כפר חב״ד
כפר חב"ד, 923 (עחה"ס תשס"א), עמ' 90–99
גאון, חסיד ו..עגיל
הרה"ג הרה"ח ר' מנחם צבי ריבקין ע"ה
ליום היאצ"ט ערב יוהכ"פ
בעיר פליסא אשר בפלך וילנא התגורר החסיד ר' יחיאל נתן ריבקין, שנמנה עם חסידי אדמו"ר ה'צמח צדק' ואחרי הסתלקותו – עם חסידי אדמו"ר המהר"ש.
צער גידול בנים רב היה לו לר' יחיאל נתן, באשר כל הילדים שנולדו לו – שלושה או ארבעה – לא האריכו ימים ומתו בילדותם ר"ל.
נסע ר' יחיאל נתן אל המהר"ש ושטח לפניו את מר לבו; בירכו הרבי בזרעא חייא וקיימא, וגם נתן לו עגיל כסף לתלותו באוזן הילד שיוולד, כסגולה לאריכות ימים.
כשנולד הבן מנחם צבי – בערך בשנת תרכ"ט – ענדו לו כמובן את העגיל, ונתקיימה בו ברכתו של הרבי. עגיל זה לא מש מאזנו הימנית של ר' מנחם צבי עד סוף ימיו, והוא ניכר היטב בתמונה משנות חייו האחרונות.
בילדותו ובנערותו קיבל תורה מפי אביו ומפי הרב דפליסא. בגיל צעיר, כבן חמש-עשרה, נתייתם מהוריו, ומכיון שכבר אז יצא שמו כעילוי, לקחו הרה"ח ר' אליהו ליב אטיגינא – הגביר דקובליץ – לביתו, וייעדו לבתו רחל חנה.
שנים רבות היה סמוך על שולחן חותנו, ובכל אותה עת למד בצוותא עם רבה של קובליץ הרה"ח ר' שאול הכהן בלוך, שהיה עוד מחסידי ה'צמח צדק' (הוא נסמך לרבנות מהגה"ח בעל ה"תורת חסד", והיה מחותנו של הר"ר דוד יעקובסון המ"ץ דליובאוויטש).
חותנו – הר"ר אליהו ליב הלוי אטיגינא
כל הידוע לנו אודות הר"ר אליהו ליב, הוא מהספר "לב אליהו" שהדפיס חתנו הר"ר מנחם צבי (בשנת תרס"ט בווארשא), ובו הנציח את זכר חותנו בהדפסת שארית כתביו בנגלה ובחסידות, וגם הקדים להם קיצור מתולדותיו.
ר' אליהו ליב נולד בלעפליא בערך בשנת תר"ו, להוריו ר' זוסמן ב"ר יצחק ומרת רחל חנה. הר"ר זוסמן נפטר בימי עלומיו, ואשתו והיתומים התגוררו בבית חמיה הר"ר יצחק (אחיו של הרה"ג ר' שמואל אטינגוף אבד"ק פולוצק).
ר' אליהו ליב שהיה בכור הבנים הצטיין בלימודו, ובילדותו שקיל וטרי בפלפולה של תורה עם הרה"ג ר' יחזקאל אבד"ק קופוסט בעל ה"בנין יחזקאל".
בערך בגיל בר-מצוה נשא את בת-דודו הר"ר יעקב מקיזאן (חתנו של הר"ר יצחק הנ"ל), אז החל לעיין גם בדברי חסידות – "כי שם נקבצו ובאו כל אנשי העיר לשמוע דא"ח מהמשכילים בעם".
בהיותו כבן ארבע-עשרה נישאה אמו בשנית ועקרה לעיר קובליץ. גם אליהו ליב (שנתאלמן זמן קצר אחר חתונתו) עבר עמה, ובהיותו כבן שבע-עשרה נשא שם לאשה את מרת גיטא (אחותו של הגביר הנדיב המפורסם ר' זאב ליפשיץ).1
כמה שנים עסקה זוגתו במסחר והוא ישב ושקד על התורה והעבודה, בסרבו לקבל עליו רבנות כלשהי. במשך הזמן נאלץ לעסוק גם הוא במסחר והיה לסוחר יערות, ומסחרו פרץ לרוב. "גם בשלחו במסחר ידו לא הרפה מלעסוק בעתות הפנאי והחופש בתורה ודא"ח, וביום מועד ושבת ישב תמיד על הספר בנגלה או בנסתר, ויעמיק חקר כפי תבונת לבו כי רבה".
באחריו ימיו עזב את מסחר היערות, ישב מעט בחנות שנוהלה על-ידי אשתו, ורוב עתותיו הוקדשו לעסק התורה בתלמוד, בפוסקים וגם בדא"ח. אז החל לכתוב את חידושי רעיוניו, בעיקר בדא"ח. "בעיני ראיתי תכריכי כתבים שהיו מונחים אצלו בקרן זוית.. אך לאסונינו לא נמצאו, ולא נודע אם שלטו בהם ידי זרים, או שבעצמו שרפם למען לא יפלו בידי זרים".
ר' אליהו ליב נפטר לפתע פתאום, באור ליום ד' טבת תרס"ח.
את שארית כתביו – בנגלה ובדא"ח – הדפיס חתנו הר"ר מנחם צבי בס' "לב אליהו" הנ"ל, ובו מצא "בעל חוב" מקום להכיר לו תודה:
"ופה מקום אתי להזכיר טובותיו, אשר לקחני לביתו במות עלי א"מ ז"ל בהיותי כבן ט"ו שנים, מפתו אכלתי ומימיו שתיתי, והלביש והנעיל אותי, גם עד ימי כלולתי, וגם אחר-כך עד יומו האחרון לא עזב חסדו ממני ומאנשי ביתי לסעדני ולתמכני בכל מילי דמיטב, למען אוכל לישב בצל התורה והעבודה לפני ה' תמיד. זכרה לו אלו-ה לטובה!"
"לב אליהו"
הספר "לב אליהו" מתייחס, כאמור, אל הר"ר אליהו ליב, וטיבו מתפרש בדף השער:
"שארית הפליטה בנגלה ובנסתר שנשארו מכתבי המנוח הרה"ג כו' מו"ה אליהו ליב בר' זוסמאן ז"ל הלוי לבית אטיגינא מעיר קובליץ (פלך וויטעפסק), הוגה ונסדר לדפוס ע"י חתנו כבנו מנחם צבי בלא"א יחיאל נתן זללה"ה ריבקין, רב ומ"צ בעיר באביניץ (פ' וויטעבסק), ונלוה לבסוף "הערות וציונים" על איזהו מקומן בתלמוד, מאת המלבה"ד מ"צ הנ"ל".
ענייני הנגלה הם, בעיקר, שו"ת וחידושים שכתב הר"ר אליהו ליב בשעה שנבחר ל"בורר" במחלוקת מקומית בדבר חזקת שוחט, וגם הם אינם אלא שארית הפליטה ממה שהעלה על הכתב באותה פרשה.
מכתבי הדא"ח נותרו לפליטה מאמר ארוך על מאמר רז"ל "לא קאים אינש אדעתי' דרביה עד ארבעין שנין", שבו מתבארים לעומקם ולרוחבם – בשפה ברורה ונעימה – ענייני דא"ח רבים ומגוונים, ומאמר נוסף – לא שלם – על הפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך".
את חלקו בספר מצניע הר"ר מנחם צבי בהגדרתו – בדף השער – כ"הערות וציונים" הנספחים אל הספר, או – ב'מבוא' הספר – "ואני.. רק כמלבה"ד הנני, ודברי לבסוף הספר מעטים וקצרים אשר אינם אלא כטפל אל אלה דברי המחברת". ברם, הערותיו אלו רבות הכמות הן – רובו של הספר! – ורבות האיכות, מאירות במסכתות רבות בש"ס, הן בהלכה והן בפירושי האגדות בדרך העיון ההלכתי.
קובע ברכה לעצמו הוא ה"פלפול בסוגיא דיבמות – מה שאמרתי בעיר קופישאק [אשר בליטא], בבית-המדרש לחסידים, ש"ק פ' צו שנת תרס"ב", פלפול שהוא עצמו "מלוקט מקונטרס 'חינוך קטן' שתחת-ידי בכתובים". בתוך פלפול ארוך זה, מיישב המחבר סתירה חמורה בדברי אדמו"ר הזקן בשולחנו, בדיני האכלת דבר איסור לקטן.
בדרכו להדפיס את הספר בווארשא, נטל הר"ר מנחם צבי "הסכמות" משלושה "גאוני ליטא" ושלושה "גאוני פולין", המשבחים את כתבי החותן וחתנו גם יחד, ביניהם הרה"ג ר' חיים מבריסק המעיד כי "נמצא בו – בקונטרס של הר"ר מנחם צבי – דברים ישרים", וכן הרה"ג בעל שו"ת "חבל יעקב" שראה בכתבים "הגיון ישר וסברות ישרות", ועל הר"ר מנחם צבי מעיד הוא "אשר מכיר אנכי מכבר את הרב הג' חריף ובקי מוה"ר מנחם צבי הנ"ל לגדול בתורה, בקי בש"ס ופוסקים, ובהיותי לרב בק"ק פאלאצק עסקתי עמו איזה פעמים בהלכה, ושמעתי ממנו חידושים נחמדים".
בשנת תרע"ד חזר הספר ונדפס בווארשא, עם תיקונים קלים, ושוב – בשלישית – בברוקלין תשנ"א.
ועדיין נותרו בכתובים קונטרסים רבים מחידושיו של הר"ר מנחם צבי, שנכדו – הר"ר אליהו ליב – העלם ארצה אחרי מות סבו.
בהיכל הנגינה
מרת גיטל, חותנתו של הר"ר מנחם צבי, היתה בתו (או נכדתו) של הרה"ח ר' שלמה מצ'אשניק, שהוא ואביו – הרה"ח ר' ישראל מדוברובנא – היו מחסידיו של אדמו"ר הזקן, והצטיינו שניהם בכשרון הנגינה.
(בשנת תרפ"ד נדפס בקלויזנבורג הס' "שארית ישראל", ובו דרושי דא"ח ומכתבים מהאב ומבנו. חלק מהמכתבים חזרו ונדפסו ב'כרם חב"ד' (גל' 4, חלק ב). אודות שניהם ראה: "די אידישע היים", גל' 60 (עמ' כא ואילך), גל' 61 (עמ' יב ואילך)).
על הרה"ח ר' ישראל מסופר (בס' "בית רבי"), שהוא היה מן המנגנים ב"חתונה הגדולה" שנערכה בז'לובין, בנוכחות ה"מחותנים" אדמו"ר הזקן והרה"צ ר' לוי יצחק מברדיצ'וב. באותה חתונה נעמד הר"ר ישראל בפתח חדרו של אדמו"ר הזקן והתחיל לנגן בכינורו. פתח רבינו את דלת חדרו והכניסו פנימה, והוא המשיך לנגן עד שהחל הרבי באמירת דא"ח על הפסוק "ויהי כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה'", ונמשך הדרוש עד השעה השביעית בבוקר...
גם בנו, הר"ר שלמה, ניגן באותה חתונה, וליווה בנגינתו את הריקוד שרקדו אדמו"ר הזקן והרב מברדיצ'וב בצוותא. עליו כותב ה"בית רבי": "ובנגנו בכינור היה נמס לב השומע, וניגוניו מפורסמים בעולם".
הר"ר מנחם צבי נמנה גם הוא עם "הני בני היכלא", וגם נשמתו היתה חצובה מאותו היכל. וכך מתאר הרה"ח ר' יצחק דובוב ע"ה את תפילתו של הר"ר מנחם צבי (כפר חב"ד, גל' 915 עמ' 54): והיה מתפלל בכל יום – ובפרט בשבת קודש – באריכות גדולה בניגונים שונים, כי ידע כל הניגונים הישנים, ובבכיות מקירות לבו...
גם בנו הרה"ח יצחק אב"ד שווינצאן ונכדו הרה"ח ר' אליהו ליב מכפר חב"ד, הצטיינו במעלת הנגינה; ועל הטוב יזכר שמו של הר"ר אליהו ליב, שבזכותו ניצלו מתהום הנשיה ונותרו למשמרת עולם ניגוני חב"ד רבים, וביניהם ניגונים משל אביו הר"ר יצחק, זקינו הר"ר מנחם צבי וזקן-זקינו הר"ר שלמה מצ'אשניק – כולם נרשמו מפיו ונדפסו בכרך השלישי של "ספר הניגונים" (כפר חב"ד, תש"מ).
כתר הרבנות – באביניץ
בשנת תרנ"ה לערך, והוא כבן עשרים וחמש, עזב הר"ר מנחם צבי את שולחן חותנו ונתמנה לרב בקהילת באביניץ (הסמוכה לליובאוויטש). לדברי הרר"י דובוב, היה הר"ר מנחם צבי נוסע לליובאוויטש מדי שנה בשנה, כנראה, לחג השבועות (כפר חב"ד, שם).
באגרות-קדשו של אדמו"ר הרש"ב מצינו, שבשנת תרס"ה פנה אליו הרבי וביקשו להירתם כעושה ומעשה, למגבית עבור מצות לחיילים היהודים הנמצאים במערכות המלחמה (אג"ק, א, עמ' שכא-שכד).
שניים מבניו ידועים לנו: ר' זלמן, שלמד ב"תומכי תמימים" בליובאוויטש, שם נפטר בתחילת המלחמה העולמית הראשונה. השני, הר"ר יצחק, למד גם הוא בליובאוויטש, ונהרג על קידוש ה' בשנת תש"ב (עוד אודותיו, להלן).
הר"ר מנחם צבי היה נוסע כשד"ר מטעם "תומכי תמימים", והגיע במסעיו עד לווארשא שבפולין.
וילנא
המלחמה העולמית שפרצה בשנת תרע"ד "תפסה" את הר"ר מנחם צבי בפולין, וניתקה אותו מבני ביתו שישבו בבאביניץ.
אז קיבל על עצמו את הרבנות לאנ"ש יושבי וילנא, ב"חצר אפאטאוו" (היה זה גביר שנתקרב לחסידות, והקדיש בית וחצר לשם בית-כנסת לחסידי חב"ד).
על פעלו בווילנא למדנו ממכתב שכתב לו אדמו"ר הריי"צ בשנת תרפ"ב, במענה על מכתבו של הר"ר מנחם צבי מחודש חשון שלאותה שנה:
"..שמחתי בשמעי כי יסדו ישיבת ישיבת בחורי חמד, ולומדים דא"ח, בסדר המסודר מאת הוד נשיאינו כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, ואשר חוזר הוא דא"ח מדי שבת בשבתו לפני אנ"ש שי'. התחזקו ידידינו וכוננו ישיבה נכונה כי זה חיינו ואורך ימינו. והא-ל הטוב ישפיע לכם בתוך כאחב"י שפע פרנסה מרובה בגו"ר, וירבה גבולם בתלמידים מופלגי תורה ושוקדי עבודה, ויהי' ד' אלקינו עמהם ויעלו מעלה מעלה בגו"ר" (אג"ק, יד, עמ' קכח).
ישיבת חב"ד ב"חצר אפאטאוו" שבווילנא, התקיימה עד מלחמת העולם השניה.
מנצ'סטר
בשנת תרפ"ג נתפנתה במנצ'סטר שבאנגליה מישרת הרבנות של הר"ר ישראל יעקב הכהן יפה, ובעצתו של אדמו"ר הריי"צ והשתדלותו של הרה"ח ר' סענדר נמיצוב ממנצ'סטר, קיבל הר"ר מנחם צבי את הרבנות הזו, שבעקבותיה נתמנה גם לחבר בית-הדין דמנצ'סטר.
בחודש מרחשון תרפ"ד העניק לו אדמו"ר הריי"צ את "ברכת הדרך", וגם התווה לו את מטרתו:
"מה' מצעדי גבר כוננו, והוא ית' יצליח דרכו, ויבוא אל המנוחה והנחלה. ובטח יעורר את ידידינו אנ"ש שי' אשר יתחזקו ללכת בדרכי מישרים אשר דרש דרשו כ"ק אבותינו רבותינו הק' זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, לבוא אל התפילה והרינה בעת וזמן מוגבל, ולקבוע שיעורי לימוד דא"ח בהבתי כנסיות ומדרשים ברבים. ואקוה אשר בעזרתו ית' יפעל הרבה לטובה ולברכה, בקרב אנ"ש שי' אשר בהמקומות ההם, וראוי הדבר אשר יבוא בכתובים עם ידידנו אנ"ש שי' בענין זה ככל אשר תשיג ידו. והשי"ת יצליח לו בגו"ר" (אג"ק, א, עמ' שיא)
בכ"ד כסלו בישר הר"ר מנחם צבי לרבי על הגיעו בשלום למחוז חפצו, והרבי מצדו שלח לו "מכתב כללי לידידינו אנ"ש שי', אשר בו ועל ידו יוכל בעזרתו ית' לפעול ולעשות". וכן עודדו, שאל יפול ברוחו בראותו את העבודה הרבה המוטלת עליו ואת ריבוי המניעות והעיכובים, "ומאמר ידוע בשם רבינו הבעש"ט זצ"ל, כי הסדר דעולם התיקון הוא כמ"ש והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאד".
"וכן הם דרכי הוד כ"ק אבותינו רבותינו הק', אשר היה יקר וחביב להם איש אחד, להעמידו על דרך האמת והישר, וכאשר ידעו במוחש אשר במקום שהיה אחד מהחסידים איש אשר רוח בו, פעל ועשה רבה, ולרגלי עבודתו התברכה העיר ההיא ברוב ברכה.
"ועתה, כאשר זיכהו השי"ת לבוא אל ארץ ברוכה, מקום אשר אין שם ת"ל שום מונע ומעכב על הגדלת התורה והרחבת העבודה, ואשרי איש שככה לו, אשר ביכולתו לפעול ולעשות בעזרתו ית'. ובטח ימציא לו השי"ת אוהבים ורעים אשר יהיו לו לעזר בענין זה.. וישתדל לנסוע לעיר הגדולה [לונדון].. ובכל מקום בואו יחזור דא"ח בע"פ.. ובהיותו שם יכיר את האנשים ויבוא אתם עמם בדברים, דבר קביעות עיתים לתורה ברבים.. וזאת היא העבודה, אשר יבוא בכתובים עם ידידינו אנ"ש שי' במרחבי המדינה.. וגודל בקשתי אשר יכתוב ישר לפה לידידינו ראד"מ [=ר' אלחנן דב מרוזוב] שי' בכל שבוע ושבוע, ויכתוב בארוכה ובפרטיות.." (אג"ק, יד, עמ' רסג).
במכתב זה ובאחרים, ממנה אותו הרבי ל"משפיע נודד" ולשד"ר במקומו וברחבי אנגליה, וכך הודיע הרבי גם לשאר עסקני אנ"ש שהר"ר מנחם צבי הוא הכתובת לענייני חב"ד (ראה באג"ק חי"ד עמ' רסה, במכתב לרי"ל רסקין בווארשא מחודש טבת תרפ"ד: "וידפיסנו [את 'קונטרס התפילה'] איזה אלפים, וכאשר יוגמר הדפסתו ישאל.. אצל הרב ר' מנחם צבי שי' ריבקין כמה ישלח לו". ובאג"ק ח"א עמ' שעד, במכתב לרש"ז הבלין בירושלים מחודש שבט תרפ"ד: "וכן תשלח.. להרב ר' מנחם צבי שי' ריבקין.. אשר ממקומו מעט המה הבאים בכתובים, וראוי הדבר לעוררו על זה").
בעזבונו של הר"ר מנחם צבי מונחת תעודה מפוארת, ששלחה אליו הנהלת ישיבת "תומכי תמימים" באוטבוצק, ובה מעניקים הם לו – בשנת תרפ"ו – את התואר "חבר מאד נכבד", בזכות "מפעלו הכביר ועבודתו הגדולה לטובת החזקת הישיבה".
בשנת תרפ"ז נערכה פעילות למען בחירתו של הרה"ח רמ"ז גוטניק כרב בלונדון, ואדמו"ר הריי"צ כותב אליו: "אנכי אכתוב למכירי במאנצעסטער, ושלשה המה, שנים מהם באו שמה זה לא כבר ואינני יודע עד כמה איתן מושבם והשפעתם שמה, והם הרה"ג ר' מנחם צבי שי' ריבקין, ותלמידנו הר"ר שמואל שי' ריין, והשלישי גר שם זה רבות בשנים, תלמידנו הר"ר אברהם סענדר שי' שו"ב נעמצאוו, אבל לא אדע עד כמה גדלה השפעתו בענין כזה" (אג"ק, א, עמ' תקסג).
אולם כבר כעבור כחודש ימים מוצאים אנו את הר"ר מנחם צבי פועל ומשתדל באותו ענין! (אג"ק, יד, עמ' רעז).
אנ"ש הנ"ל דמנצ'סטר נזכרים בחדא מחתא גם במכתב מאוחר יותר של אדמו"ר הריי"צ, ב"תוכחת מוסר" שכתב הרבי אל הרה"ח ר"י דובוב בשנת תרצ"א: "ומה שמתנחמים בזה שפעם בשבוע הם מזדמנים יחד, ידידנו הרה"ג [ר' מנחם צבי] ריבקין שי' וידידינו הר"ש [=הר"ר שמואל ריין] והרא"ס [=הר"ר אברהם סענדר נעמצוב] שי' שו"ב, ולומדים – הנה אני איני יכול להתנחם בנחמתם, והרבה יותר חכיתי מהם! והשי"ת יעזור להם שיבואו להכרה פנימית מה היא תעודתם להתגורר בגולה במדינה ההיא, שבלי ספק כל אחד מהם מבין.." (אג"ק, יא, עמ' קמז).
את הערכתו לר' מנחם צבי ביטא הר"ר יצחק דובוב כעבור שנים רבות, כאשר נתבקש לכתוב ל"קובץ ליובאוויטש" ולתאר חסידים שהכיר בימי חייו. וכך כותב הוא על הר"ר מנחם צבי (ברשימותיו שנתפרסמו ב'כפר חב"ד', גל' 915 עמ' 54):
"..היה מקושר מקודם להרבי רש"ב זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע ועכ"י, והיה נוסע כל שנה כמדומני על חג-השבועות. היה רב בבאביניץ (עיר קטנה סמוכה לליובאוויץ).. הוא היה בקי נפלא בכל הש"ס ולמד הרבה חסידות ובפרט לסוף ימיו. והיה מתפלל בכל יום – ובפרט בשבת קודש – באריכות גדולה בניגונים שונים, כי ידע כל הניגונים הישנים, ובבכיות מקירות לבו. והיה בעל מדות תרומיות. כל הנהגתו היתה כחסידים הישנים: היה מתפלל תפילת שחרית ביחידות ובשעה מאוחרת לפי-ערך, ומקודם היה קורא קריאת-שמע קטנה בתפילין. היה בקי גם בנ"ך, והיה אומרם לאחר התפילה בכל יום. בכל יום היה אומר תהלים, וכשנקבעו התקנות מאדמו"ר [הריי"צ] נ"ע לומר תהלים בכל יום אחר התפילה, היה מדקדק לבוא ולומר תהלים עם הציבור, הגם שהיה אצלו עוד קודם קריאת-שמע קטנה. ונתקשר באמת גם לאדמו"ר הריי"צ זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע".
נכדו, הרה"ח ר' אליהו ליב, ששהה במחיצתו בשנותיו האחרונות, היה מספר גם הוא ברגש על תפילתו הלבבית של זקינו הר"ר מנחם צבי, שנמשכה עד השעה 2 בצהרים, מלבד בימי שני וחמישי שאז היה יושב בישיבות בית-הדין דמנצ'סטר. באותן שנים היה אומר גם שיעורי תורה ברבים, וכן חוזר מאמר דא"ח מדי שבת בשבתו.
פרשת ה"צילינדר"
כשהגיע הר"ר מנחם צבי למנצ'סטר, חזקה עליו דרישת ראשי הקהל שיסיר מראשו את ה"קסקט" הרוסי, ויחבוש תחתיו "צילינדר" כמנהג הרבנים הנכבדים במערב אירופה.
קשה היה לו לר' מנחם צבי להסיר ממנו את "כלי הגולה" ולעטות "בגד תפארה", עד כי היה חוכך בדעתו להסתלק מרבנות זו! לבסוף נשתכנע לשאול את פי אדמו"ר הריי"צ, והרבי הורה לו לחבוש את הצילינדר כמנהג המקום. ומשעה שקיבל את הוראתו של הרבי, שוב לא סר הצילינדר מראשו, שהרי הרבי ציווה עליו לחבוש צילינדר!
ויהי היום, בשלהי שנת ת"ש, כשהנאצים הארורים הנחיתו על אנגליה אלפי טונות של פצצות, פגעה אחת הפצצות בביתו של הר"ר מנחם צבי ומחצית הבית קרסה תחתיה. באותה שעה ישב הר"ר מנחם צבי בחדרו ולמד. מהדף הפיצוץ נעקרו דלת החדר ומשקופיה ממקומם ופגעו בו, הצילינדר שהיה – כרגיל – חבוש לראשו נמעך לחלוטין, ובזכותו ניצל הראש מפגיעה חמורה...
בחודש אדר תש"א בישר הר"ר מנחם צבי לאדמו"ר הריי"צ על ההצלה, והרבי השיב לו (במכתב מיום ה' ניסן):
"במענה על מכתבו מיום י"א לחדש העבר, ת"ל בעד החסד והרחמים אשר הצילם, והשי"ת יחוס וירחם וישמרם גם להבא מכל צו"צ נו"מ [=צרה וצוקה נגע ומחלה] בתוך כלל אחב"י שי'.
"תודה בעד הפ"ש מידידינו אנ"ש שי', תודה על העבר ובקשה על להבא לכתוב לעתים קרובות מהנעשה עמם, כן לעורר את ידידינו אנ"ש שי' שיכתבו גם המה מהנעשה אתם, כי בכל עת – ומה גם בזמן הזה – גדולה התשוקה במאד לדעת משלום כאו"א. יפרוש גיני בשלום ידידינו אנ"ש שי', וימסור להם את ברכתי שיהא השי"ת בעזרם בגשמיות וברוחניות".
קשר רצוף עם בית חיינו
כבר ראינו עד כה את מסכת קשריו הרצופים של הר"ר מנחם צבי עם בית הרבי, אך עוד פרטים רבים שזורים במסכת זו, ולא כולם הגיעונו; הרה"ח ר' יחזקאל פייגין – מזכירו של אדמו"ר הריי"צ – היה כותב לו בתדירות ומודיעו מכל הנעשה את הרבי, אבל רק שניים ממכתביו נותרו לפליטה.
באחד מהם (שנכתב בריגא, בחודש אב תרצ"ג), מספר לו הררי"פ על מצב בריאותו של הרבי והטיפול הרפואי הניתן לו במארינבאד, ומוסיף: "ובאמת, לעורר עוד את כבודו בדבר המצב גם-כן אין מן הצורך, כי כבודו הוא מהיחידי סגולה אשר אין מחכים אשר יזכירום, ונזכרים מעצמם. והלואי ילמדו ממנו צעירי החסידים.. כתבתי מכתבים ליתר ידידינו התמימים אשר במחנם.. ראוי הי' הדבר אשר כאחד מזקני אנ"ש, יעוררם על זה, וודאי יהיו דבריו נשמעים, ובפרט אשר הוא נאה דורש ונאה מקיים לפי ערך".
באותו מכתב מודיע לו הררי"פ, שבנסיעתו ממארינבאד יסור הרבי לווארשא, ישהה שם בימים הנוראים, וגם יקבע בה את דירתו.
המכתב השני הוא מחודש טבת תרצ"ט, מאוטבוצק, בו מאשר הררי"פ את קבלת הכספים ששלח הר"ר מנחם צבי, מספר על ההפסקה באמירת הדא"ח החל מי"ט כסלו, והכרח נסיעתו של הרבי להתרפא בריגא.
אדמו"ר הריי"צ עצמו כתב לו במשך השנים עוד מכתבים רבים, וכמעט בכולם מבקש ממנו הרבי למסור לכל אנ"ש – במנצ'סטר או באנגליה כולה – את ברכותיו של הרבי ודרישותיו מהם.
הר"ר מנחם צבי נמנה עם אותם רבנים שהרבי פנה אליהם בבקשתו לפרסם את הודעתו, שמאורעות הזמן הם חבלי משיח ויש לעורר את העם בתשובה ולהתכונן לקבלת פני משיח צדקנו, "והקבלת פנים צריך להיות בלבושים נקיים שהם קיום המצוות בהידור ובפנים צהובות ומאירות שהוא לימוד התורה" (ראה אג"ק, ו, עמ' שלח; שצד).
ענין מיוחד יש במכתב שכתב לו הרבי בחודש כסלו תש"ו, אחרי השתתפותו באסיפה שנערכה במנצ'סטר (בחודש תשרי) עם ביקורו של ר' ניסן מינדעל שם בשליחותו של הרבי, שבאותה אסיפה הוחלט לייסד בלונדון סניפים של "המוסדות המרכזיים בארצה"ב העומדים תחת נשיאותי: 'ועד מרכזי לעזרה ליהודי אירופא', 'מרכז לעניני חנוך' ו'מחנה ישראל'".
הרבי מביע לו "תודה על העבר, ובקשה על להבא להשתדל בעזה"י כי שלשת הסניפים הנ"ל יעבדו במרץ בכל פרטי תפקידיהם, בחנוך הכשר, חזוק היהדות ועזרת אחים בגו"ר".
הקשר האחרון עם רבינו – ופטירתו
במשך שנים רבות עמד הר"ר מנחם צבי בקשר מכתבים עם רבינו – באותם ימים "חתנא דבי נשיאה" אדמו"ר הריי"צ; העדות הראשונה לכך נמצאת במכתב שכתב לו רבינו בחודש סיון תש"ג (אג"ק, א, עמ' קכח), אבל בו עצמו נזכרים משלוחים שקדמו לו.
באותו מכתב משיב לו הרבי על שאלותיו, מבקשו שיסדר שוב בעירו "חלוקת ולימוד משניות בעל-פה" וכן שיארגן ועד להפצת ספרי קה"ת (את מכתבו זה מזכיר הרבי כעבור ימים ספורים, באיגרת לר"א סענדר נעמצוב, שם עמ' קל).
המכתב האחרון שקיבל הר"ר מנחם צבי מרבינו נכתב בכ"ז אלול תש"ז (אג"ק, ב, עמ' רלו), מכתב מיוחד שנשלח לעוד שלושה חסידים בלבד!
המיוחד שבאיגרת זו מתבטא במשפט: "מוסג"פ מאמר שניתן היום ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א" – אשר בוודאי לא היה זה קונטרס שבדפוס, אלא, כנראה, מאמר שנעתק במכונת-כתיבה בעותקים בודדים, שארבעה מהם נשלחו לרחבי תבל: אל הר"ר מנחם צבי למנצ'סטר, אל הר"ר ניסן נמינוב לפאריז, אל הרח"ה הבלין לירושלים ואל הר"ר מאיר אשכנזי לשנגהיי (סין).
ושלא כבמקרים דומים, בפעם זו אין הרבי מציין שהמאמר נשלח אליהם "לזכות את הרבים".
במכתב לא נתפרש באיזה מאמר עסקינן, וקרוב לוודאי שהוא ד"ה "עלה אלקים בתרועה" שניתן ללומדו לראש-השנה תש"ח (מאמר זה נדפס לראשונה בשנת תשי"ז, בקונטרס קכ).
כאן משתלב מכתבו האחרון של הר"ר מנחם צבי אל רבינו, מכתב שנקטע ולא נשלם, וכנראה הם דבריו האחרונים שרשם בחיים חיותו בעלמא דין. וזה לשון המכתב, שניכרת ממנו הערצתו הגדולה לרבינו:
ב"ה, ח' דעשי"ת, תש"ח.
כבוד רב האי גאון מפורסם בנגלה ונסתר, החו"ב בחדרי תורה ע"ד הפלאה, מוכתר במדות מאד נעלה, חתנא דב"נ כש"ת מוהר"ר מנחם מענדל שניאורסאה[ן] נ"י ויופיע הי"ו.
ב"ב לכל החונים לדגלו יתברכו בכל טוב סלה. אחדשה"ט.
יקרת מכתבו מן כ"ד אלול נכון [הגיעני], ומאד הי' לי עונג רב בראותי כבוד מעלתו האיר פניו אלי ושלח לי המאמר עלה אלקים בתרועה...
כאמור, כתיבת המכתב לא נשלמה.
למחרת, בכניסתו לבית-הכנסת בקדושה ובטהרה לאמירת "כל נדרי", נפל הר"ר מנחם צבי והשיב את נשמתו ליוצרה.
על מצבתו חקקו אנ"ש את השורות הבאות:
פ"נ
הרב הגדול בקי בש"ס על הדף
החסיד מסור ונתון לתורת חב"ד
בעל מדות תרומיות, יראת ד' היתה חופפת על פניו
אהוב לבריות, קיבל את כל אדם בסבר פנים יפות
וותרן הי' בממונו והי' מן הנעלבים ואינם עולבים
ה"ה רבינו ר' מנחם צבי ב"ר יחיאל נתן ז"ל ריבקין
שמש בכתר הרבנות כ"ד שנה בפה מנשסתר
ומלפנים בערי וורשא ווילנא בהביהכ"נ דחסידי חב"ד
יצאה נשמתו בטהרה בעיוכ"פ אחרי הטבילה והוידוי
שנת תש"ח לפ"ק בן ע"ט שנה
ת' נ' צ' ב' ה'
צאצאיו
הזכרנו לעיל את בנו הת' ר' זלמן ע"ה, שנפטר ב"תומכי תמימים" בליובאוויטש בתחילת מלחמת העולם הראשונה, ואין ידועים לנו פרטים נוספים אודותיו.
בנו השני, הרה"ח הת' ר' יצחק ("ר' איטשע קורעניצער"), נולד בקובליץ בשמע"צ תרנ"ט. עד שנת תרע"ה למד בליובאוויטש, אחר-כך למד ולימד בקרימנצוג עד שנת תרפ"ב בערך, שאז עבר את הגבול לפולין והגיע אל אביו הר"ר מנחם צבי.
כשנה ויותר ישב ולמד עם אביו יומם ולילה, ונסמך לרבנות על-ידי רבה של וילנא הג"ר חיים עוזר גרודזינסקי ועוד מגדולי רבני וילנא.
היה לחתן אצל ר' חנן קוטלר מהעיר טראב, והיה סמוך על שולחנו. בשנים תרצ"א-תרצ"ב לערך נאלץ לעזוב את שולחן חמיו, ובהיותו אצל אדמו"ר הריי"צ – שאליו היה נוסע מדי שנה בשנה – שאל ממנו לאן יהיו פניו מועדות.
יעץ לו הרבי שילמד גם שחיטה, היות ולרב שהוא גם שוחט נקל יותר למצוא מישרה המפרנסת את בעליה. ויעש כן, ובשנת תרצ"ג נתקבל למ"ץ ושו"ב בקולוניא נייקע הסמוכה לקורניץ, שם שימש עד שנת תרצ"ו, ומאז עד שנת תש"ב היה מ"ץ ושו"ב לחסידי חב"ד בקהילת ניי-שווינצאן שבליטא.
מן הסתם המשיך בנסיעותיו אל אדמו"ר הריי"צ, וכשעקר הרבי לאמריקה עמד עמו הר"ר יצחק בקשרי מכתבים; זכר לדבר מצינו באיגרת שכתב הרבי לאביו הר"ר מנחם צבי בי"ז אלול תש"א – בברכת כתיבה וחתימה טובה – ובשוליה נוספו המלים: "מצורף בזה מכתב בנו שי' שנכתב פ' במדבר".
ביום שני דחג-הסכות תש"ב נהרגו על קידוש ה' כל יהודי העיר, ובהם הר"ר יצחק ובני משפחתו. ה' יקום דמם!
מכל בני המשפחה נותר בחיים רק בנו הרה"ח ר' אליהו ליב, שאותו שלחו קודם לכן להתחנך אצל סבו הר"ר מנחם צבי במנצ'סטר.
בחודש אייר תש"ב כותב אדמו"ר הריי"צ אל הר"ר מנחם צבי: "יעזור השי"ת אשר נכדו מר אלי' ליב שי' ישקוד בלימודו ובהנהגה דיראת שמים, ויהי' ירא אלקים חסיד ולמדן" (אג"ק, ו, עמ' שלח).
כעבור שנים ספורות, בשנת תש"ח, כתב הרה"ח ר' בנציון שמטוב אל אדמו"ר הריי"צ אודות ר' אליהו ליב, ודבריו נתקבלו לרצון אצל הרבי, שהשיב לו במכתב הבא (אג"ק, יד, עמ' תלג):
"..התענגתי לקרוא כל אשר כותב במעלותיו של נכד ידידנו הרה"ח רמ"צ ריבקין ע"ה ממאנטשעסטער, אשר הוא בעל כשרון ונושא חן בעיני הבריות, וביחוד אשר ידידינו אנ"ש – ה' עליהם יחיו – מחבבים ומייקרים אותו, ובשמחה קראתי את מכתבו אלי, והנני כותב לו בקירוב הדעת בהתעוררות, ומברכו בהסתדרות טובה, ומבקשו להכניס עצמו לעבודה בעניני חינוך, ובודאי ימלא את בקשתי".
בשנת תש"ט עלה הר"ר אליהו ליב לאה"ק, ותוך זמן קצר מצא את מקומו בשדה החינוך והוכר כמחנך דגול ואהוב.
קוים לדמותו כמחנך וכ"בעל מנגן" מופלא, הועלו ב'כפר חב"ד' (גל' 80, יד טבת תשמ"ג), ליום השלושים לפטירתו הטראגית שלא בעתה.
הניח דור ישרים מבורך, בתו חנה שתחי' שנישאה לרה"ח ר' נחום לוריא שי', משלוחי כ"ק אדמו"ר לאה"ק, וצאצאיהם – ה' עליהם יחיו – תושבי כפר חב"ד.
* תודתי נתונה למשפ' לוריא מכפר-חב"ד, שהעמידה לרשותי מסמכים מקוריים רבים לתולדות המשפחה, וכן את עבודת ה"שורשים" הנאה שהכינה בתם מרים שתחי'. כל זה סייעני לבנות את הבנין, על היסודות שהונחו בשעתם בדברים שרשמתי מפיו של הרה"ח ר' אלי' ליב ריבקין ע"ה בשנת תשל"ה.
1. בשנים תר"ס-תרס"א היתה בקובליץ מחלקה של ישיבת "תומכי תמימים", ובקונטרס "תולדות התמימים" לר' משה רוזנבלום נזכר פעלו הטוב: "..הגביר החסיד ויקר רוח מו"ה זאב ליפשיטץ יחי', אשר ראוי הוא האיש הנכבד הזה להיזכר לטובה ולברכה בעד טובתו הגדולה אז לחברתנו.. הוא שלם כל החובות, ונתן להתלמידים על הוצאות הנסיעה די הדרוש – זכרה לו אלוקי לטובה" ('כרם חב"ד', 3, עמ' 49).
- - - - - - - -
כפר חב״ד, גל' 974 (כ"ט חשון תשס"ב), עמ' 12
מכתב למערכת
עגיל מתשמישי ספר-תורה?!
בערב יוהכ"פ חל יום-הזיכרון של הרה"ח הרה"ג ר' מנחם צבי ריבקין ע"ה, וכדאי לשים לב לנושא הבא, שעד כה לא ראיתי מישהו שיגיב עליו.
בחודש אלול תש"ס פנה ה"אבדק"ק וואגאש" בבקשת פרטים אודות הרב רמ"צ ריבקין, ובמיוחד בענין שהנ"ל שמע "מהרבה אנשים, ואף כבר נדפס, שהרב הנ"ל היה עונד על אזנו 'עגיל' הנעשה מכסף טהור.. ואחד מרבותינו הק' ציווה לאמו שהיא תעשה 'עגיל' מכסף מכלי ספר-תורה ותלבש כל ימיו על אוזן הילד".
בחודש תשרי שלאחריו נתפרסמה ב'כפר חב"ד' (גל' 923) כתבה ארוכה על הרב רמ"צ ריבקין, ובה נזכר גם סיפור ה'עגיל' כפי שנשמע מפיו של הרה"ח ר' אליהו ריבקין (נכדו של הר"ר מנחם צבי) וכפי שהוא עצמו העלה על הכתב, והוא שמע את פרטי המעשה מפיו של זקינו הנ"ל אשר בביתו נתגדל.
לגירסתו, לא סתם "אחד מרבותינו" ציוה אודות העגיל, אלא אדמו"ר מוהר"ש, ואדמו"ר עצמו נתן את העגיל לאביו של הילד – קודם לידתו של הילד – ולא כגירסת המספרים שהרבי ציוה לאמו של הילד שתעשה לו עגיל "מכלי ספר-תורה".
בחודש מרחשון שב ה"אבדק"ק וואגאש יצ"ו והגלילות" לנושא זה, ובהסתמכו על 'ביכעל' שנדפס ע"י תלמיד שנתחמץ – כלשונו – קובע הוא כי גירסת הנכד ר' אלי' ריבקין "טעות הוא", והעיקר כגירסת אותו תלמיד שהרבי ציוה לאם הילד "לעשות העגיל מכלי כסף של הספר תורה".
והנה כבר כתב רבינו זי"ע באג"ק (יא, עמ' רסח) בזה"ל: "ישנם סיפורי חסידים המעוררים תמהון, ומסקנת חלק מהשומעים הוא, שבודאי איש פלוני – שאודותו הסיפור – עשה היפך הדין או עכ"פ היפך הלפנים משורת הדין".
גם כאן חובה עלינו להכחיש את נוסח ה"תלמיד שנתחמץ", כדי שלא להעליל על אדמו"ר מוהר"ש שעשה דבר שאין לו שחר ובניגוד להלכה פסוקה, דהיינו לקחת "מכלי כסף של ספר-תורה" ולעשות ממנו עגיל.
שהרי כלי הכסף של הספר-תורה יש להם דין "תשמישי קדושה", אסור להשתמש בהם תשמיש של חול, וכל-שכן שאסור ליטול מהם חתיכה לשם כך (ראה פמ"ג סי' קנד א"א ס"ק ח. שעה"צ שם ס"ק ז).
ואפילו אדמו"ר הזקן שהתיר להניח עטרה של ס"ת בראשי חתנים, הרי זה רק שלא בשעת מצוותן (שו"ע אדמו"ר סוף סי' מב), אבל ח"ו לחתוך מכלי הס"ת ולעשות מזה עגיל.
ואילו היה לשמועה זו מקור נאמן, חייבים היינו למשכן את נפשנו כדי למצוא תירוץ. אבל כשכל המקור לכך הוא אותו "תלמיד שנתחמץ", ולנגדו עומדת גירסתו של נכד ירא-שמים, אין שומעין לו כלל.
כל הזכויות שמורות | הרשות נתונה להשתמש בחומרים תוך ציון המקור ושליחת עותק למכון | אין לאחסן במאגר מידע כלשהו ללא אישור מפורש ©
