'ישן מפני חדש' (שי לעמנואל אטקס) כרך ב, ירושלים תשס"ט, עמ' 461–429

'בחיי דכל בית ישראל':
מאמר התסכול והקטרוג של הרב יקותיאל אריה קמלהר

יהושע מונדשיין

לזיכרון יובל שנות היכרות בעיר הילדוּת

המאמר 'בחיי דכל בית ישראל', ששרד בכתב יד ומובא להלן, הוא פרי עטו של הרב יקותיאל אריה קמלהר (קולושיץ, תרל"א – ירושלים, תרצ"ז), תלמיד חכם מופלג שחיבר ספרים רבים, מהם בפלפולא דאורייתא ומהם לתולדות חכמי ישראל, וערך כמה כתבי עת תורניים.[1] כדי להבין לאשורו את הרקע לכתב הפולמוס שרשם בדם לבו חשוב להתוודע לציונים ולפרשות דרכים בתולדותיו.

הרב קמלהר ידע בחייו אכזבות רבות, וחי חיים של החמצה ותסכול. חמישים שנות חייו הראשונות עברו עליו בנדודים בלתי פוסקים, בעיקר בעיירות גליציה המערבית. בילדותו (תרמ"ב) עברה משפחתו לגור בטרנוב, ולאחר נישואיו (תר"ן) עבר לעיירה קורצ'ין. בשנת תרנ"ז עבר לגור ברישא ועסק בלימוד תורה עם בחורים ואברכים, אך בד בבד שבע מרורים מחסידי דז'יקוב, שירדו לחייו וקיפחו את פרנסתו. בתחילת תרס"ז עמד בראש ישיבה שנוסדה אז בסטניסלב שבגליציה המזרחית. ישיבה זו חדלה לפעול בתרע"ד, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, והרב קמלהר עקר ממקומו בתרע"ה, ובתחילת תרע"ט, לאחר שנות נדודים, שב לרישא. בשנים תרפ"ב-תרפ"ה נדד שוב מעיר לעיר וממדינה למדינה, ובשלהי תרפ"ה הגיע לניו יורק ובה כיהן כרב בית הכנסת של קהילת רישא-קורצ'ין, עד תר"ץ בערך. בקיץ תרצ"ג הגיע לירושלים, ובה נפטר בי"ט באלול תרצ"ז.

הווי אומר, פחות משמונה משנות חייו כיהן במשרה מכובדת שבה יכול היה למצוא מנוחה לנפשו וכר פורה לפעילותו; ועל סך זה יש להוסיף עוד שנים ספורות של כהונה ב'רבנות בית כנסת', שאינה מכבדת את בעליה. כל שאר שנותיו היו למעשה, בוודאי מנקודת מבטו שלו, בזבוז של כישרונותיו הברוכים בעבודות מזדמנות, בחיבור ספרים שאינם מקור פרנסה ובטוויית תכניות דמיוניות חובקות עולם ומלואו.

את מאמרו 'בחיי דכל בית ישראל' (ונספחיו) כתב בעשור האחרון של חייו, כשהוא שבע מרורים ותסכול, כפי שניכר היטב בכל שורה משורותיו. במאמר הוא מפרט את תחלואי הדור שגרמו, לדעתו, לחורבן היהדות אחרי מלחמת העולם הראשונה; אך ניתן להראות כיצד כל מום ופגם שבדור משתקף בראש ובראשונה בפגיעות האישיות שספג הכותב עצמו.

נקדים מעט את המאוחר, הוא הנספח הראשון 'הדור האחרון (השקפה על החסידות ונושאי דגלה משנת תרכ"ה עד היום)': מה טיבה של התקופה הנפתחת בשנת תרכ"ה?

בשנת תרצ"ג החל הרב קמלהר בהדפסת ספרו 'דור דעה', המקיף את תולדותיהם של אדמו"רי החסידות במשך 'ארבע תקופות חסידות, בשנת ת"ק-תר"כ'. לפי השקפתו פתחה שנת תרכ"ה את התקופה החמישית, תקופת הירידה של החסידות. (בנספח השני הוא קבע, כי 'משנת תרכ"א והלאה' התחלפה החסידות המקורית ב'חסידות השלטונית', ותאריך זה מתאים יותר לסיום ארבע התקופות הללו דווקא בשנת תר"ך.)

מאמרו 'בחיי דכל בית ישראל' הוא אפוא כעין 'מהדורה בתרא' של הנספחים, תוך כדי שינוי מהותי: אין אלו תחלואי החסידים, אלא תחלואי הדור כולו! אך קריאת המאמר מוכיחה בעליל ש'היהדות' ו'הדור' מצטמצמים בסופו של דבר בגבולות גליציה מולדתו, ובעיקר בחוג מכריו בעיירות ילדותו טרנוב ורישא.

כללם של הפגעים הוא 'עלבונה של תורה', ובו פרטים רבים. נפרוט את תחלואי הדור לפרטיהם, ונצביע על הקשר האישי שלהם אליו:

א. רבני הערים הגדולות זכו לעושר וכבוד, אך לא כן רבני העיירות הקטנות, שהתושבים הבטלים ממלאכה מיררו את חייהם. אבל מי יכול היה להתמנות לרב בעיר גדולה? רק בעלי ממון ('כסף'), בעלי ייחוס ('שטר') או מי שאבותיהם כיהנו ברבנות באותה עיר ('חזקה') אלו הם שיכלו לקנות, פשוטו כמשמעו, את הרבנות. המחבר ראה את עצמו – ואולי בצדק – ראוי לשמש רב באחת הערים הגדולות, אבל לא היה לו דבר משלוש דרכי קניין הרבנות בזמנו – לא כסף, לא ייחוס ולא חזקה. הרי לנו התסכול הראשון שליווה אותו במשך כל ימי חייו.

ב. שפל מעמדם של ה'מגידים', שרק בתי כנסיות של בעלי מלאכה החזיקום, אבל לא בתי כנסיות של חסידים ובעלי בתים נגידים. עניין ה'מגידות' היטב חרה לו לרב קמלהר, שהרי היה נואם בחסד, דרשן מעולה ששפע רעיונות מקוריים וידע להתאים דרשה מבריקה לכל עת ולכל מצב. אבל שומעים לא היו לו, אלא רק בעלי בתים מאנשי קהילתו בניו יורק, שרמתם התורנית לא הגיעה לכדי ירידה לעומק רעיונותיו.

ג. לא נהגו כבוד ב'מחברי ספרים', לא ראו צורך לקנות את ספריהם ולא העניקו להם ביד רחבה. הנגידים מילאו את בתיהם בכלי כסף וכלי זהב, אבל לא בחיבורים על התורה אשר 'יקרה היא מפז ומפנינים'. גם כאן משתקף תסכולו האישי של מי שרוב חייו נאלץ כנראה להתפרנס מכתיבת ספרים.

ד. בגליציה לא היו נהוגות 'ישיבות', וכשלבסוף נוסדה הישיבה בסטניסלב – שבה כיהן הרב קמלהר – קטעה המלחמה את פעילותה. גם בשנות קיומה לא תמכו בה בעין יפה, והיו אף שלחמו בה. הקשר לצרותיו האישיות של המחבר – שקוף.

ה. העשירים מיאנו לקחת להם חתנים עילויים ותלמידי חכמים מבני העניים, והעדיפו על פניהם את בני העשירים שהביאו נדוניה גדולה. גם כאן משתקפת הביוגרפיה האישית של המחבר, עילוי צעיר שאיש מעשירי גליציה לא לקחוֹ כחתן לבתו, ועל כן נאלץ להתחתן עם בת עניים.

*

המחבר מוכיח כל אחד מטיעוניו-טענותיו בשלל דוגמאות, אבל פעמים רבות הכללותיו הפסקניות מאלצות אותנו שלא להתייחס לדבריו כאל קביעות מוכחות ומוצקות. כך למשל הוא כותב: 'לא היה במשך חמשים שנים האחרונות לפני המלחמה, מי מעשירי וגבירי גאליציא שישיא בתו לת"ח ולעשות לו פרקמטיא כדי שיעסוק בתורה ולאילנא רברבי יתעביד'. האומנם? אין בידי נתונים מדויקים לבדיקת קביעה נחרצת זו, אבל אפשר להניח בוודאות שגם לפני הכותב לא היו נתונים כאלה. הוא הדין בדבריו 'מעידני שכל הת"ח ומורי הוראה בישראל שהיו בגאליציא בשנות "היובל" הזאת לפני המלחמה, היו כולם מבני העניים והבע"ב הפשוטים'. אך האם הכיר הרב קמלהר את 'כל התלמידי חכמים ומורי הוראה' שכיהנו בגליציה במהלך השנים תרכ"ד-תרע"ד? מותר להטיל ספק ב'עדותו' זו.

לא ניתן לנתק את יחסו העוין לחסידי גליציה מהיחס ש'זכה' לו מחסידי דז'יקוב ורבם האדמו"ר ר' יהושע הורביץ.[2] בכך ניתן אולי לתלות את יחסו ל'תקופה החמישית' של החסידות, שהוא מגדירה כ'חסידות שלטונית' העוברת בירושה תוך כדי איבוד כל התכונות הנעלות שבחסידות. הוא מתרעם הרבה על חסידים עמי ארצות ועזי פנים ש'היו מכנים לת"ח בשמות של גנאי ולפעמים גם בשם אפיקורסים כופרים שאין להם אמונת צדיקים' – רמז שקוף לכינויים 'מין', 'אפיקורס', 'פושע ישראל' שהוטחו בו ובספריו על ידי החסידים; ודבריו כי 'הת"ח טענו, אמנם כן יש לנו אמונת צדיקים, אבל מאן מוכח שהאדמו"ר שלכם הוא צדיק הדור' משקפים כנראה את מענהו-שלו למחרפיו.

תיאורו את עזות הפנים של החסידים המחרפים נגוע בוודאי בצערו האישי, אבל כשהוא מתאר במחברת זיכרונותיו 'עמל ואון' כיצד גורשו מתנגדיו בחרפה מבית המדרש על ידי תומכיו, נדרשת עזות פנים זו באופן חיובי.[3] טענותיו על 'התקופה החמישית' של יורשי כתר האדמו"רות מתפוגגות לאור דבריו החמים על האדמו"ר ר' יחזקאל הלברשטאם משיניאווה, בנו של רבי חיים מצאנז ויורש כתרו, וכל כך מפני שהרב קמלהר זכה ממנו ליחס חם ואוהד.[4] גם בהספדו על האדמו"ר ר' ישכר דב מבלז (במחברות דרשותיו) נופתע לגלות יחס חיובי ביותר לשושלת אדמו"רים מ'התקופה החמישית'.[5] את יחסו החיובי לחסידי סדיגורה וצ'ורטקוב ניתן לתלות מן הסתם בתמיכה שקיבלה הישיבה בסטניסלב מחסידות זו, וכן בעובדה שהרבי מצ'ורטקוב קיבל את 'מופת הדור', ספרו ה'שערורייתי', בסבר פנים יפות.[6] אבל גם 'הודאה במקצת' מאולצת זו של הרב קמלהר מהולה בקביעה מוטה כבוחן כליות ולב, שחסידי צ'ורטקוב שתמכו בישיבה עשו זאת רק 'לפנים', דהיינו מן השפה ולחוץ, ועל כורחם, ורק משום שאדמו"רם דיבר טוב על הישיבה.

*

העובדה המוכחת, כי גדולי רבני גליציה נמנו עם עדת החסידים, עומדת לו למחברנו לרועץ. לפיכך מצייר הוא לעינינו תמונה שונה לחלוטין של אותה תופעה:

רבנים גאונים וגדולי הדור נ"ע ז"ל לא יכלו לעמוד על נפשם ולמרות רוחם וחפצם נאלצו לקבל מרות ולנסוע אל האדמו"ר שהיה השליט והתקיף בעירם. הגאון האדיר מו"ה יעקב וויידענפלד ז"ל אבד"ק הורומלוב היה כפוף להאדמו"ר מהוסיאטין זצ"ל. הגאון עמוד ההוראה מוהרש"ם אבד"ק בערזאן זצ"ל היה כפוף להאדמו"ר מטשארטקוב. וכמוהן כן כל רבני גאליציא היו כפופים תחת דגלם של האדמו"רים. ורק אחדים במספר מהרבנים הגאונים שבכרכים גדולים, ששם לא פרשה ממשלת האדמו"רים את דגלה, הם לא כפו קומתם לנסוע אל איזה אדמו"ר, ואולם שקלו למטרפסייהו והחסידים לא נשאו להם פנים ונקמו בהם נקמתם... והגאון הצדיק מו"ה הלל ליכטענשטיין זצ"ל... האבד"ק קאלימייא סבל מחסידי וויזניצא וקאסוב שהיו הרוב מנין בהעיר רבתי עם שם. כשנתרוקן בעיר אחת כסא רבנות, אז לא זכה עוד שום ת"ח שימלא מקום הרב הנעדר ר"ל, כי על מקומו הושיבו האדמו"רים את בניהם ונכדיהם. וכה נתמלאו כל ערי ישראל בגאליציא מרבנים נינים ונכדים בנש"קים [בניהם של קדושים] בני האדמו"רים בכל ערי מערב גאליציא ודרום וצפון. רק במזרח גאליציא שם לא בקשו האדמו"רים מגזע רוזין לרשת את כסא הרבנות והניחו את הרבנות לרבנים ת"ח, רק לאלו שיהיו כפופים תחת דגלם.

הלא כל השומע יצחק לו! האם הרב מהרימלוב והרב מברז'אן קיבלו את מרותם של האדמו"רים למורת רוחם ועל כורחם?! הרי מינקותם וילדותם נסעו שניהם עם אבותיהם אל צדיקי הדור והתחנכו על ברכי החסידות והחסידים. ספריו של הרב שבדרון מברז'אן מלאים בדברי חסידות. זאת ועוד, הוא גם נתן את 'הסכמתו' לספרו של הרב קמלהר על חסידות רימנוב, שבה שיבח את 'פעלו הטוב לפרסם נפלאותיו יתברך שמו ע"י עבדיו הצדיקים'.[7] חסידות רימנוב לא היתה 'חסידות שלטת', וגם הרב קמלהר לא נמנה עם 'תקיפי ארעא' שצריכים לצאת כלפיהם ידי חובה.

            והקביעה ש'נתמלאו כל ערי ישראל בגאליציא מרבנים נינים ונכדים בנש"קים בני האדמו"רים בכל ערי מערב גאליציא ודרום וצפון', כלום יש בה ממש? והאם אמנם הניחו אדמו"רי בית רוז'ין את הרבנות רק לרבנים הכפופים תחת דגלם? הרי לנו הרב מברז'אן עצמו שקיבל את רבנותו מידי אדמו"רי רוז'ין, ונמנה באותה שעה עם החסידים הנוסעים אל הרבי מזידיצ'וב. וכיצד מתיישבת רבנותו של ר' הלל ליכטנשטיין בקולומיאה, שם היוו חסידי ויז'ניץ וקוסוב את 'הרוב מנין בהעיר רבתי עם שם', עם הקביעה שרק בכרכים הגדולים, "ששם לא פרשה ממשלת האדמו"רים את דגלה', יכלו לכהן רבנים שלא כפפו את קומתם לנסוע אל איזה אדמו"ר?

*

טינתו של הרב קמלהר לחסידי גליציה הביאה אותו לקביעות מוחלטות ופסקניות נוספות, אך מופרכות לחלוטין. כך למשל הוא כותב:

כל הת"ח הגדולים המובהקים והגאונים שבגאליציא לא היו מבני החסידים רק מבני בעלי-בתים פשוטים, תמימים וישרים... וכן כל המלמדים הגדולים מרביצי תורה בישראל היו בני עניים ובע"ב פשוטים ולא מבני החסידים. וכן היה בכל ערי המדינה, התלמידי חכמים המובהקים, אם שהיו דיינים ומו"ץ או מלמדים או סוחרים ת"ח, היו מבני הבע"ב הפשוטים.

מומחה לגדולי גליציה יוכל בוודאי להביא אין-ספור דוגמאות להפרכת קביעה נחרצת ותמוהה זו, ואנו נסתפק בשני הגאונים שהמחבר נקב בשמם בקטעים שהובאו לעיל: ר' שלום מרדכי שבדרון מברז'אן ור' יעקב ויידנפלד מהרימלוב. הראשון היה בנו של חסיד ונגיד ('תורה וגדולה במקום אחד', כהגדרת כותבי תולדותיו), והשני גם הוא בנו של חסיד מובהק. כיוצאת בה הקביעה כי 'החסידים הנלהבים לא הניחו בנים ת"ח... כי אם בע"ב נגידים וחסידים'. הדוגמאות הספורות שהמחבר הביא כתימוכין לדבריו אינן עושות את הטיעון לרציני יותר.

גם טיעונים אחרים מתרופפים למקרא הדוגמאות, כגון הזלזול בכבודם של תלמידי חכמים מופלגים, שנתמך בדוגמה של ר' זאב דוב שענקיל מטרנוב, שהיתה משכורתו זעומה. אבל תוך כדי דיבור הוסיף המחבר שרבים רצו לתמוך בו ביד רחבה, אך הלה הסתפק במועט ולא רצה ליטול מהם! הווי אומר, היו רבנים שמאסו בעושר וכבוד, ועוניים לא נגרם באשמת אנשי הדור.

בדוגמאות אחרות הוא מביא 'איך שעוד בימי ה"ישועות יעקב" לא היה כבוד התורה ולומדיה כדבעי למהוי', ואיך הרב בעל ה'חוות דעת' לא הצליח למכור את ספריו. קביעות אלה מוכיחות שאת העובדות שהוא מביא בחיבורו יש לפרש מעבר לרובד הגלוי. רק כך ניתן יהיה להיווכח אם 'תחלואי הדור' מאפיינים דווקא את דורו שלו, ואם יש הבדל בין 'תחלואי החסידים' לתחלואי הדור כולו, ואולי גם לא היו הדברים מעולם.

כך למשל טרונייתו על החסידים, אשר נוסף על כך שהם 'עזי פנים שבדור' הם גם 'מבקשים תכלית בעד בניהם ובנותיהם, ולא יעשו מבניהם ת"ח וגם לא יקחו חתנים ת"ח להשיא בנותיהם לת"ח כי אם לבעלי פרנסה בכבוד'. וראו זה פלא, בדיוק להפך כתב באותו דור בנו של ה'חפץ חיים' בשם אביו:

בעשיריות שניו לעת זקנתו היה מחשיב מאד עדת החסידים, באמרו כי הם בזמנינו ככותל אבנים שנקרא בראנדוואנט שמעמידים בין בתי עץ, שאינה מניחה להתפשטות שריפה, ובימינו שנגף הכפירה פשטה בכל עבר ופאה... עלינו לשבח לעדת החסידים, שהם אמיצי רוח, עושי דברו ביד רמה, ובפומבי, ועוד הם מגדלים בניהם לתורה ולעבודה כאבותיהם... ולשונם כחרב חדה להשיב להחפשים אל חיקם עשרת מונים בוז וקלון... מובן כי מן השמים, נטעו בהם אמץ רוח, וגם עזות ללחום מלחמת ד', אמת, מתוך רתחות לבם, פוגעין כמה פעמים באנשים ישרים... אבל מי גרע זאת מרודף ששיבר כלים של כל אדם, מחמת בהילותו שהוא פטור, וע"כ צריך לקבל, ולא לשטום אותם... פעם שמע שמדברים על אודות החסידות והמגרעות שיש בהם, ולא נחה דעתו, וסיפר להם מעשה... והנמשל הוא לענין חסידים אם יש בהם איזה שגיאות, אבל בעיקרם הם מחזיקין בתורת ד' בכל נפשם ומגדלים את בניהם ביראת ד' ומשיאים את בנותיהם לשומרי תורה ומצוה, ומה לנו עוד.[8]

ובכן, למי נאמין יותר?

*

הצבענו על מגרעות רבות שבמאמרו של הרב קמלהר, אבל עם כל זאת לפנינו מסמך מרתק שחושף פן לא ידוע בקלסתר פניה של יהדות פולין שהיתה ואיננה עוד. כוחו של המאמר אינו בכלליו, אלא בפרטיו. המחבר מביא מידע רב על רבני זמנו ומקומו (מקצתם אינם ידועים כלל), ואילו לא בא אלא לשם כך – דיינו.

            היבט מעניין אחר שמחייב העמקה ובירור הוא מידת ההפנמה – מדעת ושלא מדעת – של הביקורת המשכילית על 'ניוונה' או 'ירידתה' של החסידות בדורות האחרונים. ביקורת זו, שהושמעה כבר מראשית המאה הי"ט והתמקדה בשושלתיות, בהפיכת הצדיקות למקצוע וב'מסחורה' של החסידות והפיכתה ל'עסק', קנתה לה שביתה גם בתוך המחנה האורתודוקסי פנימה, ואף במחנה החסידי עצמו נשמעו קולות מסוג זה.[9] את קטרוגו של הרב קמלהר על חסידות גליציה – גם אם הם מוּנָעים מתסכוליו האישיים וממסלול חייו שהמר לו – יש לראות גם כהשתקפות אותנטית של ביקורת זו, שהופנמה וקיבלה גוון של ביקורת 'פנימית'.

המחברת מועתקת כלשונה. מקצת סימני הפיסוק וכן כל הרשום בתוך סוגריים רבועים הם תוספת של המהדיר. ראשי התיבות נפתחו רק במקרים שאינם שגורים. רוב ההפניות הביוגרפיות הן לסדרת ספריו של הרב מאיר וונדר, מאורי גליציה: אנציקלופדיה לחכמי גליציה, א-ו, ירושלים תשל"ח-תשס"ה (להלן: מאורי גליציה).

מחברת

בחיי דכל בית ישראל

א

על מה אבדה הארץ?

המדינות אשר בהן רוב מנין ורוב בנין של אחב"י – רוסיא, פולין, גאליציא, אונגרין, חרבות ושוממות; גבירים, עשירים, בעלי בתים ירדו מנכסיהם, נתרוששו נפלו בנופלים, ואין תקוה להשיבם אל מכונם כבראשונה. והכל שואלים: על מה עשה ה' ככה לארצות הללו וליושביהן מבני ישראל?

ובת קול היוצאת מהר חורב מנהמת כיונה: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה![10] על עזבם את תורתי והניחוה בקרן זוית, ולא שמו לב לכבד את התורה ולומדיה!

בואו ונחשוב חשבונו של עולם! בואו ונעשה חשבון הנפש, נשים מבטנו על מצב הרבנים ותלמידי חכמים בחמשים שנים האחרונות לפני פרוץ המלחמה הנוראה 'מלחמת התבל'.

בשנות 'היובל' הזאת היה מצב אחב"י החומרי, תה"ל [תהילה לאל], מבוסס היטב; העשירו, עתקו וגם גברו חיל. זכו לשיווי-זכיות. בשנות 'היובל' הזאת קראו 'דרור' לכל יושביה, ושערי הארצות היו פתוחים לפניהם לסחורה ולכל מקנה וקנין, לבנות בתים, ליטע כרמים ולהתנחל על אחוזות וכפרים, בשדות ויערים. והיו לגבירים אדירים וחיו חיים של עושר וכבוד, בשלוה, השקט ובבטחה, אשר לא זכו כמוהם אבותיהם ואבות אבותיהם מאז גלו ישראל מעל אדמתם ובאו לארצות ההן. ובשנים של טובה וברכה הללו, איך היה מצב הרבנים ומורי הוראה בישראל, ומצב תלמידי חכמים 'המלמדים' ומפיצי תורה בישראל?

הרבנים יושבי כסאות למשפט ולהוראה, האבד"קים שבכרכים, הם זכו לחיות חיים טובים ונעימים בכבוד, כי המקום גורם: אנשי הכרך בחרו לנשיאי העדה ראשים וטובים מסלתה ומשמנה של הקהלה, והם ידעו להעריך את כבוד הרב מרא דאתרא ולהספיק לו די פרנסתו בכבוד. אם לא בעושר וגדולה וביד רחבה, למצער היתה פרנסתו בכבוד.

נורא מאוד היה אמנם המצב של הרבנים בערי השדה; היהודים היושבים בערי הפרזות בעיירות הקטנות לא היו טרודים כל כך בעסקיהם, והבטלה הביאתם לידי תגרות וקטטות, ותמיד נשמע דברי ריבות בשעריהם. ובמצב כזה לא היה יכול הרב מרא דאתרא לצאת ידי חובתו לגבי כל המפלגות ולהלוך לכל הרוחות, ואם היה נוטה לצד זה, היה הצד שכנגד כנגדו. ובכן היה הרב שבעיירה הקטנה תמיד למטרה לחיצי בעלי ריב ומדון, וישטמוהו ויריבוהו בעלי חצים וימררו את חייו ושפכו דמיו כמים המוגרים ארצה.

ואלה הרבנים שבעיירות הקטנות שזכו לשלום ואחדות בקהלותיהם היו המאושרים, ובכן לא התאוננו עוד על חסרון הפרנסה ועל רוע מצבם החומרי, על עוניים ודלותם, כי היו שמחים בחלקם אם שלום והשקט בעירם, וכבר הסתפקו בזה. כרובם לא היה להם די מחסורם, וכולם נאלצו לסבב בערים ובכרכים בעת כי הגיעו ל'צרת הבת' להשיא בנותיהם, לקבץ על 'הכנסת כלה', ונאלצו להשחיר פניהם ולהשכים על פתחי נדיבים. והנדיבים קבלו פניהם בפנים זועפות כאילו באו הרבנים לגזול את הונם ורכושם.

ובערי השדה אשר נתרבו בהן הקטטות והמריבות בין הכתות והמפלגות, ובין חסידי רבי פלוני ובין חסידי רבי אלמוני, שם היו הרבנים בסכנה ממש, בסכנת נפשות. והרבה מקרים נוראים קרו אשר נהרגו האבד"קים ר"ל. והרבה פעמים לולא נמלטו בעור שיניהם בעוד מועד, כי אז היו בכל רע להרג או לשבי בבית הסוהר ר"ל. עלעלו בדפי 'המגיד' מליק וכיו"ב מהעתונים הראשונים מגידי החדשות שבימים ההם, ותמצאו. שאלו את פי הרבנים הג'[אונים] נ"י בני הגאון המובהק מוה"ר אברהם מנחם שטיינבערג ז"ל אבד"ק בראד מה שקרה לאביהם בילדותו בהיותו בסניאטין, ותדעו.[11]

הדיינים שבכרכים ובערי השדה היו מחוסרי פרנסה וחסרי לחם ר"ל. ומי לנו גדול בין הדיינים ומורי הוראה בישראל כהה"צ מו"ה חיים אורי ז"ל, שהיה מורה הוראות בעיר רישא,[12] שכל צדיקי הדור נ"ע הסכימו עליו שהוא צדיק נשגב ויוכל להיות 'רבי' בישראל,[13] והוא ז"ל בענוותנותו ובחסידותו לא רצה להתנהג ברבנות. והיה זן ומפרנס עניים מרודים והכניס אורחים בתוך ביתו, ממה שכל ימיו היה מכתת רגליו מבוקר ועד ערב בעיר לקבץ נדבות בשבילם. והוא בעצמו היה די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש [מערב שבת לערב שבת].[14]

והיום חוגגים אנשי רישא יום הילולא דיליה בכל שנה ושנה ביום י"ז לחודש טבת, בסעודה קטנה. וזה אשר הגדתי בשנת תפר"ח[15] קצת ד"ת על השלחן הנערך לכבודו ז"ל:

במדרש תנחומא ויחי: 'ויאמר ליוסף הנה אביך חולה' [בראשית מח 1], ילמדנו רבנו, מהו לברך על הנר של מתים ועל בשמים של מתים. כך שנו רבותינו: אין מברכין על נר של מתים ולא על בשמים של מתים,[16] משום שנאמר 'לא המתים יהללו יה' [תהלים קטו 17], הקב"ה חפץ בחייהם של צדיקים ולא במיתתם, שנאמר 'יקר בעיני ה' המותה לחסידיו' [שם קטז 15]. ע"ש וצ"ב [עיין שם וצריך ביאור].

רבותי! אתם – אנשי רישא – ידעתם מהה"צ ר' חיים אורי ז"ל, רבים מכם הכרתם אותו. והנה, אם כי כבר עברו מיום פטירתו עד היום כחמש וארבעים שנה, בכל זאת זיכרו חי בקרב בני קהלתו, והכל מספרים בשבחו, מצדקתו, ענוותנותו וחסידותו. הכל יודעים את מעלותיו ומדותיו התרומיות באהבת ישראל, ואיך היו עניים בני ביתו, ובחדרו שהיה ד' על ד' הסתופפו העניים בצלו ולנו שם כמה אורחים בכל לילה ולילה, ומעולם לא אמר צר לי המקום, ומלחמו נתן לעניים ואביונים. וכל ימיו היה גבאי צדקה לפרנס עניי העיר, ומבוקר ועד ערב כתת רגליו לקבץ פרוטות פרוטות עבורם. ועל כל אלה היה ת"ח גדול ומורה הוראות בעיר רישא, וכל בני העיר נהנו מזיו תורתו, וכולם הריצו שאלותיהם רק אליו, כי הוא היה הבר-סמכא היותר גדול שבעירו.

ואחרי אשר נעביר לפנינו זכרו ונציג לפנינו תמונת מעמדו ומצבו בחיים, איך היה חי חיים של דוחק ועוני, הבן לא אוכל איך יכלו עשירי העיר רישא היראים והנכבדים לראות את חיי הצער של אותו צדיק, ולא נתעוררו לבוא לעזרתו להשכיר לו דירות מורווחים שיהיה בידו להכניס אורחים ברחבה, ולא שיצטרך להשכיבם על מטתו והוא יקיים 'ועל הארץ תישן'![17] איך לא נתנו לו סיפוק בהרחבה שיהיה בכחו להאכיל עניים על שלחנו ככל אוות נפשו, ולא שיצטרך לצמצם מעיסתו ולחסוך אוכל מפיו ולתת לעניים הכזית האחרון שהיה מוכן לסעודתו הדלה!

דירתו הלא היתה ברחוב אשר כל בכורי דלים נחתים שמה, ובשפל גגים גגו,[18] במורד בשפל, ולא היה מי מהעשירים החסידים והיראים שיואיל לקיים להיות מתומכי אורייתא, לשחד מכחם בעדו[19] באופן שיהיה בכחו לפזר לאביונים ביד רחבה. ועתה הכל מאירים נרות לכבודו ומספרים בשבחו, ומתבשמים מצדקתו וענוותנותו ומנועם אמרותיו, אבל בחיים חיותו איש לא זכר את הצדיק הזה!

ועתה נבין דברי המדרש הנ"ל ועניינו לכאן; דהנה מה כתיב מקודם בפרשה זו: 'ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו, אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי' כו' כו' [בראשית מז 29], ע"ש. ופירש הח"ס [החת"ם סופר] ז"ל עפ"י מ"ש בזוה"ק [זוהר, א, קעא ע"א]: 'וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו' [שם לב 26], ויגע בכף ירכו, דא תומכי אורייתא – כי שרו של עשו ראה כי כל זמן שיהיו תומכי אורייתא תהיה תורה בישראל ולא יוכל להם, ע"כ נגע בכף ירכו דא תומכי אורייתא, שלא יהיו תומכי אורייתא, ועי"ז תפוג תורה, ואז יעבירם על דעתם ועל דעת קונם. וזה שביקש יעקב אבינו ע"ה מיוסף הצדיק, שהיה בעל יכולת להיות מתומכי אורייתא, ואמר לו שים נא ידך הרחבה והמלאה תחת ירכי, דא תומכי אורייתא, שנעתק אז ע"י הס"מ שרו של עשו, ואתה תמלא פגימה זו, כי בידך הרחבה והמלאה תוכל להיות מתומכי אורייתא – וזהו שסמכו בעלי המדרש שכאן שאלה זו:

מהו לברך על נר של מתים? שמדליקים לכבוד יום הילולא של גאונים וצדיקים; ועל הבשמים של מתים? שמתבשמים ביום הילולא שלהם מנועם אמרותיהם ומשבחם של צדיקים. כך שנו רבותינו: אין מברכין על נר של מתים ועל בשמים של מתים, משום שנאמר לא המתים יהללו יה! עתה, אחרי פטירתם, מה נפ"מ [נפקא מינה] להם אם ישבחו ויפארו אותם, הלא אך בחיים חיותם היו צריכים לבוא לעזרתם ולתומכם שיוכלו לעבוד את ה' בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם! אז לוא מצאו להם תומכים ומסעדים, הלא יכלו לעלות למעלה למעלה להוסיף שלימות על שלימותם. אבל עתה, אחרי פטירתם, לא המתים יהללו יה!

הקב"ה חפץ בחייהם של צדיקים, שיחיו חיים של יראת שמים, בחיים שאין בהם בושה וכלימה, וע"כ בחיים חיותם צריכים לדעת ערכם ושבחם להיות מתומכי אורייתא, כדי שיוכלו להשתלם יותר ויותר בתורה ומע"ט [ומעשים טובים]. וכה נזכה להיות מתומכי אורייתא וממקיימי תורה, ובזכות זה נזכה שהה"צ ר' חיים אורי ז"ל יליץ יושר בעדנו, ונזכה לאריכות ימים ושנים ולגאולה שלימה במהרה דידן אמן!

הדברים האמורים יתנו מושג על חיי הדיינים ומורי הוראה שבכל ערי ישראל, ולא רק בעיירות קטנות כי אם גם בכרכים ועיירות גדולות. סיפר לי הרב המופלג ירא ה' מרבים מו"ה אליהו ניימאן ז"ל, בן הגאון מו"ה ישראל ניימאן ז"ל בעהמ"ס 'מחנה ישראל',[20] שבילדותו, בעת שהיה הוא ואחיו ואחותו קטנים סמוכים על שלחן אביהם ז"ל, שהיה דומו"ץ [דיין ומורה צדק]  בקראקא, היו סובלים חרפת רעב ולא היה להם לחם לשובע. וכל הבקשות שהעריך אביו הגאון ז"ל לפרנסי העדה להוסיף על משכורתו שבו ריקם. עד אשר נתמנו הנאורים לראשי הקהלה וסדרי הקהלה נערכו עפ"י סדרי הקולטוס געמיינדע[21] ע"פ חוקי הממשלה, אז שמו לב לגורלם והיתה ההרווחה בבית.

וכה הנני זוכר את הדומו"צים שבעיר מולדתי טארנא, עיר גדולה לאלקים, מלאה חכמים וסופרים, עשירים וחסידים, והרה"ג הדיין מצוין ר' פסח ז"ל, שהיה מורה הוראות בטארנא כששים שנה (ומנ"כ [ומנוחתו כבוד] בצפת), היה כל ימיו בדוחק.[22] וכן הרה"ג ר' יוסף מאיר בערס ז"ל,[23] שהיה תלמיד הגאון בע"ס [בעל ספר] 'טיב גיטין'[24] (אבי הגאון המפורסם מוהר"צ[25] בע"ס 'אמרי הצבי' על מס' ב"ק), היה חי בעניות בבי עקתא בית שפל ונמוך, ופרנסתו דחוקה.

ובנו הגאון מוהרצ"ה ז"ל בימי נעוריו, בהיותו בבית אביו ושקד על דלתי תורה בשקידה עצומה, והיה לימודו בבית החברה 'קובעי עתים לתורה', שם הרביץ תורה מורו ורבו הגאון הצדיק מו"ה זאב דוב שענקיל זצ"ל[26] (תלמיד מרן הגאון בעל ח"ס [חתם סופר] זצ"ל), שהיה 'מגיד מישרים' דחברה 'קובעי עתים לתורה' הנ"ל, שנתייסדה עוד בשנת ת"ע, וקבע שם ישיבה ולמד עם תלמידים. מהם היה הרצ"ה בהרה"ג ר' יוסף מאיר בערס ז"ל, השקדן הגדול, אשר בהיותו חס על בילוי זמן ללכת לבית אביו לאכול סעודתו הדלה פעמיים בכל יום, ובכן היה לוקח בבית אביו תפוחי אדמה וצלה אותם בתנור, ומהם החיה את נפשו שחשקה בתורה. ונדר נדר שלא ישא אשה כל זמן שלא יהיה בקי בש"ס בבלי מהחל ועד גמירא, וקיים נדרו.

ובעת אשר הגיע לסדר קדשים נסע לבובה להגאון רשכבה"ג [רבם של כל בני הגולה] מו"ה יוסף שאול נטאנזאהן ז"ל האבד"ק לבוב,[27] להשתלם שם בסדר קדשים. וכן היה אצל הגאון האדיר מו"ה אברהם תאומים ז"ל אבד"ק בוטשאטש בעהמ"ס שו"ת חסד לאברהם,[28] שהיה מפורסם לבקי נפלא בסדר קדשים. וגם אל הגאון הנורא מוהר"ש קלוגער ז"ל מבראד[29] נסע ללמוד אצלו, אבל לא היה יכול ללמוד אצלו, כי הגאון מהרש"ק לא למד אז בספר כי אם השיב תשובות להלכה לכל קצוי תבל בכל יום ויום, והכל בע"פ מבלי עיון בספר. וע"כ [ועל כן] נסע משם.

וכאשר שב לבית אביו לק' טארנא היה בפרעמישל אצל הרב הגאון מוהר"י שמעלקיש ז"ל האבד"ק,[30] והשתעשע עמו בד"ת [בדברי תורה]. והתשובה שהשיב לו הלא היא כתובה בספר שו"ת בית יצחק חלק או"ח סי' ה',[31] ותיאר אותו בשם 'הבחור הרך הגדול ובקי בש"ס'... אז נאות לישא אשה.

ולקח אשה מפולין שברוסיא, ושם עלה ונתעלה להיות נמנה בין גאוני הדור. וחיבר ס' אמרי הצבי על מס' ב"ק ועוד כמה חיבורים. כנראה לא היה מי מעשירי גאליציא, ובפרט מעשירי טארנא, איש שיהיה לו תשוקה להיות אכסניא של תורה לאותו בחור בחיר מעם ולזכות בו להיות לו לחתן, להשיא בתו לת"ח גדול כיוצא בו. כי כבר פסו אמונים ותומכי אורייתא. ולמרות ההבטחות שהבטיחו חז"ל לאמור: כל הנביאים לא נתנבאו אלא למי שמשיא בתו לת"ח ולמהנה ת"ח מנכסיו, אבל ת"ח עצמו 'עין לא ראתה' [ישעיה סד 3] כו' (כתובות קי"א),[32] לא מצאו הבחורים המופלגים בתורה מבני העניים חן בעיני הבע"ב [הבעלי בתים] העשירים והנגידים, ובחרו להם בחתנים מבני עשירים, שהיה להם נדוניא ועושר רב בעוה"ז [בעולם הזה].

כן היה הרה"ג ר' משה אפטער ז"ל,[33] תלמיד הגה"צ ר' זאב דוב שענקיל ז"ל הנ"ל, גם הוא היה מבני העניים שמהם תצא תורה, וזכה לכתר תורה ולשם טוב. עוד בימי חורפו זכה לכבוד מאת מרן הגאון הקדוש בע"ס דברי חיים מצאנז זצ"ל,[34] שכתב עליו 'והאיש משה גדול מאוד'.[35] אבל גם הוא בהיותו מבני עניים לא זכה לשתי שלחנות, ולא היה מי מגבירי טארנא ומעשיריה שיאבה להשיא בתו לת"ח כזה. ובכן היה חתן בעה"ב פשוט בלתי אמוד שהיתה לו בת יחידה, וזכה בו והיה מתומכיו ומסעדיו והחזיקו על שלחנו כמה שנים, עד שיצא שמו לת"ח גדול וקבע 'ישיבה' בביתו. ונהרו אליו בחורים מבני עשירים שבעיירות הקטנות, שרצו להיות בעיר גדולה כהעיר טארנא בין חכמים וסופרים, והתאכסנו בביתו ואכלו על שלחנו. ומהפרס אשר קיבל בעד המזונות והאכסניא, ממנו פרנסתו ופרנסת ב"ב [בני ביתו] נמצא. כמובן שלא היה שמן חלקו בחיים הגשמיים. וכה נתפרנס מ'ישיבתו' רוב שנותיו, עד שהגיע לימי זקנה ונתקבל לדיין ומו"ץ בק' טארנא בפרס מהקהלה.

עוד תלמיד אחד מתלמידי הגאון הצדיק ר' זאב דוב שענקיל ז"ל הכרתי, והוא הרה"ג מוה"ר אייזיק בוימגארטען ז"ל יליד טארנא, ומנ"כ בקארטשין.[36] הוא היה איש מצוין במינו. הוא לא רצה ליהנות מכבוד התורה כי אם להתפרנס מיגיע כפו. וגם הוא לא מצא לו גואל שיקחהו לחתן מהבע"ב העשירים, כי אם בעיירה קטנה קארטשין היתה אשה צעירה אלמנה שקבלה על עצמה להיות ה'אשת חיל', לשאת ולתת בהונה ולפרנס אותו שיוכל לשבת על התורה ועל העבודה, וזכתה היא בבעל ת"ח זה. ואמנם כן יגע ומצא והיה לת"ח גדול. ובהיותו לבעל מטופל בבנים ובנות, נאלץ להיות לעזר ולעסוק במסחרה, ונסע על 'ירידים' עם הסחורות. וגם בעמדו בשוק הגה בתורה. וכאשר אך היה לו שעת הכושר, הניח סחורתו בשוק והלך וישב לו בבית המדרש ועסק בתורה שעות אחדות. וכאשר פנה היום ונסע עם סחורתו לביתו, הוא לא הלך לביתו, כי אם רגליו הוליכו אותו לבית המדרש ועסק בתורה שעות אחדות. ואח"כ הלך לביתו לאכול סעודת הערב.

ובשעה שעסק בתורה היה הפנקס פתוח לפניו וכתב חידושי תורה, וחיבר חיבורים על ש"ע יו"ד וחו"מ וסוגיות הש"ס, בירור הלכה למעשה עפ"י המקורים מש"ס וראשונים עד האחרונים. אבל מכל עבודתו לא זכה להון ועושר ולא מצאה ידו להוציא לאור חיבור אחד מחיבוריו, ונשארו טמונים כנפל אשת בל יחזה שמש.[37] וחיבור אחד שחיבר על מס' כלה רבתי, ועבד בו ביגיעה רבה לפרשה בפירוש פשוט וגם בתוספות חידושים והערות, וקוותה נפשו שעכ"פ חיבור קטן הכמות כיו"ב יצא לאור, אבל תקוותו היתה למפח נפש, כי נטרפה השעה והלך לעולמו בלא עתו ל"ע [לא עלינו]. ותהי נפשו צרורה בצרור החיים.

ורבם הגאון הצדיק מוה"ר זאב דוב שענקיל זצ"ל היה מפורסם לצדיק נשגב, קדוש יאמר לו, וכל אנשי העיר טארנא פנו אליו שיאציל מברכותיו עליהם ויתפלל בעדם. וגם היה נכבד מאוד אצל מרן הגה"ק בע"ס דברי חיים מצאנז זצ"ל. ולא רצה ליהנות מזה והסתפק במיעוט, בהפרס שנטל מאת החברה 'קובעי עתים לתורה' מדי שבוע בשבוע בתור 'מגיד מישרים'. אם כי רבים בקשו להרבות לו מוהר ומתן לא חפץ בהם, ואמר כי רק כל זמן שהוא אינו רוצה לקבל הם מבקשים לתת לו, אבל אם אך ידעו כי יקבל מתנות לא יוסיפו עוד להפציר בו כי יקבל, ולא יבואו ליראות פניו, ע"כ מוטב לו שלא יאבה לקבל והם ישארו נדיבים ברצון טוב. רק גבירה אחת היתה שם שבנתה לו בית חומה בכדי צרכו, שיהיה לו דירות ברחבה, בשכר שיהיה הוא המגיד 'קדיש' אחריה. אבל לא זכתה לזה, כי בעוה"ר נפטר הוא מקודם, ובנו הרה"ג ר' יעקב שענקיל ז"ל הגיד קדיש אחריה. והוא ירש את הבית מאביו הגה"צ ז"ל.

הרב הגאון החריף העצום מו"ה נפתלי הלוי גאלדבערג ז"ל,[38] בעהמ"ס [בעל המחבר ספר] בית לוי על מס' גיטין, היה דומו"צ דק' טארנא, שהיה מחריפי הדור, ואשר הגאון מוה"ר יהושע האבד"ק קוטנא ז"ל[39] בראותו את הס' בית לוי אמר, שהוא משתוקק מאוד לראות ולהכיר את המחבר שלחריפותו אין חקר. והיה חביב מאוד בעיני הגאון מוהר"י שמעלקיש זצ"ל אבד"ק פרעמישלא ולבוב, והיה לבו גס בו. ובימי חורפי בשנת תרמ"ח, כשהיה הרב הגאון מוהר"י שמעלקיש ז"ל בק' טארנא בבית גיסו הנגיד ר' יעקלי פרענקל ע"ה, ובאו כל הת"ח שבעיר לקבל פניו ולהשתעשע עמו באורייתא, וגם בעל 'בית לוי' בתוכם. וכשהגיע זמן תפלת מנחה התפללו שמה בצבור, והגאון מהרי"ש היה מאריך בתפלה. אחר התפלה כשהסבו על השלחן לעסוק בדברי תורה, פנה בעל 'בית לוי' אליו בשאלה: אם הרב מפרעמישלא מאריך כ"כ בתפלה, מתי ילמוד? והשיב לו בבדיחותא ובידידות: מדוע לא ידע מתי? בשעת התפלה!...

ובכל זאת סבל הרבה הוא וב"ב [ובני ביתו] עוני ודוחק, ונאלץ להיות ככהן המחזיר בבית הגרנות למצוא די פרנסתו מהדיינות, למצוא איזה עסק של בוררות ופשרנות, וגם למד עם תלמידים בשכר. ואם דומו"צ גדול ונכבד בעיר ואם בישראל כטארנא סבל כ"כ, אפשר לשער כמה סבלו עוני ודוחק הדומ"צים בעיירות הקטנות.

מכיר הייתי את הרה"ג החריף מו"ה וואלף הערצוג ז"ל דומו"ץ דק' אולינאב,[40] שהיה נודד ללחם איו[41] ורגיל היה לבוא לטארנא מדי שנה בשנה. גם הוא היה מהחריפים ושנונים שבדור, ולא זכה שתהא פתו מצויה לו בביתו בשכר עבודתו בקהלתו. ושמעתי ממנו פעם אחת, מה שאמר בדרך הלצה להגאון מוהר"י שמעלקיש בעת שכבר היה אבד"ק לבוב, ולא פנה אליו לקרבו בשתי ידים כמו שהיה רגיל בעת היותו אבד"ק ברעזאן ובפרעמישלא: הנה בתוכחה כתיב 'הגר אשר בקרבך יעלה מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה' [דברים כח 43], מדרך העולם הוא, כי רב היושב על כסא רבנות בעיירה קטנה, כבוא אליו ת"ח נוסע מעיר לעיר, יקרבו בסבר פנים יפות ויעשה לו חסד למעלה מיכולתו, כדי שהת"ח הנוסע יפרסם שמו לשם ולתהלה כי שם בעיירה הקטנה שוכן בקרבה גאון אדיר. כל זה הוא בעוד שיש לאותו רב תקוה לעלות למעלה מזו ועוד למעלה מזו. אבל כאשר יגיע זה הרב לפסגת מרום ההצלחה שאין למעלה הימנה, כאשר כבר ראשו לעב יגיע והוא רב בבירת לבוב, אז לא יקרב עוד להת"ח הנוסע, כי כבר לא לדידיה הוא צריך. וזהו הכתוב שבתוכחה 'והג"ר' – ר"ת ג'און ר'בי – כאשר אך 'יעלה מעלה מעלה' עד שאין למעלה הימנו, אז 'ואתה תרד מטה מטה' ואין מכיר אותך עוד. הגאון מהרי"ש ז"ל הבין לרעו וקרבו בימין צדקו כימי עולם וכשנים קדמוניות.

בטארנא הכרתי הרבה דומו"צים מעיירות הקרובות והרחוקות, ת"ח מובהקים, שבאו מדי שנה בשנה לקבץ איזה סכום לצרכי פרנסתם או לצרכי הכנסת כלה וכיו"ב. ושמעתי מהם שהבע"ב שבעריהם יאמרו: מי יקיים המשנה 'כך היא דרכה של תורה פת במלח' [אבות ו, ד] וכו' אם לא הרבנים והדומו"צים? וע"כ לא רצו להוסיף להם על הפרס למצער שיהיה להם לחם וחמאה, כי אם פת במלח... וחיי צער.

המגידים! מגידים, דרשנים, נוסעים במדינה, לא היו בגאליציא, כי אם בהכרכים, בעיירות הגדולות, שמה מצאו עוד קן למו בבתי תפלה של אומנים ובעלי מלאכה. הם החזיקו למו את ה'מגידים' שדרשו לפניהם מדי שבת בשבתו וגם למדו עמהם בין מנחה למעריב. אבל בבתי כנסיות ובתי מדרשות של בעלי בתים נגידים, לא היה לפי כבודם להחזיק להם 'מגיד מישרים' להודיע להם פשעם בתוכחות על עון. ומי ידבר עוד מהחסידים, הם שפכו כמים בוז וקלון על ראשי ה'מגידים' וה'דרשנים' והתלוצצו עליהם כעל עוברי עברה. ובכן לא היה ה'מגיד' בראש הקרואים בין קרואי מועד ואנשי שם.

בטארנא היה ר' וואלף מגיד ז"ל.[42] הוא היה נין ונכד להרבי ר' העשיל ז"ל[43] רבו של הש"ך ז"ל,[44] והיה תלמיד הגאון בעל 'ישועות יעקב' ז"ל האבד"ק לבוב[45] ולהגאון בעל 'קצות החושן' ז"ל האבד"ק סטרי,[46] וע"כ [ועל כן] לא היה מסתופף תחת דגל החסידים. והיה מגיד בחברת 'שומרים לבוקר' – חברה של בעלי מלאכה – וחי חיי עוני ודוחק ר"ל. וכל ימיו היה יושב בבית המדרש דמתא. והיה ממשכימי קום ובשעה שלישית אחר חצות לילה כבר היה בבהמ"ד וישב ולמד והתפלל ולמד כל היום עד אחר תפלת ערבית, ואז הלך לביתו לסעוד סעודת ערב. ובמשך כל היום לא אכל סעודה קבועה לשובע, כי אם טעם מידי בבוקר לאחר התפלה, ובצהרים, ממה שהביאו לו לבהמ"ד. וזכה לאריכות ימים. ואז, בעת שהכרתי אותו כד הוינא טליא, היה הוא כבר זקן מופלג ובא בימים. ומדי שבתו בבהמ"ד כל היום ועסק בתורה, ומדי פעם בפעם עשה הפסקה לנוח מעט וטייל בבהמ"ד ארוכות וקצרות, ואז בשעת טיולו בבהמ"ד היה מתקרב אל בחורי בהמ"ד וסיפר להם קורותיו ומן הגאונים רבותיו ז"ל.

ושמעתי ממנו פעם אחת שסיפר, איך שעוד בימי ה'ישועות יעקב' לא היה כבוד התורה ולומדיה כדבעי למהוי; ופעם אחת בא לבובה ת"ח לדרוש ברופאים, ולא היה מי שישתדל בעבורו ונפטר שם ר"ל. ובהוודע הדבר לבעל 'ישועות יעקב' ז"ל מפטירתו של אותו ת"ח, בא להספידו ואמר: 'קרבו רודפי זימה' – רודפי זימה יש להם קירבות ומקרבין זה לזה, 'ומתורתך רחקו' [תהלים קיט 150] – אבל בני תורה יתרחקו מבני תורה ואין להם קירבות. וצעק בקול בוכים: 'האברך הת"ח הלזה שנפטר ל"ע, מעיד אני עליו שמימות בעל ה"מגן אברהם"[47] לא היה מי שידע את ה"מגן אברהם" בע"פ כאשר היה יודע אותו ת"ח הלזה, ובכל זאת לא היה לו מכיר ומודע פה שיתענין אודותיו'...

ואותו הזקן המגיד ר' וואלף ז"ל היה ללעג ולקלס בקהל חסידים, ושפל בעיני העשירים, כי מה היה נחשב בעיניהם 'מגיד' עני מדוכא. והוא היה אומר: לאיש אשר יש לו הון ועושר בביתו, יוכל להיות כהמן ובן המדתא צורר כל היהודים, נכבד הוא בעדתו ופאר קהלתו. אבל האיש אשר ביתו ריקם ועוני וריש מנת חלקו, גם כי יהיה כפנחס ובן אלעזר בן אהרן הכהן, שפל הנהו ונבזה בעיני כל ואין לו ערך כלל.

לפני פטירתו צוה לבנו שהיה ת"ח וחסיד נלהב, שלא יאמר בהספדו עליו רק יזכיר מאמרם ז"ל איכא סבי בבבל כו' כיון דחזא דמקדמי ומחשיכא לבי כנישתא אמר היינו דאהנו להו (ברכות ח.) וגם לו אהני ליה זכות זה שהאריך ימים.

כגורלו היה גורל כל ה'מגידים' ו'דרשנים' שבכל [ה]עיירות הגדולות והכרכים, עד שלא היה נאה עוד להרבנים האבד"קים לדרוש דרשות בשבתות השנה ובמועדים, כי אם בשבת הגדול ושבת שובה, כדי שלא יאמרו עליהם שהם 'בעל דרשר' שהיה כנוי למגיד לגנאי.

מחברים! עוד בדור הקודם, בדורו של הגאון מאוה"ג מוהר"י מליסא ז"ל[48] בעהמ"ס 'חוות דעת' ו'נתיבות המשפט' ו'מקור חיים', סיפר לי הרה"ג ר' מנחם מענדל רובין ז"ל[49] – ממונה בכולל ירושלים תוב"ב – שסיפר לו הגאון מוהרי"א איטינגא ז"ל האבד"ק לבוב,[50] שמרן הגאון בעל 'חוות דעת' כאשר הדפיס ספרו 'חוות דעת' על יו"ד, לא היה יכול למכור רק שני מאות עקזמפלרים, ויתרם נשארו בעליה והיו למאכל לעש ולרקב... והתירוץ הוא, כי דלים היו אז אחב"י.

ובדורנו, גם כי הוטב מעמד ומצב של הבע"ב והיו לעשירים, אבל גורל המחברים לא הוטב. וכל מחבר ספר, גם כי היה ספר חשוב ומחברו גדול בתורה וגאון הדור, נאלץ היה לסבב בעיירות כדי למכור ספרו ולהשכים על פתחי נדיבים. אבל לא כולם קבלו אותו בספ"י [בסבר פנים יפות], וכרובם טענו 'על הראשונים אני מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם',[51] ויצאו מהם בפחי נפש. ורק יחידי סגולה ובני עליה אשר הזילו זהב מכיסם בעד ספר חדש.

ודכירנא כד הוינא טליא, בא לק' טארנא הרב הגאון מו"ה דוד מאיר פעדער ז"ל[52] וספרו 'שו"ת הרד"ם' בידו, ובא אל הקלויז הגדולה שהיתה מלאה חכמים ות"ח ונגידים. ולמרות שהדפיס בספרו הסכמות מהגאון הקדוש בע"ס 'דברי חיים' זצ"ל מצאנז ומהגאון האדיר מוהר"ש קלוגער ז"ל מבראד, ושניהם תארו אותו בתואר גאון עמוד ההוראה, ולמרות שהקלויז הגדולה היתה מלאה מחסידי צאנז, לא היה מי שיאכסן אותו בביתו ולקדם פניו בלחם ומים להזמינו לסעודת ערב. מפני שהיה אבד"ק בעיירה קטנה סווירז, עני ואביון ולא עוז והדר לבושו. ובכן נשאר בהקלויז ואין מאסף אותו הביתה. עד שריחם עליו איש מסכן וקראהו לביתו לאכול עמו ארוחת הערב וללון בביתו.

והמחברים שלא נסעו עם חיבוריהם בערי המדינה, רק שלחום ע"י בי דואר להנדיבים והגבירים, זכו לראות חיבוריהם בחזרה אחרי עבור יומים ושלשה, ועליהם כתוב הדור בכתב יד הגביר: 'לא יקובל', 'יושב חזרה'. הנדיבים טפחו הקיתון על פני המחברים, מבלי חשבון ודעת עד כמה המה מעליבים את פני התלמידי חכמים הללו, ומבלי שום רגש ואחריות לעלבונה של תורה![53]

לא הועילו 'התנצלות' המחברים אשר ב'הקדמותיהם' התנצלו והצטדקו על העוול אשר עשו לחבר חיבורים, כאילו באמת חטאו ופשעו פשע רב, להוסיף חיבור בספרות ישראל ולחדש חידושי תורה! לא הועילו כל הטענות אשר טענו המחברים טענות צודקות לאמור: אמת הוא בפי הנדיבים הנגידים שאין להם צורך בחיבורים ובספרים, אבל מדוע הם קונים כלי כסף וכלי זהב ומיני תכשיטים, שגם כן אין צורך בהם להיות לתשמיש הבית? ולמה יעריכו את הספרים בערך כלי חרס וקדרות שאין נקנים רק כדי צורך להשתמש בהם לצורכי בני הבית, ויותר מכדי צורך אין קונים, ולא יעריכו את הספרים בערך כלי כסף וזהב ותכשיטים, שקונים גם שלא לצורך להשתמש בהם? והלא כמה מקראות מפורשים שדברי תורה הם נחמדים מזהב ומפז רב!

אבל לשוא שחתו דבריהם. הנדיבים הם באחת: אין לנו צורך בהם, ולא שדו אינשי זוזי בכדי![54] או שאין להם מקום פנוי להעמיד את הספרים, כי ארון הספרים שיש להם כבר מלא על כל גדותיו ולא יכילם עוד. ויפה אמר רב גאון אחד: אם תרצה שהגביר יקנה ספרך, אזי אין עצה רק שתקנה לו בית לצמיתות, אז לא יוכל לפוטרך שאין לו מקום, כי תוכל להוסיף לו עוד ארון ספרים ולא יוכל לומר שאין לו מקום להעמיד ארונות, אחרי אשר כבר קנית לו בית עם חדרים למדי.[55]

הישיבות ובחורי הישיבה! 'ישיבות' במובן שהיה ברוסיא ובאונגארען לא היו בגאליציא – בדורנו ובדור שלפנינו – עד שנת תרס"ה. בשו"ת 'דברי חיים' להגה"ק מצאנז זצ"ל מביא, שחמיו[56] הגאון העצום בע"ס 'ברוך טעם' אמר לו טעם הכמוס, מדוע שאי אפשר לייסד ישיבות בגאליציא.[57] אבל בחורים עניים שמהם תצא תורה, אשר נפשם חשקה בתורה, נהרו אל מקום תורה וקיימו מה דתנן 'הוי גולה למקום תורה'.[58] ומקום תורה אחד מן המקומות היה עירי טארנא, שהיא היתה עיר מליאה ת"ח ויראי ה', שמה נקבצו ובאו בחורי חמד מערי המדינה ללמוד תורה.

לא היה מי מנכבדי הקהלה שידאג בעדם לכלכל אותם ולהספיק להם די מחסורם; הבחורים באו אל 'הקלויז הגדולה' שבה התפללו הגבירים החסידים והת"ח ולומדי תורה, ובחורי חמד ילידי טארנא, בחורים מופלגים, חריפים ושנונים. ו'בחורי הישיבה' שבאו מערי המדינה להשביע נפשם הצמאה ושוקקה ממימי דעת תורה, לא שאלו לנפשם שאלת 'מה נאכל?', ובאהבתם העזה לתורה ובהתלהבותם מלבת אש דת הבוער בקרבם, הטו שכמם לסבול עוני ודוחק, דלות ושפלות. והיו הבחורים הקדושים הללו פושטי יד לקבץ להם נדבות, מאת העשירים והבע"ב שבאו להתפלל ערב ובוקר להקלויז הגדולה. ואם עלתה בידם שיקבץ כל אחד ואחד 10 צ"ל[59] ליום היו מאושרים, שהיה די להם להחיות נפשם בלחם וגבינה. וכה עסקו בתורה כחשיכה כאורה.

והקלויז הגדולה שמשה להם גם לבית מלון, כי שמה שכבו על הארץ, על הספסלים ועל השלחנות, ושנתם ערבה להם. ויש שעלתה בידם למצוא מזונות יום יום, בבתי הנגידים אשר האריחו על שלחנם אחד או שנים מבחורים הללו, יום או יומיים בשבוע. וסעודות שבת היו לכל הבחורים בבתי הבע"ב והעשירים. ומזונם הרוחני, ידיעת התורה, עשו להם רב: יש אשר למדו אצל הבחורים החריפים דמתא, ויש אשר למדו אצל תלמידי חכמים ודייני דמתא, שקבעו עמהם עתים לתורה. וכה גדלו והצליחו – הודות ליגיעתם העצומה ושקידתם והתמדתם היתירה – ועשו פרי, ולאילנא רברבי איתעבדו, והיו לת"ח מובהקים.

הגבירים האדירים שבהקלויז הגדולה היו סבלנים, ונתנו להם הפרוטות שנתבעו מהם מדי יום ביומו. וכן הבע"ב האמודים והבינונים שבהקלויז ידעו חובתם, כי בבואם להתפלל בערב ובוקר צריכים הם לפזר סכום פרוטות אחדות לבחורים העניים שמהם תצא תורה. אבל לא היה מי מהם שיהיה בלבו רגש צבורי, שירגיש פגימתה ועלבונה של תורה באופן כלכלי כיו"ב, ושיתעורר לעשות מפעל כללי לתקן בית תבשיל ובית מלון בעד בחורי הישיבה, לכלכלם בכבוד שלא יצטרכו הם להיות פושטי יד לנדבות, רק להעמיד גבאים שיגבו מהנגידים ומהבע"ב מה שהם מוציאים בעד הבחורים אל קופה כללית, ולברוא עוד הכנסות שונות לתכלית זה, כדי לכלכל את הבחורים הקדושים הללו בכבוד ולא בבזוי. דבר זה לא עלה אז על דעת שום אחד מנדיבי הקלויז, וגם לא על דעת הרבנים הגאונים הגדולים ז"ל שהתפללו אז שם בהקלויז הגדולה. באמת לא נוכל להבין כעת, איך יכלו רבנים גאונים, ועשירים וגבירים תלמידי חכמים, לראות בשפלות התורה בתכלית השפלות, ולא לעשות דבר מה לכבוד התורה ולומדיה?![60]

לחיות בתנאי חיים קשים כאלה היו צריכים לבחורים קדושים שימסרו נפשם על קדושת התורה וידיעת התורה. אבל בחורים קדושים כאלה היו מתמעטים והולכים, ותחת אשר בילדותי היו בחורים כיו"ב [כיוצא בהם] יותר ממאה, לא היו אחרי שנים מועטות רק כשלשים. וכה נצערו משנה לשנה, עד שנפקחו עיני העדה ויסדו 'ישיבה' קטנה בתכנית של 'ישיבה'. והרב הגאבד"ק טארנא הרה"ג מו"ה אבלי שנור ז"ל[61] היה המפקח עליה.

ואם במערב גאליציא כה נתמעטה התורה בלימודה, שם במזרח גאליציא כמעט שנכבה נר המערבי. כי כולם יחד כבני עניים כבני עשירים עזבו את בתי המדרשות והלכו להם לרעות בשדות זרים, אם אל בתי ספר גבוהים ללימודי חכמות רפואה, משפטים וכיו"ב, אם אל בתי מלאכה ואומנות. אז נפקחו עיני העדה שמה וייסדו הישיבה הראשונה בבראדשין בשם 'תורת חיים',[62] ואחר כך בשם 'אור תורה' בסטאניסלאב ע"י מרן הרב הגאון רשכבה"ג מורא"ל הלוי איש הורוויץ ז"ל האבד"ק.[63] ונקראתי אז ממנו לבוא לכהן פאר בתור ר"מ בישיבתו הרוממה, והייתי שמה מראשית שנת תרס"ז עד ראשית תרע"ה, שאז ברחנו משם בתוך הגולה פליטי חרב מתגרת יד המלחמה הנוראה 'מלחמת התבל'.[64] גם בברעזאן נוסדה לפני המלחמה 'ישיבה' תחת השגחת מרן הרב הגאון רשכבה"ג מוהרש"ם הכהן ז"ל.[65]

באה 'המלחמה' והרסה את כל נאות יעקב ומשכנות ישראל עם הישיבות. ואם עוד קודם המלחמה לא התייחסו אחב"י בחיבה יתירה אל בתי אולפנא הדין, ולפי הנראה אז רגילים הם אחב"י לתת צדקה רק פרוטות פרוטות לקיים מה שנאמר ונשנה 'וילבש צדקה כשריון' [ישעיה נט 17], לומר לך מה שריון זה כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול (ב"ב ט ע"ב), כן לא נתנו העשירים והגבירים והבע"ב כי אם פרוטות פרוטות, וע"כ לא יכלו להתפתח ולהתקיים כחפץ מייסדיהן ומנהליהן, אף כי אחרי המלחמה, בעת שהיו הבע"ב עסוקים להשיב לבצרון את בתיהם, בודאי לא היה להם עסק עם הישיבות להעמידן על תילן. ובכן נשארו חרבות ושוממות, 'אהלי ישדד וכל מיתרי נתקו, בני יצאוני ואינם אין נוטה עוד אהלי ומקים יריעותי' (ירמיה י 20).

האדמו"רים הצדיקים הקדושים נ"ע זללה"ה שבגאליציא בדורנו לא עשו דבר לטובת החינוך. לא השגיחו על בתי ת"ת [תלמוד תורה] ועל בתי אולפנא, בתי מדרשות שבהם נקבצו בחורי חמד מופלגים ועסקו בתורה, ולא שמו לב לגורלם, לקרבם ולסעדם ולהלהיב לבבם לתורה. לא שאלו עליהם מאין יבוא עזרם ומהיכן ירק זה חי? כי כרובם היו בני עניים שמהם תצא תורה, וכרובם לא מבני החסידים, כי אם מבני בע"ב עניים ופשוטים, תמימים וישרים, שבכל נפשם ומאודם רצו לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה.[66] וע"כ לא התעניינו האדמו"רים הצדיקים ז"ל אודותם: אחרי אשר לא מבני 'אנשי שלומנו' הם, מה להם ולבנים זרים!

היה אמנם אדומו"ר אחד, הוא הה"צ מו"ה שלמה הלברשטאם ז"ל[67] (נכד מרן הגה"ק בע"ס דברי חיים זצ"ל), שבהיותו אבד"ק ווישניצא יסד שם 'ישיבה', והוא כלכל אותם וינהלם בלחם בכבוד. אבל חבריו ואחיו האדומו"רים הצדיקים ז"ל חשדו אותו שלכבוד עצמו הוא דורש, למען לגדל עדר של חסידים שיהיו ברבות הימים מאנשי שלומו ומסתופפים בצלו, ע"כ לא תמכו את 'ישיבתו'. ולא יכול לשאת לבדו את הוצאות הבית הגדול שמגדלין בו תורה וחסידות, ולא ארכו הימים ונתבטלה הישיבה.

תומכי אורייתא! למרות מה שאמרו חז"ל: כל המשיא בתו לת"ח והעושה פרקמטיא לת"ח והמהנה לת"ח מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה (כתובות קי"א:), ואמרו: כל הנביאים לא נתנבאו (הטובות והנחמות) אלא למשיא בתו לת"ח ולעושה פרקמטיא לת"ח ולמהנה ת"ח מנכסיו, אבל ת"ח עצמן 'עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו' [ישעיה סד 3] (ברכות ל"ד:) – ועוד מאמרים נלהבים כיו"ב בשבח 'תומכי תורה' – למרות כל זה לא היה במשך חמשים שנים האחרונות לפני המלחמה מי מעשירי וגבירי גאליציא שישיא בתו לת"ח ולעשות לו פרקמטיא כדי שיעסוק בתורה ולאילנא רברבי יתעביד. הגבירים האדירים לקחו חתנים לבנותיהם מבני הגבירים וכיו"ב, והבחורים המופלגים בעלי כשרונות נעלים – 'בוצין בוצין מקטפי ידע'[68] שיהיו למאורות בשמי ישראל – הם נשארו בעד בנות בעלי בתים בינונים, או בעד בנות עשירים בעלות מומין שבגלוי, שמחמת אין ברירה הראו הגבירים שנותנים כבוד לתורה ובוחרים להם חתנים מופלגי תורה מבני עניים שמהם תצא תורה.

גאונים מובהקים ומפורסמים בעולם ילידי טארנא, כמו הגאון שר התורה מו"ה יוסף ענגיל ז"ל,[69] ולהבחל"ח [ולהבדיל בין חיים לחיים] ש"ב [שאר בשרו] הגאון מאוה"ג מו"ה שמואל ענגיל שיליט"א,[70] שבעודם באיבם היו 'עילויים' מפורסמים, ולא היה מי מגבירי גאליציא בכלל, ומטארנא בפרט, שיקחם לחתנים בעד בנותיהם, עד שבאו נגידים מפולין הרוסית ובחרו בהם לחתנים. ועוד כיו"ב הרבה גאונים מצוינים ילידי טארנא שנתגלגלו לרו"פ [לרוסיה ופולין],[71] שלא נמצא במדינתנו 'בעלנים' עליהם להתדבק בהם ולקיים מ"ע [מצוות עשה] 'ולדבקה בו' [דברים ל 20].

ועוד הרבה ת"ח גדולים ומצוינים נ"ע ז"ל ילידי טארנא שהכרתי, שנשארו בטארנא ובמדינת גאליציא, היו חתנין רבנן לבעלי בתים תמימים וישרים, בלתי אמודים, שהתורה היתה משאת נפשם, והם זכו להיות 'אכסניא של תורה' ולקיים מ"ע 'ולדבקה בו' בכל כחם ומאודם ולמעלה מיכולתם.

'הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה' (נדרים פ"א.). מעידני שכל הת"ח ומורי הוראה בישראל שהיו בגאליציא בשנות 'היובל' הזאת לפני המלחמה, היו כולם מבני העניים והבע"ב הפשוטים, לא התאוו לשלחן מלכים, כי לא הורגלו לחיים טובים עם תענוגי עוה"ז משחר טל ילדותם, וע"כ הטו שכמם לסבול עולה של תורה וזכו לכתר תורה. אבל כאשר לא מצאו להם גואלים 'תומכי אורייתא' מן העשירים כאמור, נשארו עניים ולא יכלו לעלות על כסא הרבנות בגאליציא, שבמדינה זו 'הרבנות' נקנית בשלשה דרכים: בכסף, בשטר ובחזקה.[72]

בכסף כיצד: בכל עיר ועיירה קטנה שבקטנות כל מי שבא לרשת כסא רבנות עליו היה להיות מוכן לדורון, להרבות מוהר ומתן בסתר לראשי הקהלה ולסרסוריהם, למען 'לא יחרץ...' [שמות יא 7], כי זה הוא סוד מאמרם ז"ל בעקבתא דמשיחא 'פני הדור כפני הכלב',[73] וע"כ צריכים לתת להם למען לא יחרץ... ועל כולם 'מתן בגלוי' לצרכי הקהלה, לבנין בהכנ"ס וכיו"ב.

בשטר כיצד: כל רב שלא היה בידו 'שטר', כלומר 'מגלת יוחסין' שהוא בן לאותו אדומו"ר ונין ונכד לאדומו"ר פלוני, לא היה לו פתחון פה לדבר אודות כסא הרבנות, כי כבר התערבו החסידים ונתנו עיניהם בדבר שיהיה הכסא נכון לפני ניני ונכדי האדומו"רים שהסתופפו בצלם.[74]

בחזקה כיצד: סתם חזקה היינו חזקת אבהתא; אם נשאר בן או בנים מהרב מרא דאתרא, היו הם קודמים לכל אדם, בין אם היו ממלאים מקום אביהם בתורה ויראת שמים או לא. במה דברים אמורים, כשהיו אנשי הקהלה בעלי ברית אביהם בחיים חיותו והיו מידידיו ודורשי שלומו. אבל אם היה אביהם מרבנים דסני להו בני מתא,[75] אז השתמשו בני הקהלה להושיב על כסא הרבנות הרב שבחרו הם, אם בכסף, אם בשטר וגם בחזקה, דהיינו בחזקת היד!

ומה היתה אחרית בני העניים שמהם תצא תורה, שזכו לכתר תורה ומגדיים נעשו תיישים, חריפים ושנונים, ת"ח מופלגים?

מהם נעשו דיינים ומורי הוראות בעיירות קטנות וחיו בעוני ודוחק כל ימי חייהם, ומהם שהיו ל'מלמדים' עניים ואביונים, ומהם שנעשו לסוחרים קטנים נוסעים על 'ירידים' ו'יומי דשוקא' בעיירות הקרובות. וכה ספו תמו מן בלהות אנשים שהיו יכולים להיות למאורות בשמי ישראל.

ב

קדושה ומלכות

ולמה הקב"ה אוהב צדיקים? שאינם נחלה, אינם משפחה. אתה מוצא הכהנים בית אב הם, הלוים בית אב הם, שנאמר בית אהרן ברכו את ה' בית הלוי ברכו את ה'.  אם מבקש אדם להיות כהן אינו יכול להיות, לוי אינו יכול להיות, למה, שלא היה אביו כהן ולוי. אבל אם מבקש אדם להיות צדיק יכול הוא, שאינו בית. לכך הוא אומר יראי ה' ברכו את ה', בית יראי ה' לא נאמר כו'... (מד"ר [מדרש רבה] נשא פ' ח').

ה ו ס פ ו ת[76]

[א]

הדור האחרון

(השקפה על החסידות ונושאי דגלה משנת תרכ"ה עד היום)

כבר ניבא הרה"ק החכם המפורסם שהיה ערום ביראה, מרן הרב ר' נפתלי מראפשיץ זללה"ה, עוד בימיו, על הימים הבאים אחריו, ואמר: יהיו רביים כאלו אשר רק באמירת 'אשר יצר' בקול רם יכתירו אותם בשם 'רבי'. והרה"ק ר' אהרן הגדול מקארלין זצ"ל יאמר בספרו 'בית אהרן': 'אוהבי ה' שנאו רע שומר נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם' [תהלים צז 10], כי יהיו 'רביים' אשר באמת יהיו רשעים, על זה יתפלל: 'שומר נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם'.[77]  

כל זמן שהיו הרביים נושאי דגל החסידות מאותם שזכו לעלות למדרגה גבוהה ורמה ע"י עבודתם עבודת הקודש במסירת נפש ותעודתם היתה להורות לחסידים המסתופפים בצלם דרכי ה' בעבודת ה', היתה 'החסידות' בקדושתה ובטהרתה כנתינתה ממחוללי החסידות הבעש"ט ותלמידיו הקדושים זללה"ה. האדמו"רים היו מורים מובהקים והחסידים היו תלמידים מובהקים שבאו ללמוד ולהקשיב לקח מפי רבותיהם בשיטת החסידות ודרכי העבודה.

            אמנם כאשר החלו האדמו"רים להניח כסאותיהם לבניהם אחריהם בתורת ירושה, וכל מי שלא היה בן אדמו"ר אע"פ שהיה קדוש וטהור וראוי לאותה איצטלא להיות מנושאי דגל החסידות להורות דרכי העבודה לרבים לא הכירוהו בני האדמו"רים ולא נהרו אליו החסידים, ונשאר בודד במועדיו, מאז היתה האדמו"רות והחסידות לענין של ממשלה ושלטון. כל אדמו"ר השתדל להרחיב גבולי ממשלתו ולהביא תחת דגלו המון נכנעים וסרים למשמעתו ככל אשר ביכולתו. לא הביטו עוד על איכות הבאים להסתופף תחת דגלם אם ראויים הם להקרא בשם חסידים, כי אם על הכמות. וכל מי שרוצה לבוא וליטול את השם חסיד יבוא ויטול.

            וכה נתרבו חסידים מהמון עם מן העמי-הארצים ובורים, משחתי המדות, מלשינים ומוסרים, עזי פנים ובעלי אגרופים. לא היתה החסידות עוד לאידעאל של אנשים בעלי דעת המבקשים תורה מפי רב הדומה למלאך ה' צבאות כאשר מלפנים, כי אם לענין מפלגותי לתקיפות ולשלטנות.

            הלצה ידועה בין החסידים, שפעם אחת היה הה"צ ר' דוד שפירא זצ"ל מדינוב בבעלז אצל הרה"צ ר' יהושע זצ"ל, אמר לו הה"צ מבעלז: האמת מה ששמעתי שחסידי כמ"ה [כבוד מעלתו הרמה] הם עזי פנים? השיב לו: אלא מה יסבור כמ"ה, שאם אצטרך עז פנים אשאל אותו מחסידי בעלז?

            וכיון שנהיתה החסידות והאדמו"רות לענין מפלגותי שכל אחד ואחד מהאדמו"רים ביקש להרחיב גבולי ממשלתו ולרכוש לו צבא רב וחיל כבד מן הסרים למשמעתו, ובכן החלו החיכוכים והקטטות בין האדמו"רים והחסידים. כל אדמו"ר היה רוצה לשפוך ממשלתו גם על העיירות הקרובות סביב לעירו, למנות שם רבנים ושו"בים. וכאשר היו בכל עיר ועיר חסידים שונים, נתפלגה העדה והיתה לכמה מפלגות... ולחמו אלה מול אלה... ומי שהיתה ידו תקיפה יצא בנצחון. ויש אשר לא באו לידי הכרעה ונעשתה העיר כשתי עיירות, הללו קבלו רב ושו"ב לעצמם והללו קבלו רב ושו"ב לעצמם... ונעשו אויבים זה לזה... וכמה פעמים באו הדברים לערכאות ולידי חילול השם...

            ויהי כאשר נתרבו החסידים וכל האדמו"רים הרגישו בעצמם שכבר יש להם חיל כבד וצבא רב למדי לחגור מלחמה בהרבנים יושבי על מדין שנואי נפשם, יען אשר לא קבלו מרותם עליהם, החלו לרדוף באף את הרבנים הגאונים ז"ל, אשר עוד היה בקרבם חי הרגש של הכרה עצמית לכבוד התורה, ולא כפו קומתם מול האדמו"רים שירשו כסאותיהם מאבותיהם בלי עמל ובלי יגיעה בלי עבודה ובלי מסירת נפש על התורה ועל העבודה.

            אוי ואבוי היה לרב אבד"ק בעיר של חסידים והוא לא כפף קומתו לפני האדמו"ר של החסידים ולא קיבל מרות לנסוע אליו פעמים ושלש בשנה. האדמו"ר נתן עיניו בו והחסידים הבינו ברמיזה לדקור את רבם האבד"ק באלתן ובקולמוסן ובאגרופם. רדפוהו והדריכוהו מנוחה עד שהיה מוכרח לכוף את ראשו ולקבל מרות האדמו"ר עליו ולרקוד עם החסידים יחדיו. ואם היה קשה עורף ועמד על דעתו, הורידוהו בדמי חייו אבל שאולה.

            וכן היה עם סתם תלמידי חכמים שבכל עיר ועיר, אם היו סוחרים או מלמדים או מו"צים... אם הטיבו דרכם וקבלו עליהם מרות של אותו אדמו"ר שהיה השליט בעירם ע"י אנשי שלומו החסידים... אז היו לאחד מאנשי שלומינו ונהגו בם כבוד. אבל אם הקשו ערפם ולא אבו להשפיל א"ע [את עצמם] לנסוע לאדמו"ר, אז היו כמנודים וסבלו בוז מהגאיונים החסידים הבורים ועמי הארצות. ואלו החסידים הע"ה [העמי הארצות] ועזי פנים שבדור היו מכנים להת"ח בשמות של גנאי ולפעמים גם בשם אפיקורסים כופרים שאין להם אמונת צדיקים. הת"ח טענו, אמנם כן יש לנו אמונת צדיקים, אבל מאן מוכח שהאדמו"ר שלכם הוא צדיק הדור? וטענות כיוצא באלו הוסיפו והגדילו המדורה...

            ורבנים גאונים וגדולי הדור נ"ע ז"ל לא יכלו לעמוד על נפשם ולמרות רוחם וחפצם נאלצו לקבל מרות ולנסוע אל האדמו"ר שהיה השליט והתקיף בעירם. הגאון האדיר מו"ה יעקב וויידענפלד ז"ל אבד"ק הורומלוב[78] היה כפוף להאדמו"ר מהוסיאטין זצ"ל.[79] הגאון עמוד ההוראה מוהרש"ם אבד"ק בערזאן זצ"ל היה כפוף להאדמו"ר מטשארטקוב.[80] וכמוהן כן כל רבני גאליציא היו כפופים תחת דגלם של האדמו"רים.

            ורק אחדים במספר מהרבנים הגאונים שבכרכים גדולים, ששם לא פרשה ממשלת האדמו"רים את דגלה, הם לא כפו קומתם לנסוע אל איזה אדמו"ר, ואולם שקלו למטרפסייהו והחסידים לא נשאו להם פנים ונקמו בהם נקמתם. כמה צער ויסורים סבל הגאון רשכבה"ג מוהר"י שמעלקיש זצ"ל... מחסידי בעלז בפרעמישלא... ובלבוב כמה ציערו אותו חסידי בעלז... וכה סבל הגאון מהר"י כהן ראפופורט ז"ל בק' טארנא מחסידי צאנז. והגאון הצדיק מו"ה הלל ליכטענשטיין זצ"ל... האבד"ק קאלימייא סבל מחסידי וויזניצא וקאסוב, שהיו הרוב מנין בהעיר רבתי עם שם.

            כשנתרוקן בעיר אחת כסא רבנות, אז לא זכה עוד שום ת"ח שימלא מקום הרב הנעדר ר"ל, כי על מקומו הושיבו האדמו"רים את בניהם ונכדיהם. וכה נתמלאו כל ערי ישראל בגאליציא מרבנים נינים ונכדים בנש"קים [בניהן של קדושים] בני האדמו"רים בכל ערי מערב גאליציא ודרום וצפון. רק במזרח גאליציא שם לא בקשו האדמו"רים מגזע רוזין לרשת את כסא הרבנות והניחו את הרבנות לרבנים ת"ח, רק לאלו שיהיו כפופים תחת דגלם.

ותלמידי חכמים מובהקים שבמערב גאליציא סבלו חרפת רעב והלכו ונתדלדלו ולא זכו לישב על כסא רבנות, רק לאלה שהסתופפו בצל האדמו"רים הנחילום כבוד וגדולה וקבלו אותם שיהיו 'מורי הוראה' אצל הרבנים בני האדמו"רים שלא יכלו צורתא דשמעתא... ונהנו מקופת הקהל ברחבה, והת"ח שזכו לכתר תורה היו משמשים אותם וממלאים את כהונתם בהוראות וד"ת, והובילו מנייהו לבי מסותא...[81]

            וכיון שלא היה שום תקוה לתלמידי חכמים שהמיתו את עצמם באוהל תורה כי ינחלו כבוד חכמים וכי יעלו על כסא כבוד רבנות באיזה עיר, על כן לא היו הבע"ב העשירים, גם מהחסידים והחרדים לא היו מבקשים חתנים בחורים ת"ח חריפים ושנונים, כי ידעו שאין לקוות שחתניהם יעלו למעלת הרבנות שיוכלו לפרנס את ב"ב בכבוד, וסופם או להיות סוחרים פשוטים וישכחו את תורתם, או אם לא יאבו לשכוח תורתם אשר רכשו למו במסירות נפש, יהיו למלמדים או למו"צים אצל הנינים והנכדים ויחיו חיי עוני וריש בשפלות ובדחקות. ע"כ לא רצו לתת בנותיהם לת"ח.

            ואחרי אשר ראו הבחורים, כי אלה שקדמום שקיימו 'אדם כי ימות באוהל' [במדבר יט 14] כדרשת חז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה[82]... וזכו לכתר תורה, המה בשפל ישבו, בכן החלו המה לעזוב את כותלי בתי המדרש והישיבות ויצאו לחפש להם עבודות המחיות את בעליהם או חכמות זרות המחיות את בעליהם בכבוד וגדולה...

בחמשים שנים האחרונות לא היה מי מהעשירים ומהגבירים בגאליציא שישיא בתו לת"ח. הגבירים והעשירים השתדכו עם גבירים ועשירים, ולקחו חתנים לבנותיהם מכל אשר בחרו לטוב לעניניהם ולעסקיהם.

הסיבה לזה הוא, לדעתי, מפני שענין לימוד תורה בזמן שאין תוחלת ותקוה להגיע עי"ז לאיזה מעמד ומצב של פרנסה להיות רב או דומ"ץ, רק לימוד תורה לשמה, לא היה אפשר להמצא רק בקרב שדרות הבעלי בתים הפשוטים שהשתוקקו לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה לא לשום תכלית של פרנסה וכבוד, רק שאיפה פרימיטיבית שינקו עוד משדיים עם חלב אמותם ששרו להם בילדותם 'תורה תורה, טוב סחרה מכל סחורה'...

ולהטבת מצב בנותיהם להבטיחם באחריות נכסי צאן ברזל מצדם ומצד אבות החתנים בנדנים גדולים, והבחורים המופלגים החריפים והגאונים העתידים להיות דיינים מורי הוראה בישראל ומפיצי תורה ברבים נשארו בעד בנות בעלי בתים עניים ודלים, או בעד בנות עשירים שנולדו במומין שבגלוי שמחמת אין ברירה הוכרחו להראות כבוד התורה לבחור להם חתנים מופלגי תורה מבני עניים שמהם תצא תורה!

בחורים עילויים שנעשו אח"כ לגאוני עולם לא מצאו מקום מנוחה בבית גבירי ועשירי גאליציא, כי עשירי גאליציא לא נתנו בניהם לת"ח, ורק ממרחק באו בעלי בתים ובחרום לאנשים לבנותיהם. כמו הגאון שר התורה מוהר"י ענגיל זצ"ל יליד טארנא, הגאון ר' צבי בה"ג ר' יוסף מאיר בערס ז"ל בעהמ"ס 'דברי צבי',[83] הגאון  ר' שמואל ענגיל שליט"א, הגאון ר' ישראליש שטיגליטץ ז"ל, הגאון ר' זלמן יוסף קורץ ז"ל[84] מצאו זווגם ברו"פ ולא בגאליציא.

ר' אייזיק בוימגארטין ז"ל, ר' איסר אייזענבערג ז"ל,[85] ר' יעקלי אויסטערווייל ז"ל,[86] ר' בעריש שילייא דומ"ץ דק' דעמביץ,[87] ר' פנחס צימעטבוים שליט"א[88] נתעלה רק בגרויסווארדיין באונגארן.

החסידים יתפארו כי החסידות החזיקה את הדת והיהדות. ולפלא כי כל הת"ח הגדולים המובהקים והגאונים שבגאליציא לא היו מבני החסידים רק מבני בע"ב פשוטים, תמימים וישרים, שהתורה היתה משאת נפשם. הגאונים ר' משהלי אפטער, ר' פישל ראדאמישלער, ר' יודלי ארשיטצער,[89] ר' ישעיה מאנן (?), האחים ר' פנחס ור' אברהם וואקסקערץ, ר' זלמן יוסף קורץ הראבד"ק טארנא,[90] הר' יעקלי גוטווירטה דומו"ץ דק' טארנא,[91] ור' בעריש פאטיש מאכער דומו"ץ דק' טארנא,[92] ר' יעקלי בערנשטיין, ר' יעקב מענדל רובין חתן הגאון מרומלוב,[93] הגאונים האדירים מוהר"י ענגיל ז"ל ולהבחל"ח הגאון שר התורה ר' שמואל ענגיל שליט"א, בני בע"ב חשובים דק' טארנא. הגאון הצדיק ר' וואלף בער המגיד דק' טארנא היה בן בעה"ב דק' טארנא.

החסידים הנלהבים לא הניחו בנים ת"ח. החסידים הנלהבים מחסידי ראפשיץ ר' יעקלי אייזען ז"ל ור' משה שמואל שיף[94] ור' יוסל שיף[95] זללה"ה לא הניחו בנים ת"ח מורי הוראה בישראל, כי אם בע"ב נגידים וחסידים. החסיד הגדול מחסידי לובלין ר' אבא זלקא ז"ל לא הניח בנים ת"ח כי אם חסידים פשוטים. החסיד הגדול ר' פיניע שטרום ז"ל וכן החסידים הגבירים ר' זכריה מענדל אבערדם ור' משה וועקסלער[96] לא היו להם בנין רבנן ולא חתנייא רבנן.

וכן היו ברישא, הדיינים ומורי הוראה לא היו מבני החסידים. הגאון ר' יוסף שנעווייס נ"י[97] הוא בן בעה"ב ברישא. וכן כל המלמדים הגדולים מרביצי תורה בישראל היו בני עניים ובע"ב פשוטים, ולא מבני החסידים. וכן היה בכל ערי המדינה, התלמידי חכמים המובהקים, אם שהיו דיינים ומו"ץ או מלמדים או סוחרים ת"ח, היו מבני הבע"ב הפשוטים.

ולאט לאט פקחו גם בעלי בתים עיניהם וראו כי האדמו"רים מבקשים תכלית בעד בניהם וחתניהם, החסידים מבקשים תכלית בעד בניהם ובנותיהם ולא יעשו מבניהם ת"ח וגם לא יקחו חתנים ת"ח להשיא בנותיהם לת"ח כי אם לבעלי פרנסה בכבוד, והחלו גם הבע"ב לדאוג בעד ה'תכלית' עבור בניהם ובנותיהם, מסרו בניהם לגימנזיום ולקחו חתנים ד"רים [דוקטורים] או סוחרים גדולים.

ומי היו תלמידי הישיבה? בני רבנים שבערי השדה שעוד השתוקקו שיהיו בניהם ת"ח, או בני השו"בים שבערי השדה, או סתם בני עניים שבכפרים וערי השדה, שלא היה ביכולתם להוציא הוצאות על הסטודיום. ומבני העניים הללו תצא תורה!

ומי היו מחזיקי הישיבה ותומכיה? בעלי בתים פשוטים החפצים עוד להיות מתומכי אורייתא בבחינת 'זבולון', וגבירים שלא יכלו להעז פנים ולהשיב פני רבם הגאון המייסד ריקם, והתחייבו את עצמם לתת סכום קצוב לשנה על אפם ועל חמתם. וברם זכורים יהיו לטוב הגבירים המושלמים מיחידי סגולה שבלב ונפש בקשו עוד לראות הפרחת לימוד הש"ס והפוסקים שלא תשתכח תורה מישראל.

והחסידים שבק' סטניסלאב היו מתנגדים עצומים להישיבה, לבד מחסידי טשורטקוב שבעל כרחם החזיקו לפנים את הישיבה, מפני שהאדמו"ר מטשורטקוב שליט"א תמך אותה ודבר טוב עליה....

 [ב]

החסידות מיסודו של הבעש"ט ז"ל ותלמידיו, בכדי להראות כי גם בזמן הזה כל מי שאך ישתמש בהאמצעים של ר' פנחס בן יאיר בעשר קדושות שלו יוכל לבוא למדרגות הללו של רוח הקודש ולעשות נסים ונפלאות, ארכה עד כאן.

            ומכאן ואילך, משנת תרכ"א והלאה, החלה החסידות השלטונית והממשלית על המון עם בני ישראל באלפיו וברבבותיו. ונחלקה המלכות הזאת בגאליציא לשבעה קני מנורה:

            א) ממשלת צאנז. ב) ממשלת סאדיגורא. ג) ממשלת בעלז. ד) ממשלת גזע ראפשיץ. ה) ממשלת זידיטשוב וקאמארנא. ו) ממשלת וויזניצא בבוקאווינא. ז) ממשלת סטרעטין.

            המה משלו ממשלה בלתי מוגבלה, כל אחד ואחד בגליל שלו, לענין מנוי שוחטים, רבנים ודומו"צים. ולאום מלאום יאמץ, וע"כ הרבה לידי 'ויתרוצצו' בהקהלות שהיו בהן חסידים שונים ורבו המחלוקות בישראל. וכמה פעמים באו לידי מהלומות ואגרוף רשע ולידי מסירות ומלשינות בערכאות, ולפ"נ [ולפיקוח נפש] ולקיפוח פרנסה.

            כאשר החלה תקופה חדשה בשיטת החסידות, כי לא עמדה עוד החסידות באותו גובה שתעמיד עוד גבורי כח וענקי רוח כהמאה הקודמת, מפני שהיתה לקנין עממי ולא היתה עוד שיטה אצולה ונשגבה רק ליחידי סגולה ובני עליה, והיה אז צורך שעה להעמיד את החסידות על מעלות ומדות, נימוס ודרך ארץ, כראוי להורות לרבבות אלפי ישראל פרקים בדרך ארץ במצות שבין אדם לחברו, אחרי כי הם סוחרים עוסקים במילי דעלמא, ולא כהחסידים מלפנים שהתבודדו בהקלויז בדבקות עם השי"ת בתורה ותפלה. אבל לא מצאו האדמו"רים אז את האנשים המסוגלים להפיץ דעותיהם ושיטותיהם בקרב החסידים.

            בסאדיגורא אמנם היתה תנועה כזאת, להעמיד את החסידות על מדות ודרך ארץ ולהיות נוחים לבריות, כמאמרם ז"ל בשלהי יומא מי שמשאו ומתנו באמונה כו' עליו הכתוב אומר 'ישראל אשר בך אתפאר' כו' [ישעיה מט 3; יומא פו ע"א], אבל בהיותם הרביים מתבודדים ואדם אין להפיץ דעותיהם בקרב החסידים... [קטוע ללא המשך].

[ג]

על הדרשות (א)

הדרשות ברבים אשר נשאו הדרשנים לפני הצבור מלאו תפקיד גדול בקרב ישראל; הדרשות משכו לבות השומעים שבאו לשמוע ורכשו לבות השומעים להטותם לכל חפצי שמים. באמצעות הדרשות ברבים באו השומעים לידי התעוררות לכל דבר טוב ומועיל ולכל דבר שבקדושה.

הדרשנים המוכיחים העירו למוסר אוזן השומעים להטיב את דרכם באורחות חיים בצדק ומישרים. ע"י הדרשות נתמעטו העמי-ארצים בישראל, והאנשים שבאו לשמוע למדו הרבה מן הדרשות והיו ליודעי ספר. הדרשות למדו את העם לדעת מה היא תורה ומה המה נושאי דגל התורה.

הדרשות הביאו את השומעים לידי התרוממות הרוח והרימו אותם אל על, לעמוד במדרגה נישאה למעלה מהחיים הארציים הגשמיים. אחד אנשים ואחד הנשים שבאו לשמוע מדי שבת בשבתו את דרשות הדרשנים והמוכיחים קבלו השפעה יתירה שהיה רישומה ניכר במהלך חייהם, שקבלו נשמה יתירה ונפש זכה וברה ונתמלאו בשאיפות לעלות למעלה ולהיות מן העולים והזוכים לתורה ולחיים קדושים.

ואם הם בעצמם לא יכלו עוד לעלות אל הר ה', השתדלו שלמיצער יגדלו בניהם לתורה, להיות מורי הוראה בישראל או סתם תלמידי חכמים גדולי התורה. ודבר זה היה האושר היותר גדול לכל ההורים אם זכו לבנין רבנן וחתנין רבנן. וכה נפוצה ידיעת התורה בקרב ישראל, עד שבצדק ייאמר כי בשנות המאה הששית לאלף הששי היו כולם חכמים, כולם נבונים, כולם ידעו את התורה.

באה החסידות וביטלה את הדרשות מקרב ישראל. ובלוחמה עם הרבנים האבד"קים להורידם משאתם ומכבודם לחמה גם עם הדרשנים והדרשנות. החסידים העמידו את הדרשנים והמוכיחים לפני העם בתמונות מפיקים זעוה ותועבה. הפיחו עליהם כזבים כי הם רק דורשי דמים, צבועים, רמאים ונוכלים, עושים כל תועבות.

וגם את דרשות הרבנים האבד"קים מאסו והתעיבו בעיני העם לאמור, כי הרבנים הדורשים בשבת הגדול ובשבת שובה מטמאים את האויר בהבל פיהם,[98] ובוראים משחיתים ומזיקים ושדים ורוחות וכו', עד שחדלו העם מבוא עוד לשמוע את דרשות המוכיחים והדרשנים, וגם לא את הרבנים האבד"קים. וכיון שלא באו לשמוע, חדלו הרבנים מהביע דרשותיהם.

[ד]

על הדרשות (ב)

החסידים שבדורות האחרונים ביטלו את הדרשות של הרבנים ע"י שלא באו לשמוע, וממילא לא היה להם להרבנים בקהלות הקטנות לפני מי לדרוש. וכה בטלו הדרשות, ונשאר המנהג שכל מי שאינו הולך לשמוע דרשת הרב הוא 'חסיד'. ובכן גם הבע"ב אינם באים לשמוע הדרשות, כי הכל רוצים להיות חסידים.

גם יד האדמו"רים היתה באמצע לבטל הדרשות, כדי שלא ימשכו הרבנים אחריהם את הבע"ב בכחם אשר בפיהם, ועי"ז יהיו מן הנחשלים ובע"כ [ובעל כרחם] יהיו מוכנעים תחת האדמו"רים. ודרשו האדמו"רים תמיד שאין לשמוע תורה כי אם מפי צדיקי הדור ולא מסתם תלמידי חכמים, ועי"ז תשש כח הרבנים ונתרבו העמי ארצים, וברבות הע"ה נתרבה כח האדמו"רים.