גדולים ועוד ד' נערות. ומזה נוכל לשער כי הזמן הצריך לשיעור עיסה אחת מעט הוא.
10. במקור באה כאן ההערה הבאה, הערת המו"ל: לדעתנו, הדבר אשר במקומות שעושים מצות על המאשינע, רובם (לא כלם) קונים מצות אפויות, הוא משום דלא אכשור דרא, ורובם חביבין עליהם ממונם ("הזמן הוא ממון" יאמרו עתה גם האופים), מלעשות המצוה בעצמם בחביבות בשעתה וכתיקונה, לכן קונים מצות אפויות שלא יצטרכו לבטל זמן שהוא ממון. וגם אם היו המצות עשויות עוד היום כנהוג מקדם, היו אלה קונים מצות אפויות. והודות לה' כי גם בדורנו ובארצנו ישנם מיעוטא דמנכר אשר המצוה של אפית מצות בעצמם חביבה עליהם, ובכל שנה קונים קמח מהאופה ומכינים מים שלנו, ולעת האפיה יבואו בעצמם עם בני ביתם לעמוד בעת האפיה ולעזור בכל מה דאפשר להם, ומשגיחים על כל חששי חימוץ שלא יראו ולא ימצאו, אף כי המצות נעשות על ידי המאשינע.
11. במקור באה כאן ההערה הבאה: ובאמת הטענה הזאת אין בה ממש, דאם-כן נאסור על כל העולם למכור קמח לפסח, מדמבטלין המצוה, שמבואר בסי' תנ"ג דמצוה על כל אחד לילך בעצמו אל הריחיים ולראות טחינת קמחיהם. ועיין חולין ז' ע"א דהוי דרי חיטא לפסח ובפירש"י שם. ומדוע זה עמדו לאסור מכירת מצות אפויות, יותר מקמח טחון?
12. באותה תקופה כיהנו בקרימנצוג שני רבנים: הרה"ג ר' יצחק יואל רפאלוביץ רבם של חסידי חב"ד, והרה"ג ר' ישראל יעקב יעבץ. ואין לדעת למי משניהם הכוונה.
(זכור לאברהם, תשס"ב-תשס"ג)
כל הזכויות שמורות | הרשות נתונה להשתמש בחומרים תוך ציון המקור ושליחת עותק למכון | אין לאחסן במאגר מידע כלשהו ללא אישור מפורש ©
